רינה מרום נ' היועמ"ש בית-המשפט המחוזי הורה על קיום צוואתו של המנוח שנפטר ערירי, והוריש רכוש לעותרת, שטיפלה במנוח בביתו, כשישה חודשים עד יום מותו. טענות המשיב: בחודשי חייו האחרונים, שבהם עבדה העותרת בשירותו, סבל המנוח מבריאות לקויה ומחולשה פיזית ומנטלית. בשל מצבו פיתח תלות בעותרת. בנסיבות אלו, עשיית צוואה לטובת העותרת – שאותה הכיר רק מעת שהחלה לעבוד בביתו ולטפל בו – הקימה חזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד העותרת על המנוח. הנטל לסתור חזקה זו רבץ על העותרת. כדי לשלול את כוחה של החזקה היה על העותרת להוכיח כי לא השפיעה על המנוח לערוך צוואה לטובתה, ומשלא הביאה ראיה להוכחת האמור, מתחייבת המסקנה שהמנוח ערך את צוואתו בהשפעתה הבלתי הוגנת של העותרת, ולפיכך דין הצוואה להיבטל. במחוזי נקבע שלא היתה השפעה בלתי הוגנת היא לא הוכחה לגביו תלות מקיפה ויסודית העשויה להעיד על שלילת רצונו החופשי. העותרת שהתה במחיצתו רק חמש שעות ביום, והמנוח לא היה חסר אונים. הוא התנהג בצורה עניינית ושמר על קשריו עם רופאו ועם אנשים אחרים.
גדרי הדיון הנוסף הוגבלו לשתי שאלות: האחת – אם די בהוכחת נסיבות מוזרות וחשד להשפעה בלתי הוגנת, כדי להקים חזקה שבעובדה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, והשנייה – אם מקום שבו מוכיח המתנגד לקיום הצוואה כי מתקיימת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, עובר למבקש את קיום הצוואה נטל השכנוע כי הצוואה לא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, או שמא עובר אליו רק הנטל להביא ראיות אשר יפריכו את החזקה, כשנטל השכנוע נותר על המתנגד לקיום הצוואה.
פסה"ד:מצא: העברת נטל ההוכחה בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת מן המתנגד לקיום הצוואה אל המבקש את קיומה, על-פי הילכת בן נון הינה פועל יוצא של היווצרות חזקה שבעובדה שהמצווה עשה את צוואתו בהיותו נתון להשפעה בלתי הוגנת. בפסיקה שהסתמכה על ההלכה האמורה הושם הדגש בשאלת תלותו של המצווה בנהנה, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של המצווה. התלות עשויה ללמד על השפעה בלתי הוגנת רק בהתקיים התנאי הנוסף הוא, כי הוראת הצוואה היא "בעליל לטובתו" של הנהנה.
מבחני העזר העיקריים לתלות:
א. תלות ועצמאות: האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה.
ב. תלות וסיוע: האם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים.
ג. קשרי המצווה עם אחרים: היקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה ומידתם. אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה.
ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה: סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.
חשוב לזכור, כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.
נטל השכנוע להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת רובץ – על-פי הילכת סוטיצקי – על המתנגד לקיום הצוואה. במקרים רבים אין בידי המתנגד כל אפשרות מעשית להביא ראיות ישירות להוכחת טענתו, שהמצווה עשה את צוואתו בהשפעתו הבלתי הוגנת של הנהנה. אך יש בידו להוכיח נסיבות עובדתיות, שבהיעדר עדות להפרכתן או להסברתן ויישובן עם רצונו וכוונתו של המצווה, עשויות למלא את חסרונן של ראיות ישירות. החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מיועדת להקל על המתנגד את משא הראיות.
ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע; שאם צד זה לא יביא את ראיותיו, תידחה טענתו. אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר. נטל הבאת הראיות עשוי לעבור מן הצד הנושא בנטל השכנוע לצד האחר. לא כן נטל השכנוע.
א. מבחן הנישול: עריכת צוואה שוללת את הירושה על-פי דין. בעריכת צוואה יש, למעשה, משום נישולם מן הירושה, המלא או החלקי, של היורשים על-פי דין, כולם או חלקם. בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה את מי מהיורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואולם, שלילת קיומו של מניע נראה לעין לנישול היורשים החוקיים עשוי לתמוך באפשרות שהצוואה נעשתה עקב השפעה בלתי הוגנת.
ב. מספר היורשים: כאשר הנהנה, שלגביו מבקשים להחיל את החזקה, נקבע כיורש יחיד או עיקרי, הנטייה לקבוע שהייתה השפעה בלתי הוגנת תהיה חזקה יותר.
ג. יש מקרים, שבהם למבחן הנישול אין כל משמעות. המקרה היותר מובהק מסוג זה, שניתן להעלותו על הדעת, הוא המקרה שבו למצווה אין כל יורשים חוקיים.
ד. מבחן השימוש לרעה בתלות: כדי להיווכח אם המצווה, שתלותו בנהנה הוכחה, אכן היה נתון להשפעה בלתי הוגנת, יש לבחון אם הנהנה ניצל את תלותו של המצווה במטרה להשפיע עליו בנושא עריכת הצוואה.
ה. מבחן ההשפעה המותרת: המושג "השפעה", כשלעצמו, נטול גוון ערכי. השפעה עשויה להיות בלתי הוגנת, אך יכולה להיות גם הוגנת, וההכרעה בין שתי האפשרויות היא הכרעה ערכית. כאשר הנהנה, אשר טיפל במצווה, הוא בן-זוגו או ילדו, תגבר הנטייה לראות את ההשפעה כלגיטימית, שהלוא טיפול במצווה, על-ידי בן משפחתו הקרוב, הוא המצב הטבעי.
ו. השפעה לטובת אחר: אם הזוכה אינו קרובו או מקורבו של המשפיע, או שכוונת ההשפעה לא הייתה להביא לנישולו של יורש אחר או להקטנת חלקו בירושה, הנטייה לקבוע שהשפעתו הייתה בלתי הוגנת תיחלש; קל וחומר אם הצוואה שנעשתה בהשפעתו הקטינה את חלקו בירושה של המשפיע עצמו.
ז. מבחן הגיונה של הצוואה: השאלה אינה אם הצוואה סבירה על-פי הבנתו של השופט, אלא אם היא סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה.
ח. הצוואה ששאלת כשרותה עומדת לדיון – בהנחה שנערכה כהלכה – מהווה, כשלעצמה, ראיה לרצונו של המצווה. ונטייתנו המקובלת לפעול לקיום רצונו של המצווה צריכה לבוא לידי ביטוי גם כאן.
במקרה זה, המשיב לא נשא בנטל השכנוע, ביחס לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ועל-פי הדין חייב היה השופט המלומד לקיים את הצוואה.
אור: אין לקיים את הצוואה. הוכח במקרה זה כי צוואתו של המנוח נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת.
יש להבחין בין מספר הראיות הנדרש לצורך הוכחת הטענה האמורה, לבין תוכנן של הראיות. על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח, כי מחומר הראיות עולה מסקנה מסתברת שלפיה הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, וכי מסקנה זו סבירה יותר מהיפותזה אפשרית אחרת שלפיה הצוואה לא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. מספר הראיות שיידרש לעניין זה יהיה משמעותי, נוכח העובדה שמיוחסת לנהנה על-פי הצוואה התנהגות בעלת גוון פסול. חשד גרידא לא יהיה בו די. אין אפוא הכרח להביא ראיות ישירות לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. מבחינה זו, ראיות נסיבתיות שמהן עולה מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת, עשויות להספיק לצורך הרמת הנטל הרובץ על המתנגד לקיום הצוואה.
