צריך להיזהר מפני היהירות של תוקפי הדוק' המסורתית (למשל אין רה אומגס) אשר מצביעים על המלאכותיות של הדוק'. המלאכותיות כלשעצמה לא אומרת שהדוק' אינה ראויה.
שני נסיונות של משפטנים להצדיק את הדוק':
1. קניין (זוסמן בקידר, קאל) – הנכס לא שייך לרמאי, הוא שייך למרומה. ע"ע רק מאשרר זכויות קניין, בדיוק כמו שעושים כאשר נאמן פושט את הרגל. האם הטיעון כה פשוט? לא, כי הטענה הזאת אומרת "יותר מידי", היא נכונה לכל מקרה של מתן הלוואה. היא גם אומרת "פחות מידי", כי היא אומרת שהמשמעות של קניין בשכירות היא כמו בבעלות, ובמילים אחרות המשפט יצר את זכות הקניין וצריך לצקת בה תוכן (עבור כל קטגוריה צריך להסביר למה זה התוכן הנכון). צריך לעשות דיון נפרד בהקשר של רמייה ולא להסיק את הכללים מסיצואציות אחרות (שוכר/נאמן/שומר). בפועל התוכן של הזכות שונה בין מדינות שונות בארה"ב.
2. מניעת ע"ע (שרווין) – המסה של נכסי פושט הרגל מתעשרת ע"ח התובע אם לא ניתן לתובע השבה. יסודות להצדקה:
א. נושי ההשבה הם לא נושים שלקחו על עצמם את הסיכון בידיעה (אינם רצוניים כיוון שרימו אותם).
ב. יש התאמה של רווח במסת הפירוק והפסד בכיס של הנושים.
ג. אפשר להראות את הקשר באמעצות עקיבה אחר ההפסד.
הבעיה – גם נושים נזיקיים אינם רצוניים ולהם טענת ע"ע לא עוזרת. צריך לזכור שמדובר בעקיבה מטאפיזית. התאמה ועקיבה אפשר למצוא גם אצל נושים רגילים.
הרעיון שלנושים לא רצוניים מגיע יותר משרת את ערך האוטונומיה. מקומם אותנו לשים באותה רמה את מי שלקח על עצמו סיכון במודע ומי שלא.
לדגן אין תשובה טובה לשאלה מדוע להעדיף את המרומים על הנזיקיים האחרים.
מצד אחד, צריך לשמור על ההבחנה בין נושים רצוניים ללא-רצוניים. מצד שני, קשה מאד להגן על הדוק'. מצד שלישי, קשה מאד לתקן את הדוק', כי זה ידרוש רפורמה ענקית בדיני פשיטת הרגל.
דעתו של דגן על התעשרות שלא כדין – אין מה לפרט מעבר למאמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה