יעקובי נ' יעקובי
שמגר:
בחוק יחסי ממון בחר המחוקק הישראלי בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין. חלוקת הרכוש נעשית על-פי שוויים של נכסי בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני הזוג. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש. סמכות מרכזית אחת נשללה מבית המשפט, למרות שהופיעה בהצעת החוק – הסמכות לקבוע שהזכות לאיזון תקום לא עם פקיעת הנישואין אלא במועד אחר מוקדם יותר שייקבע, וזאת בהתקיים נסיבות מיוחדות.
הסדרת יחסי ממון בין בני-זוג דורשת התייחסות לשלושה אלמנטים: אופי המשטר הרכושי החל על רכושם של בני הזוג בעת הנישואין, אופן חלוקת הרכוש כאשר בני הזוג מעוניינים לסיים את קשר הנישואין, והעילות לחלוקת הרכוש עקב רצונם של בני הזוג לסיים את קשר הנישואין. הסדר רכושי רצוי מביא לאיזון בין בני הזוג, אינו פוגע באף אחד מבני הזוג, אינו נותן יתרונות בלתי הוגנים, ואינו נותן לאחד מבני הזוג הזדמנות לנצל את הסדרי הממון כדי לכפות רצונו.
הקושי נעוץ בצירופם של כל האלמנטים לכדי הסדר כולל, המשולב בשיטה שבה דיני הגירושין שולטים על חלק משמעותי של ההסדר. אחת מן המטרות בהסדרת יחסי ממון בין בני-זוג היא לאזן ולהשוות בין תנאיהם ומעמדם של בני הזוג. מטרה זו הנחתה בית-משפט זה כאשר החל בפיתוחה של תורת חזקת השיתוף, זמן רב בטרם נחקק החוק. אין ספק כי, כשלעצמה, הוראת סעיף 4 פוגעת בשוויון, ולרוב תהא זו האישה שידה על התחתונה. ייתכן מצב שבו הבעל יצבור רכוש ולאישה לא יהיה כל חלק בו בעת הנישואין. מועד הפעלת האיזון – עם פקיעת הנישואין בהתאם לדיני הגירושין – מכביד על הפעלת ההסדר, ולמעשה מעמיק את חוסר השוויון, וזאת בשל היתרונות "הטאקטיים" הגלומים לצד שיכול למתוח ולהשהות את פקיעת הנישואין.
לאור הקשיים הטמונים בחוק, על הפרשן לעשות מאמץ -
(א) לפרש בהרחבה את הוראות החוק, על-מנת לצמצם את מידת החומרה שבו; (ב) להרכיב, באמצעות פרשנות, הוראות חוק שונות על החוק, במטרה להגביל את התוצאות הקשות ולהמתיקן.
מטרתו של המחוקק היתה ליצור איזון בין בני הזוג מתגרשים ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי ממון בין בני-זוג מסיבות שהן ברובן חיצוניות ליחסים בין בני הזוג הספציפיים. ההסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן-זוג החפץ בהפרדות זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק הגירושין, על-מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר, ו להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו כתוצאה מקשר הנישואין.
התיבה "פקיעת הנישואין עקב גירושין" משמעה מתן גט ולא כל מועד מוקדם יותר.
הסכם ממון הנערך על-פי פרק א' הוא חוזה ככל החוזים, וחלות עליו הוראותיהם של חוקי החוזים. רוזן-צבי בוחן שתי אפשרויות כאלה. האפשרות הראשונה היא לתפוס את הסדר איזון המשאבים כחוזה התלוי בתנאי מתלה, הוא פקיעת הנישואין עקב גירושין. בן-זוג המונע את קיום התנאי (דהיינו את פקיעת הנישואין) אינו יכול להסתמך על אי-קיומו. האפשרות השנייה היא לסמוך על סעיף 39לחוק החוזים. לדידי, עצם תפיסתו של הסדר איזון המשאבים – להבדיל מחוזה ממון – כחוזה לכל דבר, הכפוף כפשוטו לכל הוראותיו של חוק החוזים, אינו נקי מספקות.
ניתן למצוא מוצא אחר מן הסבך החקיקתי, באמצעות פירושו של סעיף 4באופן שאינו מוציא תחולתה של חזקת השיתוף.
מקובלת עליי גישתו של פרופ' רוזן-צבי כי משמעות סעיף 4 היא כי במהלך הנישואין, הדין החל והמסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג הוא דיני החוזים והקניין הרגילים. אולם סעיף 4 אינו קובע אילו נכסים שייכים לכל אחד מבני הזוג ומה דרכי זיהוים של אלה. כאשר אנו אומרים "דיני החוזים והקניין הרגילים", הכוונה היא לדיני החוזים והקניין, כפי שהם מותאמים לחול בדיני משפחה. השאלה היא מיהו הבעלים של נכס מסויים: מיהו בעליו של נכס שניתן במתנה לבני-הזוג והאם נכס אשר הועבר מידי בן-זוג אחד למשנהו הוענק לו במתנה או שמא רק הועבר לשימוש בלי להקנות זכויות קנין אחרות כלשהן? בכל הסוגיות הללו עומדת במרכז הבמה כוונת הצדדים, כפי שניתן לדלותה מהתנהגותם.
לגבי נכסים שהביא עמו אחד מבני הזוג למסגרת הנישואין או לגבי נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין. על-פי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, אין נכסים אלה כפופים להסדר האיזון. אולם במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין. הילכת השיתוף נתנה דעתה לעניין זה, ויש להניח שפרשנותן של ההוראות הרלוואנטיות בחוק יחסי ממון תושפע מההלכות שהתגבשו.
הפירוש המוצע אפשרי מבחינה לשונית. הסעיף קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי להביא לתוצאות הבאות: (1) פגיעה בקניינם של בני הזוג; (2) הקניית זכויות לאחד בנכסי האחר; (3) הטלת אחריות על בן-זוג אחד לחובות האחר. אין ספק כי חזקת השיתוף מקנה זכויות לבן-זוג בנכסי בן-זוגו, שיש והיא מטילה אחריות לחובות בן הזוג. אולם, חזקת השיתוף איננה נלמדת מכריתת הנישואין או מקיומם כשלעצמם. היא נלמדת אך ורק מכוונת הצדדים. אותה מוטיבציה חברתית שהנחתה את בית המשפט העליון ביצירת חזקת השיתוף מלכתחילה, דהיינו – הצורך ליצור שוויון בין בני הזוג ולהגן על הצד החלש בעל כוח המיקוח הקטן יותר (בדרך כלל האישה), היא שמחייבת אותנו כיום לקבוע כי חזקת שיתוף לא חלפה מן העולם בעטיו של החוק שלא אמר דבר בעניין זה, כאשר מבנהו הכולל של החוק מביא לתוצאות ההפוכות מן הרצוי.
אין להתעלם מכך שתחת הדרך הסימולטנית, בפועל, יימצא הסדר איזון, במצבים רבים, נעדר משמעות מעשית. יציבות הנישואין אינה מתערערת עקב ידיעתם של האישה או הבעל שחזקת השיתוף מקנה להם זכויות, אלא בדרך כלל עקב טעמים עמוקים יותר וחמורים יותר.
טל:
יתרונה הגדול של הילכת השיתוף – בהיותה דוגלת בצדק חברתי ובהשוויית בני הזוג. מגרעותיה – ערעור יציבות הקניינים, פגיעה בעצמאות ובאוטונומיה של בן הזוג, האצת פירוק המשפחה ודרדורה עוד בשלב מוקדם במשבר, כאש ניתן היה אולי להציל את שלמות המשפחה. גם פתרון השיתוף הדחוי על-פי החוק, שגם הוא מבקש אותה מטרה של צדק חברתי והשוויית בני הזוג, גם הוא איננו אידיאלי. החיסרון העיקרי שמונים בו היא פגיעותה של האישה, אך סבורני שחיסרון זה לא יבוא על תיקונו על-ידי שנחיל על בני הזוג את חזקת השיתוף. את הפתרון לפגיעות לסחטנות יש אפוא לבקש שלא על דרך שיתוף, המביא לידי פירוק של הרכוש ושל המשפחה.
דורנר:
כמו הנשיא, אף אני סבורה כי יש להכריע בחלוקת הרכוש על-פי אמות מידה מהותיות, הקשורות במערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג. החלתה של חזקת השיתוף, שהיא חזקה עובדתית המותאמת למסגרת המיוחדת של ניהול חיי נישואין, היא פועל יוצא של בדיקה מהותית של מערכת היחסים בין בני הזוג. נקודת המוצא בעמדתי הינה ההנחה כי המשפחה היא יחידה כלכלית המקיימת מערכת דינמית של הוצאות והכנסות, וכי רכוש שנצבר במהלך הנישואין הינו בדרך כלל פרי של מאמץ משותף.
בשכבת אוכלוסיה אחרת, שבה האישה עובדת מחוץ לביתה וצוברת רכוש משלה – תופעה נפוצה בזמננו – ובמציאות שבה בני-זוג מקבלים רכוש במתנה מהוריהם ואינם עושים הסכם ממון, האינטרסים משתנים, ושיתוף קנייני מיידי אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס של כל אחד מבני הזוג או של מי מהם, להיות בעל רכוש משלו. אינטרס זה בולט שבעתיים כאשר, לדאבון הלב, גירושין הם חיזיון נפרץ בישראל, והסכמי ממון אינם נפוצים.
חזקת השיתוף נדחית מפני החוק מהטעמים שפורטו לעיל. עם זאת, אין ספק שההסדר של החוק טומן בחובו קשיים של ממש העלולים לפגוע בצד החלש (בדרך כלל האישה). על קשיים אלה יש להתגבר או לפחות ניתן להקהות את עוקצם עד אשר המחוקק יתקן את החוק באופן ההולם את צורכי החברה ואת השיטה המשפטית הראויה למערכת היחסים הנדונה, במיוחד בהקשר לעיתוי האיזון. עד אז ניתן לעשות זאת בכלים שונים המצויים, בין השאר, בידי המערכת השיפוטית ושראוי כי ייעשה בהם שימוש, בהקשרים הבאים: (1) עידוד עריכת הסכמי ממון (סעיפים 1- 2לחוק).
(2) מתן פרשנות רחבה וגמישה לדין הכללי – בהקשר לקביעת הבעלות על רכוש בני הזוג – באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני הזוג סעיף 4לחוק (כוונתי לפרשנות רחבה של דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות,דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום הלב ועוד). במיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני הזוג.
(3) הקדמה – על-ידי פרשנות שיפוטית – של מועד פקיעת הנישואין למועד שבו התערערו הנישואין ללא תקנה (סעיף 5לחוק).
(4) קביעה, במקרים המתאימים, של חלוקה לא שוויונית של הרכוש, בעת האיזון, תוך העדפת הצד החלש, או קביעת מועד מוקדם יותר לצורך קביעת שווי הרכוש שבאיזון, או קביעת מועד מוקדם יותר לצורך קביעת היקף הרכוש שמאוזן, הכול לפי העניין והנסיבות (סעיף 8לחוק).
(5) גילוי נכונות לתת צווים המונעים מבן-זוג עשיית פעולות העלולות לפגוע בזכויות האיזון העתידיות של בן הזוג האחר (סעיף 11לחוק).
(6) יישום – בצורה רחבה – של ההוראה המתייחסת לפן הראייתי של הנושא, באופן הנוטל את עוקצו של רישום או החזקה בנכס על שם אחד מבני הזוג כהוכחה לבעלותו (סעיף 9לחוק).
(7) עשיית שימוש בחוק להסדר התדיינויות בין בני-זוג, על-מנת להרחיב את היקף השימוש בו בהתאם לנסיבות ולהביא להתאמה הנדרשת בין דיני הקניין לדיני המשפחה.
מצא:
הילכת השיתוף והסדר איזון המשאבים אינם יכולים לדור, זו לצד זה, בכפיפה אחת. המסקנה שהגעתי אליה אינה משביעת רצון, באשר היא מותירה על כנו הסדר חקיקתי מעוות.
יש אפשרות לבן הזוג החלש להסתייע, להגנת זכותו העתידה, בבקשת סעד מניעתי, לפי סעיף 11לחוק יחסי ממון. מטרתו של סעד מניעתי, כאמור, היא לסכל הברחה או העלמה של נכסים בטרם תגיע שעת איזון המשאבים.
אבו רומי נ' אבו רומי
בעניין יעקובי נדונו מקרים שבהם נישואי בני-הזוג טרם פקעו, ומכאן שאין להלכה שם תחולה ישירה לענייננו, שבו נישואי בני-הזוג פקעו.
בעניין יעקובי נדחתה ברוב דעות האפשרות להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון.
לכאורה, לא ניתן להכיר בזכויות של בן-זוג בדירת מגורים הרשומה רק על שם בן-הזוג השני ושהייתה בבעלותו קודם לנישואין. לכאורה, במסגרת סעיף 4 אין מניעה שבן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין. בהקשר של קביעת הבעלות על רכוש בני-הזוג ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני-הזוג.
דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני-הזוג ולעתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים.
הקושי שבשלילת זכויות המגורים של בן-זוג, ובייחוד מאישה וילדיה, בדירת המגורים הוא קושי אמיתי הדורש פתרון יצירתי. ייתכן גם שניתן לבוא לקראת בן-הזוג החלש שממנו נשללת דירת המגורים על-ידי חלוקה לא שוויונית של הרכוש בעת איזון המשאבים (סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון).
בענייננו אינני נדרשת להכריע בסוגיות האמורות, ואני משאירה אותן בצריך עיון.
לא הובאה הוכחה כלשהי להקניית זכויות לאישה בדירה.
פלונית נ' ביה"ד הרבני
חל על בני הזוג באופן עקרוני חוק יחסי ממון. טענת האישה היא כי זכותה בדירה הרשומה על שם הבעל קמה לה מכוח חזקת השיתוף. אכן, שאלה לא פשוטה היא אם חזקת השיתוף ממשיכה לחול לצד חוק יחסי ממון בייחוד במצבים שקשר הנישואין בין בני-הזוג לא נותק בהם לגמרי ובייחוד לגבי דירת המגורים. זאת ועוד, גם אם חלה חזקת השיתוף לצד חוק יחסי ממון, תיתכן שאלה באשר לתחולתה של החזקה על נכסים "חיצוניים" של בני-הזוג, ובייחוד נכסים שלא ביגיעתם המשותפת של בני-הזוג במהלך חיי הנישואין.
אין אני נצרך להביע עמדה בשאלות אלו בנסיבות המקרה שבפנינו, שכן גם אם חזקת השיתוף חלה באופן עקרוני על בני-הזוג, ואף חלה באופן עקרוני על נכס שנרכש לפני הנישואין, הרי שיתר נסיבות המקרה מובילות למסקנה שאין עילה להתערבותנו בפסק-דינו של ביה"ד הרבני, שלפיו אין לכלול את דירת המגורים הרשומה על שם הבעל במסגרת חזקת השיתוף, ואין לאישה זכויות בה.
יסוד הכרחי בחזקת השיתוף – כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר – היא ההרמוניה בין בני-הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם (ראו והשוו פרשת בריל [5], בעמ' 717-716). כך גם במחלוקת נושא העתירה שבפנינו שעניינה נכס שנרכש לפני הנישואין על-ידי אחד מבני-הזוג והרשום על שמו בלבד. במקרה שבפנינו הנישואין בין הצדדים נמשכו 17 שנה, אולם האישה בגדה ממושכות בבעלה. לאורך כל שנות הנישואין הקפידו בני-הזוג לשמור על ההפרדה בבעלות על שתי דירותיהם אף שגרו יחדיו בדירת הבעל.
אי.תי.ס. נהיגה עצמי נ' קרול
המשיב העביר ב- 1976בחשאי וללא ידיעת אשתו, המשיבה, את כל הזכויות, שהיו רשומות על שמו בשתי חלקות מקרקעין ושהיו רכושם המשותף של בני הזוג, במתנה להוריו ולאחותו. אלה, התקשרו ב- 1976 בחוזה עם המערערת, לפיו שכרה המערערת מהם מגרש המשתרע על חלק מהחלקות הנ"ל. כמו כן ניתנה למערערת אופציה לרכישת המגרש.
החל מ- 1979ניהלה המשיבה הליך מזונות והליכים נוספים נגד המשיב ונגד משפחתו. ב- 1984ניתן פסק-דין, המכיר בזכויותיה של המשיבה מכוח הלכת השיתוף בין בני-זוג. כחודש לאחר פסק הדין שלחה המערערת הודעה למשפחה על מימוש האופציה. בית המשפט המחוזי קבע, כי זכות המשיבה במקרקעין עדיפה על זכות המערערת מכוח האופציה. מכאן הערעור, שנסב על שאלת זכותה של המערערת לאכוף את הסכם האופציה.
המשיבה טענה כי עוד בטרם שיגרה המערערת הודעה על מימוש האופציה כבר נודע לה על פסק הדין, וזאת משום ביום מתן פסק הדין, כחודש לפני מימוש האופציה, היא מסרה למנהל המערערת העתק ממנו.
מלץ (יחיד): השאלה הראשונית המתעוררת היא סיווגה האנליטי של זכות בן הזוג מכוח הלכת השיתוף, אשר לא נרשמה. שאלה זו אינה מצריכה הכרעה בענייננו; שכן יהיה הסיווג אשר יהיה, אחת היא התוצאה הסופית אליה נגיע. אסתפק בהנחה, כי זכויותיה הן אובליגטוריות ומעמדה הוא כמי שלזכותו עומדת התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין.
חוזה המתנה שערך המשיב עם הוריו ואחותו, שבמסגרתו העביר תחת שמם את זכויות הבעלות בחלקות, לא פגע בזכויתיה של המשיבה. כך הוצהר מפורשות בפסק הדין בתיק המזונות, ובדין נפסק כן. אמנם העיסקה הנוגדת עם המשפחה נרשמה, אך לא היה בכך כדי למרק את זכותם מהחיוב של המשיב לטובת המשיבה, אשר המשיך לפעול כנגדם. סעיף 9לחוק המקרקעין קובע, כי זכות בעל העיסקה המאוחרת אשר נרשמה תועדף רק אם פעל בתום-לב ובתמורה. שתי דרישות אלה לא נתקיימו במעשיהם של ההורים והאחות
שתי עיסקאות נחתמו כאמור בין המשפחה לבין המערערת:נ האחת - עיסקת השכירות שנסתיימה ברישום, והאחרת - עיסקת האופציה אשר לא נרשם דבר מכוחה ושנותרה על-כן בבחינת התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין. שתי עיסקאות אלה הן פעולות סותרות את זכותה של המשיבה, שכן הן נוגעות גם לחלקה שלה בנכס המשותף. אשר לעיסקת שכירות, אין ספק, כי זכותה של המערערת הייתה משוריינת כלפי המשיבה, וכי כל סעדיה של המשיבה מתמצים בתביעה ממונית כלפי המשפחה. אולם השאלה מתעוררת כאן היא בנוגע לעיסקת האופציה - האם ההתחייבות לטובת המערערת, אשר כאמור לא נרשמה, עדיפה על זכות המשיבה מכוח הלכת השיתוף? האם יש להחיל כלל ברירה מיוחד למצב של עיסקאות נוגדות, אשר הראשונה היא הסכם שיתוף משתמע עם בן הזוג? בכל הנוגע לחלקה של המשיבה בשותפות במקרקעין, אין האופציה תופסת, ואין המשיבה מחויבת למכור את מנתה בשיתוף למערערת
גולדברג (רוב): מחוות-דעתו של חברי השופט מלץ עולה, כי מן הראוי להגן על זכותו של בן הזוג שאינו רשום, מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין, בכל מקרה בו התחייב בן הזוג הרשום כלפי צד שלישי לעשות עמו עיסקת מקרקעין. שכן, קדמה התחייבות לבן הזוג להתחייבות כלפי צד שלישי, ולפיכך גוברת ידו של הראשון, כל עוד לא נרשם הנכס על שם השני, גם אם פעל זה, על סמך הרישום בפנקסי המקרקעין, בתום-לב ובתמורה.
גישה זו תקשה על עריכת עיסקאות, והיא מערערת את היציבות המסחרית, אליה שאף המחוקק, בהנהיגו את שיטת המירשם. האם אין בתוצאה קשה זו כדי לחייב את הקונה לברר את מצבו המשפחתי של המוכר ואת אורח חיי הנישואין שלו, טרם שהוא מסתכן בהסכם עם בן-הזוג הרשום? שמגר: צד שלישי יוכל להיכנס ללא חשש לעיסקה עם הבעלים הרשום, בו בזמן שזכויותיהם של בן הזוג או בת הזוג יהיו שמורות עקב זכותם לעקוב אחר התמורה הכספית שהושגה ממכירת הנכס ובה ובתוכה נשמרת זכות השיתוף.
בן צבי נ' סיטין
שמגר:
שאלת מעמדה המיוחד לעניין כגון זה של דירת מגורים לא הוכרעה בעבר.
חזקה על אדם בימינו, שידועה לו האפשרות של שיתוף בין בני הזוג בדירת המשפחה, אפילו היא רשומה על שמו של הבעל בלבד. מאפשרות זו אסור לצד השלישי להתעלם, ועל כן עליו הראיה, שבנסיבות המקרה, לאחר שחקר ודרש, היה לו יסוד להאמין, וכי האמין בפועל, שהרישום משקף נכונה את זהות הבעלים, או שהאישה נתנה את הסכמתה לביצוע העיסקה. בזכויות הנוגדות בין המשיבה למערער, ככל שהדבר נוגע למחצית הדירה אשר לגביה חלה חזקת השיתוף - זכות המשיבה עדיפה, ומה גם שהיא זכות קודמת בזמן.
ברק:
הקושי מתעורר לגבי זכותה של האישה במחצית הראשונה של הדירה, אשר זכותה בה היא מכוח הילכת שיתוף הנכסים. מה אופייה של זכות האישה בנכס שעליו חלה חזקת שיתוף הנכסים? האם היא בעלת "קניין" בו? אין לנו צורך להכריע, שכן אפילו זכותה של האישה היא כבעלת התחייבות לעיסקה במקרקעין כלומר, מצויה ברף נמוך מבחינת עוצמתה של הזכות - גם אז זכותה גוברת כלפי הנושה, וזאת כוח דיני עיסקאות נוגדות. לא "המדבקה" (קניין, חיוב, חפץ, שטר) היא הקובעת את התוצאה, אלא התוצאה קובעת את "המדבקה", והתוצאה היא פרי האיזון הנדרש בין השיקולים הנוגדים בגדרה של פרשנות הוראת החוק או פיתוח המשפט המקובל שלנו.
ההכרעה בסכסוך שלפנינו יכולה למצוא פתרונה בדיני עיסקאות נוגדות. לצורך זה מוכן אני לצאת מתוך ההנחה כי בן-זוג ב' (מר סיטין) הוא הבעלים של כל הנכס, וכי כל הנכס רשום על שמו. כן מוכן אני להניח כי כל שיש לבן-זוג א' (גב' סיטין) הוא התחייבות למכר מחצית הזכויות בנכס (שלא נרשמו) מכוח הילכת שיתוף הנכסים, והתחייבות למכר המחצית השנייה של הזכויות בנכס (שלא נרשמו) מכוח ההסכם שביניהם. לבסוף, יוצא אני מתוך ההנחה כי בידי הנושה של בן-זוג ב' התחייבות להקניית משכנתא (שלא נרשמה) על מלוא הנכס. התחייבות זו נערכה כאשר שיתוף הנכסים בין בני הזוג עמד בעינו.
זכותו של הנושה מכוח ההתחייבות למשכנתא גוברת (כלפי החייב) על זכותה של האישה מכוח החוזה המפורש שבינה לבין בעלה. התוצאה מתבקשת מתחולתה הישירה של הוראת סעיף 9לחוק המקרקעין. עניין לנו בבעלים של נכס, אשר עשה שתי התחייבויות. האחת, למכור מלוא זכויותיו בנכס (מחציתן מכוח הילכת השיתוף ומחציתן מכוח ההסכם המפורש) לבן-זוגו; השנייה, להענקת משכנתא על מלוא הזכויות בנכס לנושהו. אלה הן שתי התחייבויות (בהיעדר רישום) לעשות "עיסקה במקרקעין" - האחת שעניינה מכר, והשנייה שעניינה משכנתא; שתי התחייבויות אלה "נוגדות", שכן התחייבות למכור בעלות לאחד נוגדת התחייבות למשכנתא על אותו נכס לאחר. בהתנגשות זו בין שתי הזכויות, יד הזכות הראשונה על העליונה. חריג לכך הוא המקרה שבו הזכות המאוחרת בזמן נרכשה בתמורה ובתום-לב "והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב..." (סעיף 9לחוק המקרקעין). בפרשה שלפנינו אין רישום, וממילא חל הכלל ואין תחולה לחריג. דין העיסקאות הנוגדות הקבוע בסעיף 9לחוק המקרקעין יחול בענייננו, אם במישרין (מכוח תחולתו הישירה) ואם בעקיפין (מכוח היקש).
.האם העיקול המאוחר גובר על זכותה של גב' סיטין במחצית הראשונה של הדירה (מכוח הילכת השיתוף)? לדעתי, התשובה היא בשלילה. כאשר העיקול נרשם, לא היה הנושה תם-לב, במובן זה שהוא ידע או עצם עיניו מלדעת ומלראות כי נכס הוא נכס מגורים אשר עליו חלה הילכת שיתוף הנכסים. אכן, כשם שהנטל מוטל על הנושה להראות כי הילכת השיתוף אינה חלה בדירת מגורים, כן מוטל עליו הנטל להראות כי הוא פעל בתום-לב, כלומר, בלא לדעת על זכות האישה.
סיכומו של דבר: במחצית האחת של הדירה יש לגב' סיטין זכויות מכוח הילכת שיתוף הנכסים. הסכם המשכנתא והעיקול אינם פוגעים בזכויות אלה. הנושה אינו יכול לממש זכותו ממחצית זו. במחצית השנייה של הדירה יש לגב' סיטין זכויות מכוח הסכם מפורש עם בעלה. הסכם המשכנתא גובר על זכויות אלה. העיקול תופס בהן. את חובו יוכל הנושה לממש ממחצית דירה זו.
גולן נ גולן
המבקשת והמשיב נישאו בשנת .1986דירת מגוריהם נרכשה לאחר הנישואין, וביום 11.11.88נרשמה הדירה על שמו של המשיב כבעלים יחידי. ביום 28.3.89נרשמה על הדירה, לטובת הבנק, משכנתא ראשונה ללא הגבלה בסכום. בעקבות התדיינות בין המבקשת והמשיב לפני בית הדין הרבני פסק בית הדין, כי הדירה הרשומה על שמו של המשיב לבדו הינה בבעלות משותפת, בחלקים שווים, של שני בני הזוג. בית הדין הורה למשיב לדאוג "כפי יכולתו" להסרת השיעבוד הרובץ על הדירה ולרישום מחצית הדירה בבעלות המבקשת. על יסוד פסק-דין זה רשמה המבקשת בפנקס המקרקעין (ביום 29.5.90) הערת אזהרה לזכותה על חלקו של המשיב בדירה.
בפרשת בן-צבי ניצבו לפני בית המשפט זכותו של בן-זוג, שנסמכה על חזקת השיתוף בנכסים, למול זכותו החוזית של צד שלישי, ואף אחת משתי הזכויות המתחרות לא הייתה מעוגנת ברישום. ואילו כאן המדובר בזכות נטענת בלתי רשומה של המבקשת לעומת זכותו הקניינית של הבנק אשר נרשמה בפנקס המקרקעין בתום-לב. גם במהות הזכות של בן הזוג הטוען יש שוני בין פרשת בן-צבי לבין פרשתנו. על בני הזוג בפרשה ההיא חלה חזקת השיתוף, שזכות בן הזוג הנובעת ממנה מסווגת, כידוע, כזכות קניינית. ואילו על המבקשת ועל המשיב, שנישאו בשנת 1986, חל חוק יחסי ממון, שכידוע אינו מעמיד למבקשת אלא זכות חיובית דחויה לאיזון המשאבים, בינה לבין המשיב, שתהא בת-מימוש רק לעת פקיעת נישואיהם.
עצמון נ' רפ
המערערת גב' עצמון והמשיב 3 מר עצמון נישאו בשנת 1962. בני-הזוג מתגוררים מאז נישואיהם תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף. עצמון הוא קבלן בניין שפעל בענף זה באמצעות חברות פרטיות מאז שנות השישים. המערערת עובדת כספרנית מאז שנת 1977, והיא הייתה בעלת מניות בחברות שבאמצעותן הפעיל עצמון את עסקיו. בני-הזוג מתגוררים בדירה מאז אמצע שנות השבעים. דירה זו, שעצמון בנה במסגרת עיסוקו, הייתה רשומה תחילה בשמו. ביום 30.1.1978 חתם עצמון על כתב הצהרה לצורכי מס שבח מקרקעין, שעל-פיו העביר את הזכויות בדירה למערערת – ללא תמורה. בעקבות הידרדרות שחלה במצב עסקיו של עצמון עשו בשנת 1991 שני בני-הזו מעשה פשיטת רגל. עו"ד רפ הוא הנאמן. המערערת הוצאה מהליך פשיטת הרגל בעקבות הסכם שנערך עם המשיב 2, בנק איגוד. הנאמן ביקש כי יינתן פסק-דין המצהיר כי דירת המגורים ושני כלי הרכב האמורים הם רכוש משותף, בחלקים שווים, של המערערת ושל בן-זוגה. כן ביקש כי תינתן הצהרה שלפיה חייבת המערערת לשאת במחצית חובותיו של בן-זוגה, מכוח הילכת השיתוף בין בני-זוג.
בית-משפט קמא פסק כי לעניין הנכסים הנדונים לא נסתרה חזקת השיתוף בין בני-הזוג. לדידי, לא כך הוא.
בין שני בני-הזוג התגבשה הסכמה בדבר הפרדה ברכוש ובדבר בעלות בלעדית של המערערת בנכסים. כוונה הדדית זו של שני בני-הזוג נשתמרה מאז, ועודנה קיימת גם בעיצומם של ההליכים המשפטיים הנוכחיים. הפרדה זו נוצרה לפני שנים. הפרדה זו נותרה בעינה כל השנים. יש להבחין במקרה זה בין מציאות לבין מניע. המציאות בעינה עומדת. המניע בנסיבות המיוחדות של המקרה אינו מפחית בהכרח מאמיתותה.
לעניין הנכסים הנדונים נסתרה חזקת השיתוף. בנסיבות העניין ראוי לכבד את רצונם המשותף וההדדי של בני-הזוג ליצור הפרדה רכושית בנכסים אלו. הכרה בריבונותם של בני-הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת. הדבר תואם גם את התפיסה המכירה בחשיבותו של מוסד הנישואין ובייחודו של התא המשפחתי והמדגישה בד בבד גם את זכותו של הפרט לעצמאות ברכוש ואת זכותו של כל בן-זוג לשמור על האוטונומיה שלו במסגרת חיי הנישואין.
התכלית העיקרית של הילכת השיתוף היא כאמור הגנה ממונית על אחד מבני-הזוג הנזקק להגנה זו, והסדרת מערכת היחסים הרכושית ביניהם. לעומת זאת כאן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, המבקש להיבנות מהילכת השיתוף הוא הנאמן, הפועל במקרה זה לטובת עניינם של הנושים דווקא ובניגוד לאינטרס בני-הזוג. תכלית זו זרה לייעודם העיקרי של דיני השיתוף בין בני-זוג.
בערעור זה לא ניתן להכריע בשאלה העקרונית בדבר תחולת השיתוף בחובות, ואף לא ניתן כלל לבחון את תחולתה בנסיבות בני-הזוג שלפנינו.
שחר נ' פרידמן
ברק:
היש מקום להחיל את הלכת השיתוף על בני-זוג שלא נישאו, והחיים כידועים בציבור? כפי שראינו, בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואן. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור. עם זאת, עצם העובדה, כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, עשויה להיות בעלת משמעות. יש בה כדי להצביע, בנסיבות מתאימות, על ארעיות הקשר שבין בני הזוג ועל העדר גמירת דעת באשר לשיתוף בזכויות.
ייתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסוים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר.
במקרה זה - זמן קצר לאחר שבני הזוג החלו את חייהם המשותפים נרכשו הזכויות בבית. תוך שחלק מהסכום שולם בו במקום וחלקו האחר שולם במשך השנים. לאור הזמן הקצר שעבר בין תחילת החיים המשותפים ללא נישואין לבין מועד רכישת הזכויות בבית, ולאור שאר נסיבות העניין, אין להניח, כי אותה עת התגבשה אצל בני הזוג גמירת הדעת לשיתוף בבית. מאז נרכש הבית עד למותה של המנוחה עברו כארבעים שנה. בכל אותה עת היה אורח חיי בני הזוג תקין, והם חיו ביחד ובשלום. ילדיה של המנוחה סברו, כי המשיב הוא אביהם. על לוח הזמן הארוך הזה מצויה אי שם נקודת מפנה, אשר ממנה ואילך ניתן להניח, כי בני הזוג גמרו בדעתם לראות את הזכויות בבית בו גרו - הוא הקן המשפחתי שלהם - כמצוי בבעלותם המשותפת.
שינבוים:
אין לקבוע, כי הבית היה משותף לאם המערער ולמשיב.
לא נראה לי, כי יש להרחיב כיום את החקיקה השיפוטית, אשר קבעה את חזקת השיתוף, גם על הידועים בציבור. המקיימים יחס של ידועים בציבור מודעים למצבם המשפטי. מתוך שאין קשר חוקי ביניהם, הם מקפידים על מתן צורה פורמאלית לרצונם לגבי הדרך של הסדרת יחסיהם הרכושיים. חופש הפעולה והאפשרות להפסיק את הקשר ללא תלות האחד במשנהו הם לב לבה של צורת חיים זו.
עם החלת חזקה זו על ידועים בציבור נפרצת פירצה רצינית בדיני הקניין, עד כדי שינוי דרכי הרכישה הקנייניות. לדבר זה אין למצוא ביסוס תיאורטי לאור כל מערכת החוקים הקיימת ובמיוחד לאור חוק המקרקעין. אפשר אמנם לוותר על הדרישה להסכמים מפורשים בכתב כמו בין זרים לגמרי, אך ראיה עובדתית על הסכם מפורש או מכללא יש לחייב.
