המאמר של מאוטנר על תחרות
"המשולש הנצחי" הוא של איש הגון A, רמאי B ואיש הגון C. הרמאי נעלם מהתמונה ומשאיר להגונים את הבעיה. ההקשר משתנה אך המשותף נשאר: צדדים שאין ביניהם קשר חוזי תובעים שניהם נכס שמגיע להם ושהם לא יכולים שניהם לקבל. מטרת המאמר לתת תיאוריה של איך המשפט צריך להתנהג במקרים האלה.
בעולם מושלם, זה לא היה משנה מי מקבל את הנכס, כי מי שלא קיבל יכול לתבוע את הרמאי. בעולם שלנו, הרבה פעמים קשה להגיע אילו. גם בעולם מושלם, תביעה היא לא תמיד הפרתון- ייתכן שמדובר בנכס ייחודי, או תשהיה טעות של השופט, או עלויות הליך. גם אם לצדדים עצמם לא משנה איזה כלל משפטי נקבע, הרי שיש לו השפעה על החברה.
הגישה האנגלו-אמריקאית
במשולש, הזכויות של C בנכס נומעות מאלו של B, והזכויות של B נובעות מאלו של A. לכן, הדרך לפתור את הקונפליקט היא לראות אילו זכויות עברו מ-B ל-C, שהן אלו שעברו מ-A ל-B. זאת נקראית - the doctrinal derivational approach. יש לה שני חוקים: אדם לא יכול להעביר את מה שאין לו ו"כלל המקלט", שאומר שאדם יכול להעביר את מה שרכש. שאלת המפתח היא אילו זכויות היו ל-B בזמן העסקה עם C. המשפט האנגלו-אמריקאי מגדיר 3 סוגי זכויות:
- VOID - לא עבר כלום והנכס שייך ל-A
- VALID - הכל עבר והנכס שייך ל-C
- VOIDABLE - הנכס עבר ל-B אבל ל-A נשארה הזכות לבטל את העסקה ולדרוש השבה.B מעביר ל-C את ה-VALID של הנכס, בתנאי שהוא עומד ב-GFPV (רוכש תם לב בתמורה). (זה נשמע מבלבל אבל בסך הכל זה ס' 12 לחוק המטלטלין).
הבעיה העיקרית בגישה זו היא שהיא אינה מתיחסת להתנהגות הצדדים ולמדיניות באופן ישיר.
שיקולים נורמטיביים- יעילות וצדק
גישות אלה מתעלמות לחלוטין מ-B.
יעילות
חוקי תחרות בגישה הכלכלית ינסו לצמצם 3 סוגי עלויות: עלות מניעת המשולשים, עלות ההפסדים שנגרמים מהם, עלות פתרון הסכסוכים שנובעים מהם.
אם צד אחד היה יכול למנוע את המשולש בזול, הצד השני יקבל את הנכס. אם אין צד כזה, הצד שהכי פחות ייפגע יקבל את הנכס. יש למזער את הצורך בפניה לביהמ"ש. זוהי הקבלה לחוקי התאונות.
צדק
תיאוריות צדק מתאימות לעולם בו יש משאבים מוגבלים ששני הצדדים מנסים להגן עליהם. תפקיד תיאוריה של צדק הוא להציע דרך לחלוקה למשאבים האלה. יש 3 סוגי צדק: חלוקתי, מעניש, מתקן.
לפי צדק מעניש - הצד שהיה יכול למנוע את המשולש ולא עשה זאת לא יקבל את הנכס.
לפי צדק חלוקתי- קריטריון הצורך - הצד שייפגע פחות לא יקבל את הנכס.
רואים שזאת בדיוק התוצאה של חוקי היעילות.
בניית חוקי התחרות
יש לבחון האם אנחנו רוצים לבנות את החוקים ע"פ קטגוריות או ע"ב מקרים ספציפיים. המטרה היעילה של מיזעור עלויות ההתדיינות מעדיפה דיון בקטגוריות ולא במקרים.
צריך לשים לב להבדל בין תאונות למשולשים - בתאונות יש הפסד לאחד הצדדים, במשולשים יש גם הפסד וגם רווח. צריך בעקרון לתת את הנכס למי שיוכל להפיק ממנו הכי הרבה אבל ביהמ"ש לא מסוגל לעשות זאת עם חוקים. כללים ברורים ימזערו את הפניה לביהמ"ש וכך יקלו על עשיית עסקאות. זהו שימוש טוב במשאבים.
GFPV
יש 3 גרסאות לכלל זה:
1. המסורתית -
א. תמורה:
- תמורה ממשית חדשה - הכוונה לתשלום בפועל של כסף/רכוש/שירות, ללא קשר לחוזה עתידי או חוב עבר.
- תמורה הולמת
- ערך מלא - לפחות חלק ממשי מהסכום צריך להיות משולם
ב. תו"ל - מצבו הנפשי של הרוכש מהכניסה לחוזה ועד התשלום. הרוכש לא ידע (סובייקטיבית) או לא חשד (אובייקטיבית) שיש למישהו זכות על הנכס. הרוכש יכול להיות רשלן.
ג. שילוב הדרישות - הרוכש צריך גם לרשום על שמו את הנכס (aquistion of title).
2. הגרסה של ה-UCC
ההבדל הוא בהגדרת התמורה. היא אינה צריכה להיות ממשית חדשה.
רציונליזציה של הכלל
1. תו"ל - הדרישה הזאת מגלמת את רעיון היעילות והצדק המעניש, שאם צד אחד יכול למנוע את המשולש ולא עשה זאת הוא לא יקבל את הנכס. מדוע אם כן לא בודקים אם היתה רשלנות? תשובה אפשרית היא שרוכשים מוגבלים בצעדי המניעה שהם יכולים לנקוט ע"מ לוודא שאין משולש.
2. תמורה ורישום -
א. הדרישות האלה נוגעות לחצורך להפחית עלויות התדיינות. נניח שאנו רוצים לתת את הנכס למי שהכי ייפגע מהיעדרו. איך נדע מי זה? נבחין בין נכסים אישיותיים לנכסים ברי-חליפין וכן מנסכים מהם האדם נפרד מרצונו לבין אלה שנפרד מהם שלא ברצונו. לאדם מגיע את שווי השוק של הנכס כאשר הוא: נפרד מרצונו מחפץ בר חליפין/אישי; נפרד שלא מרצונו מחפץ בר-חליפין. מגיע לו תשלום גבוה יותר אם הוא נפרד מחפץ אישי שלא מרצונו (פיצוי על אובדן הערך האישיותי).
לכן, ראוי לתת את הנכס למי שיש לו אותו ורואה בו נכס אישיותי - זה עולה לו יותר. כלומר זהו C אם מדובר בנכס אישי, או אף אחד מהם אם מדובר בנכס בר חליפין. כאשר אדם יודע שהנכס "שלו" הוא מתחיל להיקשר אליו. המקור של כלל כזה יכול להיות בתקופה הטרום תעשייתית כשנכסים באמת היו אישיים.
"המשולש הנצחי" הוא של איש הגון A, רמאי B ואיש הגון C. הרמאי נעלם מהתמונה ומשאיר להגונים את הבעיה. ההקשר משתנה אך המשותף נשאר: צדדים שאין ביניהם קשר חוזי תובעים שניהם נכס שמגיע להם ושהם לא יכולים שניהם לקבל. מטרת המאמר לתת תיאוריה של איך המשפט צריך להתנהג במקרים האלה.
בעולם מושלם, זה לא היה משנה מי מקבל את הנכס, כי מי שלא קיבל יכול לתבוע את הרמאי. בעולם שלנו, הרבה פעמים קשה להגיע אילו. גם בעולם מושלם, תביעה היא לא תמיד הפרתון- ייתכן שמדובר בנכס ייחודי, או תשהיה טעות של השופט, או עלויות הליך. גם אם לצדדים עצמם לא משנה איזה כלל משפטי נקבע, הרי שיש לו השפעה על החברה.
הגישה האנגלו-אמריקאית
במשולש, הזכויות של C בנכס נומעות מאלו של B, והזכויות של B נובעות מאלו של A. לכן, הדרך לפתור את הקונפליקט היא לראות אילו זכויות עברו מ-B ל-C, שהן אלו שעברו מ-A ל-B. זאת נקראית - the doctrinal derivational approach. יש לה שני חוקים: אדם לא יכול להעביר את מה שאין לו ו"כלל המקלט", שאומר שאדם יכול להעביר את מה שרכש. שאלת המפתח היא אילו זכויות היו ל-B בזמן העסקה עם C. המשפט האנגלו-אמריקאי מגדיר 3 סוגי זכויות:
- VOID - לא עבר כלום והנכס שייך ל-A
- VALID - הכל עבר והנכס שייך ל-C
- VOIDABLE - הנכס עבר ל-B אבל ל-A נשארה הזכות לבטל את העסקה ולדרוש השבה.B מעביר ל-C את ה-VALID של הנכס, בתנאי שהוא עומד ב-GFPV (רוכש תם לב בתמורה). (זה נשמע מבלבל אבל בסך הכל זה ס' 12 לחוק המטלטלין).
הבעיה העיקרית בגישה זו היא שהיא אינה מתיחסת להתנהגות הצדדים ולמדיניות באופן ישיר.
שיקולים נורמטיביים- יעילות וצדק
גישות אלה מתעלמות לחלוטין מ-B.
יעילות
חוקי תחרות בגישה הכלכלית ינסו לצמצם 3 סוגי עלויות: עלות מניעת המשולשים, עלות ההפסדים שנגרמים מהם, עלות פתרון הסכסוכים שנובעים מהם.
אם צד אחד היה יכול למנוע את המשולש בזול, הצד השני יקבל את הנכס. אם אין צד כזה, הצד שהכי פחות ייפגע יקבל את הנכס. יש למזער את הצורך בפניה לביהמ"ש. זוהי הקבלה לחוקי התאונות.
צדק
תיאוריות צדק מתאימות לעולם בו יש משאבים מוגבלים ששני הצדדים מנסים להגן עליהם. תפקיד תיאוריה של צדק הוא להציע דרך לחלוקה למשאבים האלה. יש 3 סוגי צדק: חלוקתי, מעניש, מתקן.
לפי צדק מעניש - הצד שהיה יכול למנוע את המשולש ולא עשה זאת לא יקבל את הנכס.
לפי צדק חלוקתי- קריטריון הצורך - הצד שייפגע פחות לא יקבל את הנכס.
רואים שזאת בדיוק התוצאה של חוקי היעילות.
בניית חוקי התחרות
יש לבחון האם אנחנו רוצים לבנות את החוקים ע"פ קטגוריות או ע"ב מקרים ספציפיים. המטרה היעילה של מיזעור עלויות ההתדיינות מעדיפה דיון בקטגוריות ולא במקרים.
צריך לשים לב להבדל בין תאונות למשולשים - בתאונות יש הפסד לאחד הצדדים, במשולשים יש גם הפסד וגם רווח. צריך בעקרון לתת את הנכס למי שיוכל להפיק ממנו הכי הרבה אבל ביהמ"ש לא מסוגל לעשות זאת עם חוקים. כללים ברורים ימזערו את הפניה לביהמ"ש וכך יקלו על עשיית עסקאות. זהו שימוש טוב במשאבים.
GFPV
יש 3 גרסאות לכלל זה:
1. המסורתית -
א. תמורה:
- תמורה ממשית חדשה - הכוונה לתשלום בפועל של כסף/רכוש/שירות, ללא קשר לחוזה עתידי או חוב עבר.
- תמורה הולמת
- ערך מלא - לפחות חלק ממשי מהסכום צריך להיות משולם
ב. תו"ל - מצבו הנפשי של הרוכש מהכניסה לחוזה ועד התשלום. הרוכש לא ידע (סובייקטיבית) או לא חשד (אובייקטיבית) שיש למישהו זכות על הנכס. הרוכש יכול להיות רשלן.
ג. שילוב הדרישות - הרוכש צריך גם לרשום על שמו את הנכס (aquistion of title).
2. הגרסה של ה-UCC
ההבדל הוא בהגדרת התמורה. היא אינה צריכה להיות ממשית חדשה.
רציונליזציה של הכלל
1. תו"ל - הדרישה הזאת מגלמת את רעיון היעילות והצדק המעניש, שאם צד אחד יכול למנוע את המשולש ולא עשה זאת הוא לא יקבל את הנכס. מדוע אם כן לא בודקים אם היתה רשלנות? תשובה אפשרית היא שרוכשים מוגבלים בצעדי המניעה שהם יכולים לנקוט ע"מ לוודא שאין משולש.
2. תמורה ורישום -
א. הדרישות האלה נוגעות לחצורך להפחית עלויות התדיינות. נניח שאנו רוצים לתת את הנכס למי שהכי ייפגע מהיעדרו. איך נדע מי זה? נבחין בין נכסים אישיותיים לנכסים ברי-חליפין וכן מנסכים מהם האדם נפרד מרצונו לבין אלה שנפרד מהם שלא ברצונו. לאדם מגיע את שווי השוק של הנכס כאשר הוא: נפרד מרצונו מחפץ בר חליפין/אישי; נפרד שלא מרצונו מחפץ בר-חליפין. מגיע לו תשלום גבוה יותר אם הוא נפרד מחפץ אישי שלא מרצונו (פיצוי על אובדן הערך האישיותי).
לכן, ראוי לתת את הנכס למי שיש לו אותו ורואה בו נכס אישיותי - זה עולה לו יותר. כלומר זהו C אם מדובר בנכס אישי, או אף אחד מהם אם מדובר בנכס בר חליפין. כאשר אדם יודע שהנכס "שלו" הוא מתחיל להיקשר אליו. המקור של כלל כזה יכול להיות בתקופה הטרום תעשייתית כשנכסים באמת היו אישיים.
חוות מקורה נ' חסן
בשנת 1945, לאחר עריכת הסדר במקרקעין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין), נרשמו בפנקסי המקרקעין המשיבים כבעלים בחלקים שווים ב-2 חלקות בגוש. בשנת 1952, בעקבות קביעת האפוטרופוס בדבר נפקדותם, הוקנו נכסי המשיבים לאפוטרופוס. מכאן ואילך, נעשתה שרשרת עסקות בחלקות . שני שלישים בלתי מסוימים מהשטח נמכרו לרשות הפיתוח, ואח"כ לקק"ל. אחרי שנה הועבר שליש בעיסקת חליפין לחברת הימנותא בע"מ, כך שבידי הקק"ל נותר שליש, ואז קק"ל קנתה עוד שליש והחכירה לחוות מקורה. בשנת 70 עבר עוד שליש לקק"ל. מקורה חוכרת חלקות נוספות שעבר עליהן תהליך דומה.
ב-83 הגישו המשיבים תביעה. הם טענו כי קביעת נפקדותם הייתה חסרת יסוד ולפיכך בלתי חוקית; זאת באשר מעולם לא עזבו את מקום מושבם במקורה, ולפיכך אינם עונים על תנאי הנפקדות לפי חוק נכסי נפקדים. בבית המשפט קמא נפסק, כי קביעת האפוטרופוס בדבר נפקדותם של המשיב ואביו אכן הייתה מוטעית (לגבי האם - מוצדקת). כמו כן קק"ל לא היתה תמת לב ולכן השטח צריך להרשם ע"ש המשיבים.
פסה"ד:
סעיף 17לחוק מהווה מעין "תקנת שוק" ספציפית לעניין נכסים, שהוכרזו בטעות כנכסי נפקדים. התנאים שמציב הסעיף וכוח ההכשרה הגלום בו מתייחסים רק לעיסקה שהאפוטרופוס הוא צד לה.
סעיף 18(א) - עניינו גורלם של נכסים שנחשבו בטעות לנכסים מוקנים. הס' מאפשר שיקול-דעתו של האפוטרופוס בהכרעה בין האפשרות של מסירת הנכס בעין לבין אפשרות מסירת תמורתו כפוף במפורש למצב המשפטי, כפי שמתגבש לאור סעיף 17 .
לסעיפים של "תקנת שוק", ובכלל זה לסעיף 17לחוק ואף לסעיף 10לחוק המקרקעין, תוצאה חמורה: רכושו של אדם מופקע ממנו על לא עוול בכפו. לפיכך התגבשו תנאים ברורים לתחולת דוקטרינת "תקנת השוק" מכוח החיקוקים השונים, ובכלל זה דרישת תום הלב כדרישה יסודית. נטל השכנוע מוטל על הטוען לזכות מכוח רכישה, שיסודה בשלילת זכות קניין לגיטימית מבעליה. חזקת התקינות הינה כאמור הנחה שבתחום נטל הבאת הראיות, ואיננה מעבירה את נטל השכנוע. היא עומדת אמנם למערערת ולמשיבים הנוספים במקרה הנדון, אך ניתנת לסתירה בקלות. מהי אמת המידה לבחינת תום הלב, כמשמעותו בסעיף 17, והאם אכן נקט בית המשפט קמא אמת מידה זו בקביעתו שהוכח חוסר תום לב במקרה הנדון?
בדומה לסעיפי חוק אחרים, גם באשר לסעיף 17פורשה דרישת תום הלב בפסיקה כדרישה סובייקטיבית בעיקרה.
השאלה מהי אמת המידה שמשקפת דרישת תום הלב, נדונה בפסיקה ביתר הרחבה לגבי סעיף 10לחוק המקרקעין, שאף הוא נוגע לענייננו. המשמעות הסובייקטיבית של דרישת תום הלב בסעיף 10מעוגנת היטב בפסיקה. אם נחמיר במידת תום הלב הנדרשת, נימצא פוגעים בחיי המסחר השוטפים.
אם כי כל הצדדים המעורבים בהעברות ידעו הן על מציאותם של המשיבים בשטח והן על נסיבות ההעברות הראשונות (בעקבות קביעת הנפקדות וההקניה הלכאורית לאפוטרופוס), הם נמנעו מלברר את סוגיית הנפקדות לאשורה. העוצם את עיניו במתכוון מלראות את האמת, מתוך הלך נפש של 'לא איכפתיות' רואים אותו כאילו פעל בחוסר תום לב.
תנאי נוסף מתנאי "תקנת השוק" שלגביו התעוררה מחלוקת - הן בהקשר של סעיף 17לחוק והן בהקשר של סעיף 10לחוק המקרקעין - הינו דרישת התמורה.
אין מניעה שדמי חכירה שנתיים, כשלעצמם, יהוו "תמורה" כמשמעותה בסעיף 10ובסעיף 17(במידה שדורש תמורה כתנאי לתחולתו). סעיף 10עוסק ברכישת זכות במקרקעין, ותחולתו איננה מוגבלת להעברת זכות הבעלות המלאה. הסעיף חל גם ביחס לזכויות קנייניות פחותות, כגון חכירה או שכירות, ובהתאם לכך מתאפשרים סוגים שונים של "תמורה". סעיף 17עניינו "עסקה" בנכס; גם זה מונח שאיננו מוגבל להעברת זכות הבעלות, כי אם מקיף זכויות קנייניות שונות. מכאן, שגם סעיף 17סובל סוגים שונים של תמורה - בהתאם לאופי הזכות המועברת.
סעיף 17לחוק מהווה מעין "תקנת שוק" ספציפית לעניין נכסים, שהוכרזו בטעות כנכסי נפקדים. התנאים שמציב הסעיף וכוח ההכשרה הגלום בו מתייחסים רק לעיסקה שהאפוטרופוס הוא צד לה.
סעיף 18(א) - עניינו גורלם של נכסים שנחשבו בטעות לנכסים מוקנים. הס' מאפשר שיקול-דעתו של האפוטרופוס בהכרעה בין האפשרות של מסירת הנכס בעין לבין אפשרות מסירת תמורתו כפוף במפורש למצב המשפטי, כפי שמתגבש לאור סעיף 17 .
לסעיפים של "תקנת שוק", ובכלל זה לסעיף 17לחוק ואף לסעיף 10לחוק המקרקעין, תוצאה חמורה: רכושו של אדם מופקע ממנו על לא עוול בכפו. לפיכך התגבשו תנאים ברורים לתחולת דוקטרינת "תקנת השוק" מכוח החיקוקים השונים, ובכלל זה דרישת תום הלב כדרישה יסודית. נטל השכנוע מוטל על הטוען לזכות מכוח רכישה, שיסודה בשלילת זכות קניין לגיטימית מבעליה. חזקת התקינות הינה כאמור הנחה שבתחום נטל הבאת הראיות, ואיננה מעבירה את נטל השכנוע. היא עומדת אמנם למערערת ולמשיבים הנוספים במקרה הנדון, אך ניתנת לסתירה בקלות. מהי אמת המידה לבחינת תום הלב, כמשמעותו בסעיף 17, והאם אכן נקט בית המשפט קמא אמת מידה זו בקביעתו שהוכח חוסר תום לב במקרה הנדון?
בדומה לסעיפי חוק אחרים, גם באשר לסעיף 17פורשה דרישת תום הלב בפסיקה כדרישה סובייקטיבית בעיקרה.
השאלה מהי אמת המידה שמשקפת דרישת תום הלב, נדונה בפסיקה ביתר הרחבה לגבי סעיף 10לחוק המקרקעין, שאף הוא נוגע לענייננו. המשמעות הסובייקטיבית של דרישת תום הלב בסעיף 10מעוגנת היטב בפסיקה. אם נחמיר במידת תום הלב הנדרשת, נימצא פוגעים בחיי המסחר השוטפים.
אם כי כל הצדדים המעורבים בהעברות ידעו הן על מציאותם של המשיבים בשטח והן על נסיבות ההעברות הראשונות (בעקבות קביעת הנפקדות וההקניה הלכאורית לאפוטרופוס), הם נמנעו מלברר את סוגיית הנפקדות לאשורה. העוצם את עיניו במתכוון מלראות את האמת, מתוך הלך נפש של 'לא איכפתיות' רואים אותו כאילו פעל בחוסר תום לב.
תנאי נוסף מתנאי "תקנת השוק" שלגביו התעוררה מחלוקת - הן בהקשר של סעיף 17לחוק והן בהקשר של סעיף 10לחוק המקרקעין - הינו דרישת התמורה.
אין מניעה שדמי חכירה שנתיים, כשלעצמם, יהוו "תמורה" כמשמעותה בסעיף 10ובסעיף 17(במידה שדורש תמורה כתנאי לתחולתו). סעיף 10עוסק ברכישת זכות במקרקעין, ותחולתו איננה מוגבלת להעברת זכות הבעלות המלאה. הסעיף חל גם ביחס לזכויות קנייניות פחותות, כגון חכירה או שכירות, ובהתאם לכך מתאפשרים סוגים שונים של "תמורה". סעיף 17עניינו "עסקה" בנכס; גם זה מונח שאיננו מוגבל להעברת זכות הבעלות, כי אם מקיף זכויות קנייניות שונות. מכאן, שגם סעיף 17סובל סוגים שונים של תמורה - בהתאם לאופי הזכות המועברת.
הספק מתעורר ביחס לאפשרות של תמורה עתידית. במקרה הנדון חלקה של התמורה כבר הועבר, בדמות דמי חכירה שנתיים עבור השנים שכבר חלפו. הבעייתיות מתמקדת בחלק שטרם הועבר (אם כי, כפי שיבואר להלן, העובדה שחלק כלשהו כבר
הועבר איננה נטולת השפעה). לכאורה, אין בסעיף 10וודאי שלא בסעיף 17(שאלמנט התמורה איננו נזכר בו במפורש) מאומה שיגביל את דרישת התמורה מלכלול תמורה עתידית, מלאה או חלקית. מקור הספק בדוקטרינת תקנת השוק.
הועבר איננה נטולת השפעה). לכאורה, אין בסעיף 10וודאי שלא בסעיף 17(שאלמנט התמורה איננו נזכר בו במפורש) מאומה שיגביל את דרישת התמורה מלכלול תמורה עתידית, מלאה או חלקית. מקור הספק בדוקטרינת תקנת השוק.
סעיף 10נוקט את המונח "תמורה", וההקשר הרלוואנטי (הן לעניין סעיף זה והן לעניין סעיף 17) הוא זה של "תקנת השוק". מכאן שמדובר ב"ערך", ועל מה שהתקבל מאת הרוכשים בעסקות דנן בעבור הזכויות בחלקות (ובכלל זה גם דמי החכירה השנתיים בהם התחייבה המערערת) לקיים מספר תנאים: ערך מבוצע בפועל (להבדיל מערך עתידי), וערך ממשי (להבדיל מסמלי).
לקיום התנאי של ביצוע בפועל מספיק, בנסיבות מסוימות, גם ביצוע חלקי (כגון: כשהחלק שכבר הועבר הוא מהותי).
לקיום התנאי של ביצוע בפועל מספיק, בנסיבות מסוימות, גם ביצוע חלקי (כגון: כשהחלק שכבר הועבר הוא מהותי).
במקרה הנדון, זכות החכירה עד שנת 2006, שרכשה המערערת בחלקות לא ראוי לפצלה בהתאם ליחס בין החלק שכבר שולם לחלק שטרם שולם, ואין להפרידה גם מן האפשרות להארכה. מטרת החכירה, כפי שהובהרה בחוזה שבין הקק"ל ובין המערערת, הייתה הקמת חווה חקלאית וניהולה לשם השקעות לטווח ארוך. מבחינת הסדר התשלומים הגיעו אמנם הצדדים להסדר המבוסס על תשלום שנתי, אך מבחינה מהותית לא ניתן לומר שכל תשלום שנתי עומד כנגד החכירה לאותה שנה. נראה כי בנסיבות אלה, למרות החלק העתידי שבתשלומים, ניתן לומר שהתקיים יסוד התמורה.
את השאלה אם נדרשת תמורה כתנאי לתחולת סעיף 17נכון אני להותיר בצריך עיון. בית המשפט קמא הניח העברת תמורה, והכפירה היחידה בהתקיימות יסוד זה, שהושמעה בערעור שלפנינו, נגעה לעסקות האחרונות ב"שרשרת" - עיסקות החכירה שבין הקק"ל ובין המערערת. כאמור, טענה זו נדחתה, ומכל מקום לא נגעה לתחולת סעיף 17- הרלוואנטי רק ביחס לעסקות הראשונות (עם רשות הפיתוח).
סעיף 10מתייחס, כאמור, למקרקעין מוסדרים בלבד, כך שפירוש לפיו סעיף 125מונע כל תקיפה של הרישום למעט בסייגים הקבועים בו, מייתר את סעיף 10ומרוקן אותו מתוכן.
את השאלה אם נדרשת תמורה כתנאי לתחולת סעיף 17נכון אני להותיר בצריך עיון. בית המשפט קמא הניח העברת תמורה, והכפירה היחידה בהתקיימות יסוד זה, שהושמעה בערעור שלפנינו, נגעה לעסקות האחרונות ב"שרשרת" - עיסקות החכירה שבין הקק"ל ובין המערערת. כאמור, טענה זו נדחתה, ומכל מקום לא נגעה לתחולת סעיף 17- הרלוואנטי רק ביחס לעסקות הראשונות (עם רשות הפיתוח).
סעיף 10מתייחס, כאמור, למקרקעין מוסדרים בלבד, כך שפירוש לפיו סעיף 125מונע כל תקיפה של הרישום למעט בסייגים הקבועים בו, מייתר את סעיף 10ומרוקן אותו מתוכן.
הערעור נדחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה