יש קשר בין האופן שבו בני אדם תופסים משפט ליכולת שלהם לתפעל אותו ככלי לשינוי חברתי.
פס"ד קעדאן – יישום המודל של רוזנברג
קעדאן ביקשו לקנות בית בקציר. אמרו לו שחבל על הזמן כי הוא ערבי. קעדאן פנה לעו"ד ג'בארין שהוא עו"ד מסחרי. ג'בארין אמר לו שיש פה קייס אבל עדיף שהוא ייוצג ע"י האגודה לזכויות האזרח. אם האגודה תיקח את התיק, התהודה הציבורית תהיה גדולה, ביהמ"ש ומחלקת הבג"צים יקשיבו. האגודה נחשבים למקצוענים ויש להם כבוד. באגודה התלבטו והחליטו לקחת את התיק. למה היתה התלבטות? היה ברור שמדובר במקרה פרטי אבל שיש לו השלכות עקרוניות חשובות ומשמעות ציבורית. קעדאן מייצגים את המיעוט הערבי. האגודה הבינו שההשלכות של התיק עלולות להוביא לתוצאות שביהמ"ש יתקשה להגיע אליהן. יש פוטנציאל לעתירה לעשות דה-לגיטימציה למפעל הציוני (אסור להקים יישוב יהודי בא”י). עוה"ד הם ציונים ולכן הם התלבטו ובסוף בחרו באסטרטגיה משפטית זהירה של צמצום היריעה וכללה 3 מהלכים:
כתב הטענות מבהיר שהעתירה תוקפת רק את המודל היישובי של יישוב קהילתי, ולא מושבים או קיבוצים. המפעל הציוני לא בנוי על יישובים קהילתיים אז זה בסדר. ההנחה היא שאורח החיים שלהם אינו מצדיק היסגרות.
הבעיה העקרונית לא נוגעת רק לערבים אלא לסלקציה של ועדות קבלה של יישובים קהילתיים. הקמת יישוב סלקטיבי על אדמות קהילה היא בעייתית.
העתירה היא צופה פני עתיד. האגודה מחפשת הצהרה עקרונית בדבר חוסר הלגיטימיות של הקצאת קרקע ליהודים בלבד ולאו דווקא פתרון לקעדאן. כמו כן היא לא רוצה להסתכל על 100 שנות התישבות ציונית.
ביהמ"ש התעלם מהטיעון השני.
לביהמ"ש לקח 5-6 שנים להחליט, כי כבר בישיבה הראשונה ברק אמר לאגודה שהציבור לא בשל לעתירה כזו. ביהמ"ש לחץ לפישור ועיכב את התיק. זה לא תיק מסובך מבחינה משפטית. ההחלטה נחלקת ל-2:
נדבך עקרוני/הצהרתי – המדינה לא היתה רשאית להקצות מקרקעין לסוכנות לצורך הקמת קציר על בסיס הפלייה בין יהודים ללא-יהודים. המדינה לא רשאית להפלות גם לא בעקיפין.
סעד – העתירה צופה פני עתיד וממוקדת בקציר. המדינה הקצתה את המקרקעין ע"פ הסכם שנערך ב-86' כדי להקים ישוב יהודי. הסוכנות השקיעה משאבים בהקמת הישוב.הסוכנות עשתה הסכם עם התאגודה של קציר, והתושבים עברו להתגורר בו תוך הסתמכות על המצב (בשעתו זה היה לגיטימי). המדינה צריכה לשקול את בקשת העותרים על יסוד עקרון השיוויון ומתוך התחשבות בשיקולים ובבעיות הכרוכות. המדינה צריכה להחליט אם היא יכולה לאפשר לקעדאן לקנות את הבית.
לאחר פסה"ד: באופן מפתיע הם עדיין לא גרים שם. ראשית, היתה סחבת בירוקרטית. “צוות חשיבה" של הסוכנות הגיע למסקנה שפסה"ד כמעט אינו מתיר "חורים" למיון, יש חשש שניסיון לעקוף את בג”צ בפוליטיקה יהיה בעייתי והמסקנה היא – צריך לא לעשות כלום ובשקט. האגודה של קציר נקטה סחבת קיצונית. הם רצו להעביר אותו בועדת קבלה והאגודה עתרה לבג”צ. בג"צ חייב את ועדת הקבלה לגבש קריטריונים. הם הגיעו לוועדת הקבלה ושוב טירטרו אותם עם מסמכים, בדיקה גרפולוגית ו... הם נדחו על חוסר התאמה חברתית. היתה גם הצעת חוק עוקף.
המודל שמניחה העתירה הוא של אינטגרציה (כמו פס"ד בראון), סגרגציה היא פסולה. השאלה האם הסיטואציה האמריקאית שחיפשה אינטגרציה היא דומה לסיטואציה החברתית? לדעתו לא, לדעתו זה סיפור על אדם ששך כלב. אין הרבה ערבים שרוצים לגור ביישוב יהודי ולשלוח את הילדים שלהם לגן ילדים יהודי. זה לא מקרה שעדאלה לא אהב את העתירה. הם טענו שזה מסיט את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות של המיעוט הערבי בישראל, שהיא לדעתם לא הסגרגציה אלא שחונקים את היישובים הערבים. לא נותנים רישיונות בניה, מפלים בתקציבים וכו'. העתירה מופנית לציבור היהודי ולחו"ל אבל הוא לא קשור למציאות הישראלית, יהודים וערבים לא רוצים לגור אחד עם השני וזה "בסדר”. כלומר משמעות ההחלטה במונחים של שינוי חברתי היא מוטלת בספק.
מה שדיברנו עליו זה שינוי חברתי = בג"צ = הצהרה. דרך המלך היא הצהרה עקרונית ועקרונות חוקתיים.
במקביל יש את סיפור מחאמיד. אחרי הפניה של קעדאן לג'בארין, ג'בארין הציע למחאמיד שאורי דייויס יקנה עבורו את הבית בשליחות נסתרת. חוק השליחות משקף את עמדת המשפט המסחרי שצריך לעודד עסקאות ובחיים המסחריים יש אינטרס לצדדים להסתיר את זהותם וזה לגיטימי. דייויס קנה את המגרש ומחאמיד בנה את הבית. בטקס חנוכת הבית דייויס מבהיר של מי הבית. קציר ביקשו צו מניעה לכניסת מחאמיד לבית, אבל השופט היה ערבי ולא הוציא צו מניעה. מחאמיד עבר לבית – עובדות בשטח.
כשחושבים על משפט ושינוי חברתי צריך לחשוב גם על הדברים האלה. יש כאלה שאומרים שזה הליך יותר מעצים, כי לקעדאן לא היתה שליטה על ההליך – במקרה הטוב מעדכנים אותו. השינוי קורה בסוף. אמנם גם כאן אנחנו שואלים האם באמת זה השינוי החברתי ביחסי יהודים-ערבים, אבל נשים את זה בצד.
אח"כ היתה גם החלטה בבג"צ שיישובים קטנים יכולים לקבוע מה יהיה אופי הישוב. זה היה בישוב עם משפחות דתיות-לאומיות.
קעדאן מציג את זה כמאבק לשיפור איכות חייו. ראש המועצה טען שזה מממומן מכסף איראני...
המאמר של נטע זיו – פלישות לדיור ציבורי.
זיו טוענת שהתרגלנו לחשוב שהשימוש במשפט הוא כמו עוד סוג של מאבק חברתי קולקטיבי, הפגנות, מחאות. שימוש במשפט כדרך לשינוי מחברתי נתפס כהתעמתות ישירה של השלטון בשיח של זכויות ולהתגבר על השלטון כדי להיטיב את מצב הקבוצות החלשות. גם אם המאבק הוא של יחידים, עומד מאחוריהם הקולקטיב. זיו מנסה להציג גישה יותר רחבה למשפט ושינוי חברתי – אסטרטגיות התנגדות אחרות שמשתמשות במשפט. היא מתיחסת לצורות של התנגדות יום-יומית של יחידים שאפילו לא בהכרח חושבים פוליטית אבל נוקטים טקטיקות רלוונטיות למשפט (העמדת פני בור, תרמית, התחמקות, אי ציות...). לכאורה אין לצורות ההתנגדות האלה משמעות פוליטית וחברתית אבל לדעתה יש להן.
הסך המצטבר של פעולות התנגדות יום-יומית יכול להוליד תודעה פוליטית.
שמיר עשה על זה מחקר – בבימ"ש שלום בב"ש היו משפטים של צווי הריסה לבדואים בישובים בלתי מוכרים. הדיונים האלה בד"כ מו"מ של למרוח זמן. הצבר של ההתדיינויות הפרטיות הביא להצטברות התודעה אצל הבדואים שמדובר במשהו מבני, שאפשר לטעון שיש מדיניות שיטתית בעייתית ושצריך לברר את זה לעומק.
זיו מנסה לעשות פוליטיזציה של התדיינויות חברתיות. היא רוצה שההתדיינויות האלה יולידו שינוי חברתי. המטרה שלה כשהיא מספרת את כל הסיפור של האשה היא לשחרר את עו"ד מהקונבנציות ולפתח מערכת מושגית רחבה יותר. הפרת החוק נעשית מתוך מצוקה כלכלית אמיתית – הישרדות. היא מכניסה את ההקשר של מערכת הדיור הציבורי, שהיא בלתי-מתפקדת. המטרה היא לא להצדיק את המעשה אלא להרחיב את התמונה. אין פה מקרה קונקרטי אלא ניסיון לשנות את הסדר החברתי. בהקשר הישראלי, רובהמקרים של פלישות נעשות ע"י מזרחים וקשורות להיטוריה ולמבנה חברתי שחילק אדמות לאשכנזים.
אם חושבים על זה כעל צורות התנגדות לסדר הקיים, לא צריך לחשוב על זה במונחים של נצליח או ניכשל במקרה הספציפי. מה שחשוב זה התהליך, כי יש לו תוצאה מצטברת. מה בתהליך חשוב?
ייצוג מתגונן – צריך למצות הליכים שזה במילים אחרות למשוך זמן. בד"כ אנחנו מתלוננים על זה שלוקח הרבה זמן לתרגם הישגים משפטיים להישגים קונקרטיים. השופטים גם נתנו לה את הזמן הזה. אם יש הרבה הליכים כאלה זה מפעיל לחץ על החברות המשכנות לשנות את התהליך שלהן.
שינוי השפה – למילה פלישה של קונוטציה שלילית. למילים יש אפקט מצטבר. היא הציעה את הביטוי אי-ציות מטעמי קיום. היא רוצה לספר את הסיפור לעומק כדי שהשופטים יקבלו רושם חיובי.
הטיעון המשפטי הוא אחרון בסדר. תביעת הפינוי מתבססת מצד המדינה על קניין (זה נכס של המדינה) וסדר ציבורי (מה אם כולם יפלשו? ומה עם המשפחות הזכאיות שלא מקבלות דירה?). ההתמודדות שלה היא להבחין בין זכויות קנין של המדינה לבין זכויות קנין פרטיות. זכויות הקנין של המדינה הן בהגדרה לטובת הציבור. לגבי הסדר הציבורי, היא טוענת שהמכניזם של המדינה לחלוטן אינו תואם את הצרכים הקיומיים. המדינה מפרה את חובתה כלפי האזרחים וזה לא נחשב פגיעה בסדר הציבורי?! היא לא חושבת שהטיעונים המשפטיים האלה יביאו למהפכה, אבל מהלכים כאלה יכולים להטיל על הרשות נטל להראות באיזו דרך היא ממלאת את חובתה לספק דיור לנזקקים. הכרעת הדין לבדה אינה הדגש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה