מהי מדינת הרווחה? ומהן תכליותיה
1. Selections from T. H. Marshall "Citizenship and Social Class" in: Class, Citizenship and Social Development (1949) [From: Welfare State Reader, Christopher Pierson and Francis G. Castles eds. P. 32-41 (2000)].
אזרחות ניתנת לחלוקה ל-3 אלמנטים:
1. אזרחי – הזכויות שמאפשרות חופש ליברלי, כולל הזכות לצדק. מקושר למוסדות ביהמ"ש. החלו להתגבש במאה ה-19 (בעיקר לגברים).
2. פוליטי – הזכות להפעיל כח פוליטי. קשור לפרלמנט וממשלה. הזכויות שהוכר בהן קודם (האזרחיות) הפכו לנחלת הכלל, אך הזכויות הפוליטיות עדיין נחשבו פריבילגיה. במאה ה-20 הן החלו להחשב בנפרד ולא כתלויות בזכויות האזרחיות.
3. סוציאלי – הזכות לרווחה. קשור למוסדות החינוך והסיוע. "חוק העניים" הפך את הזכויות האלה למעין ההפך מזכויות אזרחיות ולא נגזרת שלהן.
במאה ה-20 התחילו להבין שהאנשים שמרכיבים את החברה הם אלה שיקבעו איך היא תראה. לכן התחיל חוק חינוך חובה.
יש קונפליקט בין קפיטליזם (שהוא מעמדי) לאזרחות (שמדגישה שיוויון בין האנשים). הרי לא יכולים להיות עשירים אם אין אף אחד עני. התפתחות ה"מצפון החברתי" אמנם שיפרה את תנאי החיים של העניים אך השאירה את שיטת המעמדות.
לעניים היה אמנם כח פוליטי אבל הם לא ידעו להשתמש בו.
כיום המגמה היא יותר של שיוויון ופחות של הטבת מצבם של מי שבתחתית. המידה שבה שיוויון מושג ע"י מערכת הרווחה תלויה ב-4 גורמים:
- האם הסיוע מוצע לכולם או לחלק
- האם מדובר בכסף או בתשלום
- האם המינימום הוא גבוה
- כיצד מגייסים את הכסף לשלם
2. F. von Hayek, The Meaning of the Welfare State, in: Class, Citizenship and Social Development (1949) [From: Welfare State Reader, Christopher Pierson and Francis G. Castles eds. P. 90-96 (2000)]
אין הגדרה טובה לקונספט של מדינת רווחה. אין מדינה מודרנית שהיא "מינימלית", וכולן מסייעות למסכנים ברמה כזו או אחרת. אין טענה טובה שיכולה להבדיל בין פעולות כופות של המדינה שהן רצויות לכאלה שפוגעות יותר מידי בחופש האישי – אם מכירים בכך שלמדינה מותר להפעיל כפייה למען מטרות שהיא בוחרת. קשה למצוא טיעונים נגד מדינת הרווחה כי לא ברור מה היא בכלל.
יש מטרות של מדינת הרווחה שניתן להשיג בלי לפגוע בחופש ויש כאלה שלא.
יש הבדל בין מתן נמינימום שווה של הכנסה לאדם לבין מתן הכנסה שחושבים שראוי שלכל אדם תהיה. כאשר המדינה מפלה בין פרטים ע"פ מה שהיא נותנת להם, היא דורשת "צדק חברתי" ומדרדרת לסוציאליזם.
הבעיה היא שברגע שמכירים בלגיטימיות של מטרה, נראה שכל האמצעים כשרים. הדרך הכי אפקטיבית להגיע למטרה היא להפנות את כל המשאבים לפתרון הבולט לעין. אסור לתת למדינה כח מונופוליסטי לפתור את הבעיות של העניים, כי ייבחרו פתרונות קצרי טווח.
ברגע שהצרכים של האזרח הם תחת מערכת אחת בירוקטרטית, זה טיפשי להניח שהדמוקרטיה תשמור על החירויות.
3. Lon L. Fuller, The Forms and Limits of Adjudication, 92 Harv. L. Rev. 353 1978] read: 353-354, 393-404.
מדובר במאמר על בעיות פוליצנטריות (ע"ע תורת המשפט) – בעיות כאלה הן מורכבות מהמון רכיבים, כמו רשת של קורי עכביש, וכל דבר משפיע על כל דבר. לכן ביהמ"ש אינו המקום המתאים לפתור אותן.
4. גיא מונדלק "חמישים שנה להפעלת חוק הביטוח הלאומי — החגיגות יתקיימו בבית המשפט" בטחון סוציאלי 67 83 (2004). קראו: 83-96, 102-107.
כאשר הוקמה המדינה, מערך הביטוח הסוציאלי הוקם מתוך מחשבה שהמדינה תתן תוקף להסדרה העצמית של ההסתדרות הכללית, ושהמערך יוקם תוך מו"מ בין המדינה להסתדרות ולארגוני העובדים. הבניית מערך הבטחון הסוציאלי לא נחשב לסוגיה משפטית אלא ערכית. המשפט התמקד בפירוש החוקים עם חקיקתם.
לאחר 50 שנה מערכת המשפט הפכה לחשובה יותר ביצירת מערכת הבטחון הסוציאלי. זהו כלי להכרעת סכסוכים פוליטיים וכלכליים. נקודה חשובה היא חוק ההסדרים ב-2002, שניסתה לקדם סדר יום לאומי ניאו-ליברלי.
בתחילת שנות ה-90 החלה מגמה של פיחות בזכויות הסוציאליות. אבל ב-2002 התחילה רפורמה יותר חזקה. חוק ההסדרים מאפשר להעביר חוקים למעשה בלי הסכמה חברתית אלא רק ע"ב כח פוליטי. כיוון שכך, אפשר לתקוף אותו רק לאחר מעשה – בביהמ"ש. יש צורך להכנס לנושא של פגיעה בזכויות חוקתיות. לא ברור האם קיימת הזכות לבטחון סוציאלי ואם כן – מה היא אומרת. עמדת הדין שנויה במחלוקת.
2002-2004 – גל התדיינויות משפטיות בביהמ"ש העליון, של עמותות, נגד הכנסת/האוצר. הדיון החשוב ביותר היה על קיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, מפני שהוא קשור לאידיאולוגיה של איך להתמודד עם האנשים שצריכים אותן. נקבע שהמדינה חייבת לשמור על מינימום של כבוד. באופן כללי, ביהמ"ש היה איטי ומהוסס.
השלכות המישפוט החדש על עיצוב דמותו של הביטוח הלאומי – קשה להגיד מהן.
הן כוללות את: מרכיב התקפה = חקיקה שמטרתה לעקוף את השיח הציבורי.
ואת מרכיב המגננה = שימוש בכלים משפטיים בכנסת/ביהמ"ש. המשפט מנסה לתת את הכח לאלה שאין להם כח שוק/חברתי/השכלתי וכו'. בהערכת מרכיב זה צריך להתחשב לא רק בעתירות (שלא כ"כ הצליחו) אלא בעצם הדיון והעלאת הנושא לשיח הציבורי. הבעיה היא שבהימ"ש לא רוצה להתערב בחקיקה, וזה נתפס בציבור כהכשרת החוקים עצמם. בנוסף לזה ביהמ"ש מאד איטי. הזירה המשפטית היא בעייתית, כיוון שלא מערבת מספיק את הציבור.
5. בג"ץ 366/03 עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ' שר האוצר ואח' (פורסם 30.11.2004).,
ברק (בייניש מסכימה):
כלל לא נתבקשנו במסגרתן להורות למדינה לקיים את חובתה להגן על כבודו של אדם זה או אחר. כל שביקשו העותרים היה כי נקבע, שבקיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה היה כדי לפגוע בכבוד. את זאת אין בידינו לקבוע. כאמור, הפגיעה בזכות לקיום בכבוד – כלומר, הפרת החובה להגן על הכבוד – נבחנת בבחינה תוצאתית; ובעתירות אלה לא הונחה תשתית עובדתית. לא הוכחה פגיעה בזכות לכבוד.
בפסיקתנו זו אין כדי לסתום את הגולל על עתירות שעניינן זכות האדם לקיום בכבוד. זוהי זכות חוקתית, שיש לקיימה בכל שדרות המשפט הציבורי. בתי המשפט מוסמכים לאכוף אותה.
לוי:
לא כל קיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה ייחזה כפוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד.
כל עוד חוק הבטחת הכנסה הוא הכלי המרכזי שנבחר לשמש בהבטחת הזכות לקיום אנושי בכבוד, כי אז על קיצוץ בגמלאות המשתלמות מכוחו להיבחן בנתון לתכליתו זו. ככל שהקיצוץ בגמלה המשתלמת לזכאים מתיישב עם תכלית החוק, וככל שסכום הגמלה לאחר הקיצוץ – כשהוא לעצמו או בצירוף אמצעים חיצוניים לחוק – מוסיף לאפשר קיום אנושי בכבוד, הרי שהקיצוץ בגמלה לגיטימי ומותר.
אני סבור, כי מכלול החומר שהוצג בפנינו מאפשר לקבוע כי הזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד נמצאה נפגעת כתוצאה מן הקיצוץ ולמצער, כי עלה בידי העותרים לעורר ספק ממשי בשאלת יכולתם של מקבלי הגמלאות לקיים עצמם בכבוד.
הוכחה לכך יש בתצהירי העותרים (למרות שהם לא מעודכנים).
למעשה גם לפני הקיצוץ לא ברור האם המדינה הבטיחה תא הזכות לקיום בכבוד.
חובתם של המשיבים בהיבט זה הנה להראות כי בבחינה כוללת, זכותו של האדם לכבוד אנושי נשמרת. המשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה.
המדינה חייבת למצוא דרך לכמת את הזכות לקיום בכבוד. זוהי זכות יסוד חוקתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה