האתגרים של מדינת הרווחה
1. שינויים במבנה התא המשפחתי – משפחות חד הוריות נוטות להיות עניות יותר
2. שינויים במודל ההעסקה – מדינת הרווחה נבנתה סביב המודל שאדם מתחיל לעבוד וממשיך כל חייו. היום המודל למשתנה – אנשים לא מצפים להשאר באותה עבודה, פחות יחסי עובד-מעביד, פחות משרה מלאה.
3. גידול באבטלה ובעוני- נמשך באופן ממוצע
4. פערים חברתיים וכלכליים מתרחבים
5. הזדקנות האוכלוסיה – אנשים שלא עובדים
6. הוצאות המימון של מדינת הרווחה גדלות. חלקן נובע מהסיבות 1-5 וחלק מכך שמחירים של שירותי הבריאות עולים (עם התקדמות הטכנולוגיה), אחזקת משרדים הופכת ליותר יקרה (מחשבים).
7. גלובליזציה – משנה את היחסים בין מדינת הרווחה לסקטור העסקי (למשל סוגיית מיסים). מעלה שאלות האם יש אחריות של המדינה כלפי עובדים זרים, למשל.
כל זה מציב אתגרים ודורש חשיבה מחודשת.
מדברים על השגה (=הקטנה) של מדינת הרווחה, שאנחנו עוברים ממודל סוציאל-דמוקרטי למודל ניאו-ליברלי. שקצבאות אוניברסליות הופכות להיות שיוריות, שמדינת הרווחה קמצנית, שפחות מהאוכלוסיה נהנית ממדינת הרווחה ויותר מאיתנו משלמים עליה. אלה טיעונים נגד מדינת הרווחה שנבין מה הם. זה טיעון עם אלמנטים אידיאולוגיים פוליטיים ואסטרטגיים.
האלמנט הפוליטי הוא דיון על היקף האחריות של המדינה אל מול הפרט. האם העובדה שאדם איבד עבודתו נובעת מכך שהוא עצלן וזב"שו או שמתיחסים למצב אבטלה כרונית כבעיה מוסדית שיש עליה אחריות חברתית.
אלמנט אחר של הדיון הוא היקף מעורבוטת המדינ בשוק הפרטי – עד כמה היא צריכה להגביל חוזים בין עובד למעביד, שוכר לבעל דירה וכו', עד כמה היא צריכה להיות מעורבת ברגולציה על מחירים בשוק. השאלה הבאה היא איך המדינה צריכה לעשות את זה – שאלת העיצוב המוסדי.
מהן תוצאותיה הרצויות של מדיתנ הרווחה? מה היא צריכה להשיג? זאת חזרה לדיון הפוליטי.
הגדרת מדינת הרווחה
האייק - קשה לתקוף את מדינת הרווחה כי הוא לא יודע מה זה. הוא יודע איך לתקוף סוציאליזם.
1. הגדרה צרה – המערך המסורתי של מיסוי וקצבאות – תשלומי העברה TAX AND SPEND. מכוונים לרווחה כלכלית של האזרח. זהות בין מדינת הרווחה למערך הבטחון הסוציאלי (ביטוח לאומי). השירותים והגמלאות מועברים ישירות מהמדינה לפרטים. המטרה היא להגן עליהם מפני סכנות חברתיות וכלכליות.
2. הגדרת ביניים – כל מה שקשור לזכויות חברתיות. כולל גם חינוך, דיור, ביטוח בריאות.
3. ההגדרה הרחבה – תפקיד המדינה הוא הסדרת השוק הכלכלי. כולל גם את המשפט הפרטי – דיני חוזים, משפחה, עבודה ועוד. למשל, הסוגייה כיצד תו"ל יכול להיות כלי חלוקתי.
בקורס נעסוק ב-3 ההגדרות. כמובן שיש כאן הרבה שאלות אידיאולוגיות, למש להאם ראוי שחוקי מגן הם אמצעי חלוקתי ראוי.
חשוב להבין שמדינת הרווחה לא מחלקת רק כסף אלא גם כח פוליטי, חברתי, שעות פנאי, תפיסות של עצמאות מול תלות.
הקשר מדינת הרווחה
מדינת הרווחה היא לא בהקשר סוציאליסטי אלא קפיטליסטי-דמוקרטי.
מרשל הוא אחד מתומכיה הגדולים של מדינת הרווחה הרחבה. הוא כתב על ההיסטוריה של הזכויות החברתיות, ומסביר שמדינתהרווחה התפתחה ע"מ לשכך את הקונפליקט המעמדי. לקפיטליזם יש תופעות לוואי -אנשים שנזרקים מהמרוץ. המנגנון החלוקתי המרכזי הוא שוק העבודה ולא כולם מצליחים להשתלב בו. כאשר אותם מעמדות קיבלו זכות בחירה התחיל חשש שהמבנה הקפיטליסטי מאויים ע"י מי שנפגעים ממנו. מדינת הרווחה נועדה במקור לשכך את הקונפליקט – לא הפיכה מעמדית או שאיפה לשיוויון כולל. לכן הקפיצות הגדולות במדינת הרווחה היו סביב משברים כלכליים גדולים. משברים כלכליים יוצרים תחושה שהקפיטליזם לא יציב מספיק ומסוכן. נוצר הצורך ליצור ולהרחיב את מדינת הרווחה. בחברה סוציאליסטית אין צורך בזה כי אין שוק חופשי.
בקורס נשאל את השאלה שמרשל שואל – האם מדינת הרווחה עדיין מנסה לשכך קונפליקט מעמדי, או שהיא משנה את המבנה הבסיסי של הקפיטליזם? שיוויון מלא הוא לא המטרה, אבל מה הפוטנציאל החלוקתי שיש למדינת הרווחה בהנתן שהשוק הוא המנגנון המרכזי המארגן? הטענה הביקורתית של מרשל היא שמדינת הרווחה נותנת לגיטימציה לרמה מסויימת של אי שיוויון, נתפסת כהכרחית ורצויה.
האייק אומר שכדי שתהיה תחרות, חייבים אי שיוויון – זה המניע הכלכלי של הקפיטליזם. שיוויון מלא פוגע בחירות של הפרטים להגיע למקומות שהקפיטליזם יכול לקחת אותם.
עמדות לגבי מדינת הרווחה
מרשל והאייק מבטאים תפיסות שונות ביחס לשאלה מהי חירות כלכלית ושוק חופשי. הויכוח הוא לא על קיומה של מדינת הרווחה – שניהם מסכימים שמדינת שומר הלילה אינה רלוונטית. השאלה היא איך המדינה צריכה להתערב. שניהם במסגרת דמוקרטיה ליברלית קפיטליסטית והשאיפה היא להגדלת חירות הפרט.
1. מהם הסיכונים שהמדינה צריכה להגן על האזרח מפניהם? למשל האם המדינה צריכה לנקות ממס הוצאות טיפול בילדים.
2. איך המדינה צריכה להבטיח את רווחת התושבים? מהם המנגנונים הראויים להשלמת השוק החופשי? אלה גם דיונים על הפרטה.
מרשל מספר איך החברה באירופה עברה משוק חופשי פרוע לכיוון שיוויוני באמצעות מתן זכויות והרחבת מדיתנ הרווחה. הוא חושש מכך שהמדינה תפעיל פטרנליזם גדול מידי ותגביל את זכויות האזרח, בעיקר של החלשים. הפתרון לכך הוא מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות. סטטוס אזרח יכול להגן על הפרט, והוא הפתרון לחשש מעריצות השוק. בחברה הפיאודלית מערך היחסים היה מבוסס על סטטוס, עם הליברליזציה החוזה תפס את מקום הסטטוס. מעמדם של אנשים לא תלוי בסטטוס שאיתו הם נולדו, אלא הם יכולים לקדם את עצמם באמצעות חוזים. מרשל אומר שהמעבר הזה חזק מידי, וצריך להחזיר את הסטטוס של האזרח שהוא שיוויוני. שיוויון בסיסי (זכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות) ע"ב כלכלת שוק. ברור לו שזה יוצר אי-שיוויון שיורי.
האייק רואה בשוק החופשי את המקום לחירות של האדם. זה המנגנון החלוקתי הטוב ביותר. המחיר של דברים מאפשר לאנשים לבטא את העדפותיהם באופן אופטימלי. ניסיון להגביל את המחיר הוא פוטנציאל להגבלת חירות. החשש העיקרי שלו הוא מעריצות המדינה, ולכן הוא רוצה להגביל את התערבותה בשוק. המדינה צריכה להתמקד רק בטובין ציבוריים – כאשר יש כשל שוק כתוצאה מבעית פעולה משותפת.
תכליות מדינת הרווחה
יש הרבה תכליות ואין מדיניות אחת קוהרנטית. מה שיוצר משטרי רווחה שונים הוא הדגשים בין התכליות השונות.
נהוג להבחין בין תכליות חיצוניות לפנימיות.
פנימיות – נובעות מקונטקסט פוליטי. למשל – קצבאות ילדים ככלי לחיזוק הילודה היהודית.
חיצוניות – נורמטיביות שיש עליהן קונצנזוס בכל מדינות הרווחה. מדינות הרווחה משתמשות בהן לקבל לגיטימציה לפועלן. מדינת הרווחה מעוצבת הרבה פעמים כפשרות בין הערכים האלה.
1. קידום יעילות כלכלית -
1. בד"כ יש מתח בין יעילות לחלוקה. שוק חופשי בד"כ מביא לריכוז של ההון ולא לפיזור שלו. בד”כ מדברים על “יעילות פרטו” - הגדלת הרווח החברתי המצרפי כאשר אף אחד לא ייפגע (יש רעיון יעילות שאומר שגם אם מישהו נפגע אבל התוצאה מגדילה את העוגה, זאת יעילות). יש הנחה שכאשר מגדילים את העוגה לכולם יהיה יותר טוב. הגישה הזאת בהחלט מקבלת תפקידים מסויימים של מדינת הרווחה (כמו שהאייק אומר).
2. אם תכלית מדינת הרווחה היא יעילות כלכלית, היא צריכה להכנס לפעולה רק אם יש כשל שוק. לכן היא מוטרדת משתי השלכות של מדינת הרווחה:
1. עיוות תמריצים – למי שמקבל דמי אבטלה, וגם למי שמשלם המון מיסים, אין תמריץ לעבוד. זה מעוות את מנגנון המחיר.
2. חשש מהמחיר של המנגנון והבירוקרטיה – בחירה באמצעים חלוקתיים לא יעילים. זה מוביל לשאיפה למדינה שמעסיקה מעט אזרחים, כי זה יותר זול.
2. הפחתת עוני
1. לסייע לאנשים שנמצאים מתחת לקו העוני. המטרה היא להבטיח את הצרכים הבסיסיים של כל תושב. המדינה יכולה להיות נדיבה יותר או פחות – קובעת שכל אזרח זכאי לרמת חיים מסויימת.
2. עולה השאלה מהו עוני. מקובל להגדיר עוני כמחסור במשאבים למלוא צרכים בסיסיים באופן מספק. מהם צרכים בסיסיים ומהו אופן מספק? לשאלות אלה גישות שונות (בג"צ הבטחת הכנסה):
1. העמדה המינימליסטית (המדינה ודעת הרוב) – אחריות המדינה היא להישרדות פיזית של האזרח. אוכל, ביגוד, מחסה. עדיין נשארת שאלת האופן – איזה אוכל בדיוק?
2. צרכים יחסיים (העותרים) – צריך לבדוק את רמת המחייה של אנשים. עוני היום הוא לא כמו בשנות ה-50 או באפריקה. אי נגישות למחשב יכול להיות סממן של עוני.
3. צרכים אינסטרומנטליים – אנחנו בוחנים את התפקיד החברתי הרחב של אנשים. עד כמה יש להם משאבים להשתתף בחיי הקהילה? זהו עוני חברתי ולא בהכרח כלכלי.
3. בבג"צ הבטחת הכנסה העותרים טוענים שהקיצוץ בהבטחת הכנסה פוגע בכבוד האדם. המדינה טוענת שהיא מבטיחה השרדות באמצעות כלים נוספים מעבר להבטחת הכנסה. דעת הרוב מקבלת את העמדה הזאת. הסטנדרט הוא "מחסור בלתי נסבל". לוי בד' מיעוט טוען שהזכות היא ל"תפקוד סביר בחברה בה האדם חי".
3. קידום שיוויון חברתי –
1. גישות שונות מהו שיוויון
1. שיוויון הזדמנויות (פורמלי) – נק' פתיחה
2. שיוויון בתוצאות (מהותי)
3. שיוויון מורכב – יש אי שיוויון מסויים בקפיטליזם, אבל יש נושאים בהם נדרוש שיוויון בתוצאות.
2. בג"צ הבטחת הכנסה לא מדבר על שיוויון אלא על הפחתת עוני.
4. קידום סולידריות חברתית ומניעת ריבוד
1. השאלה אינה קשורה להכנסה של אדם אלא תפקיד חברתי. יש סיכונים של האדם שבהם המדינה רוצה להשתתף. למשל – קצבאות ילדים – המדינה מסייעת לאנשים בגידול ילדיהם. הלאום כמשפחה.
2. שאלת הסיכונים היא פוליטית. יש שתי גישות מרכזיות בתכלית זו:
1. תפיסה קהילתנית – המדינה רוצה לחזק את המוסדות החברתיים הקיימים. למשל, את מוסד המשפחה, ע"מ שהם יקדמו סולידריות בחברה.
2. תפיסה ריכוזית – המדינה צריכה לקחת על עצמה את התפקידים של החברה המרכזית. תפקידים שהיו באופן מסורתי של המשפחה/הכנסייה/ארגון העובדים וכו'. תפיסה זו מאמינה כשאשר הגישה הקהילתנית היא דומיננטית, הרבה פעמים יש שעתוק של הדרה חברתית. למשל, כאשר מחזקים מוסדות דת זה פוגע בנשים.
3. בבג"צ הבטחת הכנסה אפשר לתאר את מנגנון הבטחת הכנסה כמערך של סולידריות. אבל היא נכנסת לתמונה רק כאשר המערכות האחרות כשלו.
. קידום רשת ביטחון כלכלית ויציבות חברתית
1. כאשר המשפחה או השוק נתפסים כלא מסוגלים לתמוך באדם כלכלית. הכוונה היאלא בהכרח למצב כלכלי קשה, אלא למשל קצבת זקנה או דמי אבטלה – אין קשר להכנסה קודמת. כל אשה מקבלת קצבת לידה.
2. המטרה ליצור איזון בחייו של האדם העובד. יש לו תקופות בהן יש לו יותר משאבים וכאלה שבו יש לו פחות, ומערכת הבטחון הסוציאלי יוצרת איזון (כמו ביטוח). זה פטרנליסטי – דוגמת צו הפנסיה שמחייב אנשים לחסוך.
3. יש השתתפות עצמית.
6. קידום אוטונומיה והפחתת תלות בשוק ובמשפחה
1. האייק מסביר שהתפקיד של מדינת הרווחה הוא לקדם את האוטונומיה ולאפשר לאנשים עוד בחירות.
2. כדי להתקיים מבחינ כלכלית אדם תלוי במנגנון – שוק כלכלי, שוק עבודה, משפחה. מדינת הרווחה מנסה לשחרר את האדם מהתלות המוחלטת שלו במנגנונים האלה. למשל, לאפשר לנשים לאחר הלידה לקחת כמה חודשים לטפל בתינוק. גם דמי אבטלה הם דוגמה.
3. דה-קומודיפיקציה – הפחתת תלות האנשים בשוק הכלכלי (קומודיטי – מצרך), כך שהם יהיו יותר "אנשים" ופחות "מצרכים".
4. דה-פמליאליזיציה – הפחתת התלות במשפחה. מדברים על זה בעיקר בהקשר של נשים, מתוך הנחה שהמשפחה היא מקום שמחליש אותן.
5. לפי התפיסה הזאת המדינה ולא גופים פרטיים (=השוק הפרטי) צריכים לנהל את מנגנוני הרווחה. זאת צריכה להיות זכות בלתי מותנית (באמצעים, בסיטואציה) אלא בעצם האזרחות/תושבות.
באופן אישי היא לא אוהבת את המונח "קידום אוטונומיה" ומעדיפה "הפחתת תלות". הסיבה היא שהרבה פעמים משתמשים באוטונומיה לתאר אדם עובד (לא תלוי במדינה), ויש לזה תוכן אידיאולוגי.
תפקיד ביהמ"ש ביחס למדינת הרווחה
ביקורת של שר האוצר: השופטים לא מתיחסים להיבטים כלכליים של החלטותיהם.
תפקידו הפוליטי-מוסדי של ביהמ"ש – הפרדת רשויות
יש לביהמ"ש פוטנציאל למתן תא העוצמה של סוכנויות מדינת הרווחה להוות כלי בידי הפרט למיצוי הזכויות החברתיות שלו. פניה לביהמ"ש נותנת עוצמה בדיון הפוליטי. זה מוקד המחלוקת – האם ביהמ"ש צריך להיות המקום למי שהפסיד בתהליך ה"דמוקרטי"?
מי הגוף הראוי לנהל את מדיניות הרווחה? היא מעוצבת ברובה ע"י הרשות המחוקקת והמבצעת. השאלה מהן מגבלות התפקיד של ביהמ"ש. השורה התחתונה של מונדלק היא שהחלק משנת 2000 ביה"מש מופך לאחד השחקנים המוסדיים החזקים שמעצבים את מדינת הרווחה. זה מאתגר את הפרדת הרשויות הקלאסית ומעורר ביקורת.
מהם מוסדות?
אנחנו נתיחס לשוק, משפחה, ביהמ"ש, כנסת וכו' כאל מוסד. מוסד הוא סוג של הסדר חברתי שנולד מתוך מאבקים ופשרות. זה לא משהו "טבעי" שיש לו צורה אחת. האופן שבו הם נראים משקף את המשאבים והעוצמה של מי שיצר אותן ומשפיע על חלוקת המשאבים והעוצמה בחברה. מרגע שהם נוצרים הם משפיעים על איך אנחנו רואים את החברה. שינויים מוסדיים הם תמיד קשים ובד"כ איטיים.
פנייה לבימ"ש
הפונים מגלים שהם לא חלק ממעגל הנהנים. בד"כ מדובר בפונים שאין להם ולא נשמעו בהליך הפוליטי. במקום כח השוק או כח חברתי שאיפשר לקבוצות אחרות להשמע, הם פונים לביהמ"ש. ברגע שהם פונים לביהמ"ש הם הפוכים אותו לשחקן שיכול להחליט איך לפעול (האם להתערב בכלל).
היתרונות בפניה לביהמ"ש
- יש לו כח מוסדי
- אמור להיות ניטרלי
- נגיש
- יכול להיות יותר מהיר מחקיקה
- דרך זולה להשמיע את האינטרסים של העותרים
חסרונות:
- סיכויי הצלחה לא גדולים
- כאשר ביהמ"ש אומר שהוא לא מתערב יש חשש ללגיטימציה של החלטות המדינה גם אם זאת לא כוונת ביהמ"ש.
- התקשורת היא הדרך היחידה של אנשים לדעת מה קורה בדיון והיא יכולה לעוות
- הציבור לא מעורב בדיון
- הלקוחות פסיביים – עוה"ד מובילים את הדיון
- שיח משפטי הוא מוגבל
ביה"ד לעבודה ובג"צ
- חוק ביה"ד לעבוד 69 מעניק לו את הסמכות הייחודית לדון בעתירות נגד הביטוח הלאומי (ביה”ד האזורי עם זכות ערעור לארצי). במותב יושב שופט ו-2 נציגי ציבור (של עובדים ושל מעבידים). בהרבה מאד נושאים של ביטוח לאומי יושב שופט בלבד, אבל בערעור יהיו נציגי ציבור.
- בג"צ – עתירות נגד המדינה או נגד ביה"ד הארצי (התערבות מוגבלת בהחלטותיו). התנאים להתערבות בג"צ הם טעות משפטית מהותית בעלת השלכות כלליות וטעמים שבצדק שמחייבים את תיקונה.
המאמר של מונדלק
בעשורים הראשונים למדינה, האופן שבו התפתח מערך הבטחון הסוציאלי הוא כמו שאר יחסי העבודה- שוק העבודה הוא המנגנון החלוקתי המרכזי ולכן יש קשר לבטחון הסוציאלי. ניתנה אוטונומיה חלקית בהסדרת המתחם הזה לחברה האזרחית – ארגוני עובדים ומעסיקים. המדינה נותנת תוקף משפטי להסדרה התנאית של הארגונים האלה. המדינה היא שותפה במו"מ כלל ארצי (קורפורטיזם). מדיניות הרווחה מעוצבת ע"ב דיאלוג פוליטי – זה לא הליך משפטי.
- המדינה לא לקחה על עצמה את כל השירותים החברתיים – ביטוח בריאות, פנסיה – הוסדרו ע"י ארגוני העובדים.
- תהליכי קביעת הבטחון הסוציאלי כוללים נציגי עובדים ומעסיקים (למשל מבנה הדירקטוריון של הביטוח הלאומי). העברת סוגיית הבטחון הסוציאלי לביה"ד לעבודה היא עוד דוגמה לכך – כי יש שם נציגי ציבור.
- המשפט נתפס ככלי עזר שמעלה את הפרשות על הכתב.
בשנות ה-90 וה-2000 זה מתחיל להשתנות. הסיבה היא ירידת הקורפורטיזם – החלשות ההסתדרות, שינויים בסולידריות החברתית. ביהמ"ש הופך להיות שחקן מוסדי חשוב בעיצוב יצירת מערכת הרווחה. זירה שבה מכריעים בסכסוכים פוליטים. נק' המפנה היא בחוק ההסדרים של שנת 2002. אפשר לראות את השורשים עוד קודם – חוק בריאות ממלכתי (המדינה לקחה אחריות לביטוח בריאות), קיצוצים בדמי אבטלה. בחוק ההסדרים המדינה סטתה מכללי המשחק – עשתה שינוי מהותי במדינת הרווחה באופן חד-צדדי (בלי לערב את ההסתדרות והמעסיקים). היה מהפך ניאו-ליברלי מתוך תפיסת עולם כלכלית שאומרת שמדינת הרווחה לא מקדמת את הכלכלה הישראלית.
התגובה של החברה האזרחית – לא רק ההסתדרות אלא בעיקר עמותות וארגוני זכויות אדם. הם עתרו נגד חוק ההסדרים. כדי שביהמ"ש יוכל להתערב היה צורך בתשתית חוקתית: חוקי היסוד + נכונות להכיר בזכויות שאינן מנויות אך נגזרות מהזכות לכבוד.
מונדלק מתאר מגמה כפולה של בג"צ:
- הכרה בזכויות חברתיות בלתי מנויות כנגזרות מהזכות לכבוד
- העדר עמדה שיפוטית ברורה לגבי גבול החבות שהן יוצרות – על מה מגנה הזכות? מה היא אומרת? יש הרבה דרכים לשמור על זכותו של אדם. מותר למדינה לבטל בכלל את הבטחת הכנסה, כל עוד נשארת הזכות לכבוד.
התוצאה היא התערבות מאד מצומצת בזכויות החברתיות.
-
התגובות לכך היו שביהמ"ש הוא של האליטות, הוא מוכן לבטל חוקים רק בשביל העשירים. היא רוצה להציע דרך אחרת לחשוב על הסוגיה – האם יש סוגיות שבהן לא ראוי שביהמ"ש יתערב.
זוהי שאלת גבולות השפיטה – סוגיות פוליצנטריות (המאמר של פולר).
פולר אומר שסוגיות פוליצנטריות אינן מתאימות להליך שיפוטי מבחינה מוסדית. סוגיה פוליצנטרית היא כמו רשת של קורי עכביש. שינוי של נקודה אחת משפיע במידה רבה על הרבה נקודות אחרות. ביהמ"ש יכול לדון בבסוגיות כאשר מופיים בפניו הצדדים הרלוונטיים ולהציג טיעונים. בסוגיה פוליצנטרית זה לא רק שיש הרבה צדדים וצורך במהירות תגובה, אלא גם שאין נק' אחיזה אחת לשיקולים. כל סוגיה משפטית היא בעלת היבטים פולצינטריים – לכן זו שאלה של מידה. חלוקת משאבים ומדיניות כלכלית הם נושאים פוליצנטריים.
הדרכים לקבל החלטה בסוגייה פוליצנטרית:
- שק"ד מנהלי – פקידים אולי אינם מושלמים אבל יש להם יכולת לשמוע יותר צדדים, ללמוד את השוק, יש להם ניסיון ומומחיות
- הסכמה הדדית חוזית – כך השוק קובע מחירים.
מדיניות הרווחה הישראלית אכן עוצבה בדרך זו. פולר גם לא חושב שההליך הדמוקרטי הוא המתאים לבעיות האלה, הן מורכבות מידי להצבעה של כן ולא.
כאשר ביהמ"ש מכריע בסוגיה פוליצנטרית, אז:
- או שזה יהיה כשלון (המדינה לא תיישם)
- או שביהמ"ש יסטה מההליכים השיפוטיים (למשל נשיא ביה"ד לעבודה שהופך להיות בורר בסכסוכי עבודה). יש כאלה טוענים שכל מבנה ביה"ד לעבודה הוא הבנה שמדובר בסיטואציה פוליצנטרית.
- או שיש אדפטציה של הסוגיה כך שתתאים להכרעה שיפוטית – למשל דורנר ב”הבטחת הכנסה”. היא דרשה מהמדינה לקבוע מה זה קיום כבוד. כך ניתן יהיה לבדוק האם המדינה עמדה בו או לא. כשדורנר פרשה ברק ביטל את הדרישה שלה.