המנוח היה אדם ערירי, ובחיי היום-יום היה תלוי ברינה ברוב פעילויותיו הבסיסיות. מצבו הפיסי, הנפשי והמנטאלי היה ירוד ביותר, ועיקר עניינו היה בצרכיו הבסיסיים. לא ניתן היה להידבר איתו אלא על נושאי מכאוביו, מזונו ויציאותיו, וככל הנראה נתקשה לעקוב אחרי המתרחש סביבו. נזכור עוד כי היכרותו של המנוח עם רינה היתה קצרה עד שעשה את צוואתו לטובתה. לכל אלה נוסיף שהמנוח התלונן בפני ד"ר בראייר כי מנסים לגזול ממנו את רכושו, ורצונו היה עז שד"ר בראייר יהיה אפוטרופסו. עוד נזכיר כי עו"ד קורל, אחת מעדי הצוואה, היתה ידידתה של רינה, וכי המנוח הוכשל כבר פעם בכותבו צוואה לטובתו של ד"ר חמרה.סבל המנוח בתקופה הנדונה גם מהפרעות בזיכרון לטווח הקצר. הוא לקה בחוסר התמצאות בזמן ולפעמים גם במקום. הוא סבל מאפקט דיכאוני קשה. הוא גילה שיפוט לקוי שהתבטא בהזנחה אישית. המנוח היה מועד באופן מובהק להשפעת הזולת באותה תקופה. כוחותיו הנפשיים תשו. יכולתו לגבש רצון משל עצמו הלכה ודעכה. אכן, עשיית צוואה בנסיבות המתוארות נראית על פניה כמעשה חריג, אשר אינו עולה בקנה אחד עם אורחותיו של המנוח באותה עת. אין בפנינו מימצא, אשר ניתן לעגן בו קיומם של יחסים קרובים בין המנוח לבין הגברת מרום. דווקא נוכח תיאור יחסיו של המנוח עם ד"ר בראייר, מפתיע לגלות כי לא ציווה את רכושו לאדם היחיד אשר רחש לו אמון, אותו אדם אשר רצה כי הוא יהיה האחראי לטיפול בענייניו. המנוח לא זכה לייעוץ משפטי עצמאי ובלתי תלוי בעריכת הצוואה.
אני נוטה להסכים עם חברי השופט מצא, כי גם בהתקיים החזקה שנקבעה בעניין בן נון, אין משתנה חלוקת הנטלים הבסיסית לגבי צוואות, שלפיה הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת מוטל על המתנגד לקיום הצוואה. עם זאת, איני סבור כי ראוי להשתית את מיונה של החזקה שנקבעה בעניין בן נון כחזקה שבעובדה, ולא כחזקה שבדין, על יסוד מיון פורמאלי המתחקה אחר המקור המשפטי של החזקה.
בייניש: סבורה אני כי העובדות והנסיבות שהוכחו, כפי שתוארו במיוחד בפסק-דינו של השופט אור, אכן מקימות חזקה של "השפעה בלתי הוגנת", מצד העותרת על המנוח. נטל השכנוע מוטל על כתפי המתנגד לקיום הצוואה, וכי עם הקמת החזקה על-ידי המתנגד, עובר נטל הבאת הראיות בלבד אל כתפי המבקש לקיים את הצוואה.
חשין (מיעוט): אני לעצמי, ארחיק-לכת בדרכי לכבד רצונו הנחזה של אדם. מרכיב מהותי בכבוד האדם הוא בהענקת אוטונומיה מרבית למעשיו ולרצונו כפי שבאים הם לידי ביטוי במעשיו הנגלים לעין.
זבורסקי פאינה נ' כץ ציפורה
המנוח נפטר ב-95. ב-91 ערך צוואה, על פיה שתי המשיבות, בנותיו, הן הנהנות מעזבונו. ב-93 ערך המנוח צוואה נוספת, על פיה הנהנית היא המערערת, מי שהיתה "הידועה בציבור" של המנוח ערב מותו. בפסק הדין נשוא ערעור זה קיבל בית המשפט את התנגדותן של המשיבות לקיום הצוואה השניה. על פי קביעתו, צוואה זו הינה פרי השפעה בלתי הוגנת של המערערת על המנוח.
פסה"ד:
המערערת והמנוח היו ידועים בציבור כבני זוג, וגרו ביחד משך כשנתיים קודם שערך המנוח את הצוואה השניה. במהלך תקופה זו נסעה המערערת לקנדה ושהתה שם משך מספר חודשים, על אף שבתקופה זו לא היתה המערערת במחיצתו, התמיד המנוח ביחסו החם אליה וציפה להמשך חיים משותפים. קשריו של המנוח עם המערערת לא היו לרצון המשיבות. לפיכך, אלה לא ביקרו את אביהן בביתו. הוא אף ראה להבהיר למה בחר לצוות את רכושו למערערת ולבנותיו והדגיש את התנהגותם הפסולה של ילדיו, לעומת היחס החם של המערערת כלפיו.
התמונה המצטיירת מהראיות אשר באו בפני בית המשפט היא, שהמנוח נקשר בקשרי אהבה אל המערערת. השניים חיו יחד כארבע שנים עד לפטירת המנוח. אין כל יסוד לטענה שהמנוח לא היה בריא פיסית ונפשית, וכי, כאילו, בשל חולשה פיסית או נפשית ערך את הצוואה. אין כל ראיה שתצביע על כך כי לא פעל עצמאית ומרצון חופשי בעת שחתם על הצוואה השניה, או כי המערערת שידלה אותו לערוך את הצוואה. הדרת בנותיו של המנוח מעזבונו. בתקופת חייו המשותפים עם המערערת לא היה המנוח מנותק מסביבתו, ואין להסיק מנסיבות המקרה כי היה נתון להשפעת המערערת עד כי נגרע מרצונו החופשי.
צוואות קודמות שעשה המנוח נערכו על ידי עורך דין וולר, בא כוחן של המשיבות. הצוואה השניה נערכה על ידי עורכת הדין, ללא ידיעת עורך דין וולר. עובדה זו אין בה להתמיה. המערערת לא דיברה עם עורכת הדין קודם שהמנוח הגיע עמה לראשונה אל עורכת הדין, ואין מדובר בעורכת דין שנבחרה על ידי המערערת כדי שזו תערוך צוואה לטובתה. הבכי והעצב של המנוח במעמד זה יכול להיות מוסבר במסקנה אליה הגיע המנוח, שילדיו אינם עומדים לצידו. מעשיו של המנוח לטובת המערערת היו פרי החיים המשותפים של השניים, היחסים ביניהם כידועים כבני זוג, והיחס החם שגילה המנוח כלפי המערערת. לא ברור מדוע הכרחי שתמצא תמורה מוגדרת מצד המערערת לכל הטבה שביקש המנוח להיטיב עמה.
שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל
אביהם המנוח של המערערים הותיר אחריו שתי צוואות: בראשונה הוריש למשפחתו את כל רכושו ובשנייה, שנערכה עם כתב-הקדש בפני נוטריון, הועיד את מרבית רכושו לטובת האולפנא. לטענת המערערים, דינה של הצוואה השנייה להתבטל בהתאם לסעיף 26 לחוק הירושה משום שהוכח כי המנוח לא היה יכול להבין את טיבה בשעה שנערכה בהתאם להוראת סעיף 30(א) לחוק, מחמת שבעת שערך את הצוואה, המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד אנשי האולפנא, ובהתאם להוראת סעיף 35 לחוק, בשל שאנשי המשיבה היו עדים לעשייתה ונטלו חלק בעריכתה. בית-המשפט המחוזי דחה את טענותיהם.
פסה"ד: ההסבר שסיפק המנוח, על-פי עדות הנוטריון, במעמד עריכת הצוואה השנייה לבחירתו להעניק לאולפנא את מרבית נכסיו יש בו כדי להציע היגיון ופשר להחלטתו לבטל את הצוואה הראשונה ולהדיר את אלמנתו ואת ילדיו ממרבית רכושו. הוא הביע בפני הנוטריון את סברתו בדבר מצבם הכלכלי האיתן של המערערים ואת חוסר שביעות רצונו מזיקתם הבלתי מספקת לערכי הדת והמסורת. לכך מצטרפות הראיות בדבר החשיבות שייחס המנוח להסכמת אנשי האולפנא לומר תפילה לעילוי נשמתו.
השאלה אם הבין המנוח את טיב הצוואה שעליה חתם נבחנת על-פי הנסיבות המתקיימות בעת עריכת הצוואה עצמה. המנוח היה נתון לטיפולה הבלעדי של האלמנה ולא נתמך בחוליו כלל על-ידי אנשי האולפנא; את קשריו עם האולפנא החל לטפח שנים רבות לפני מותו בהיותו במלוא אונו וכושרו. המנוח הקפיד לטפל בענייניו באופן עצמאי. המנוח אף זכה לייעוץ משפטי בלתי תלוי בעת עריכת הצוואה, שכן הובהר, כאמור, כי הנוטריון לא טיפל קודם לכן בענייני המשיבה. מן המקובץ עולה כי קשריו של המנוח עם אנשי המשיבה לא עלו לכלל יחסי תלות מן הסוג היוצר חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. השפעה כזו גם לא הוכחה בדרך אחרת ועל-כן דין הערעור להידחות אף בנקודה זו.
