ניתן להגיש בקשה לצירוף בע"ד בע"פ.
ביהמ"ש צריך לקיים דיון ולתת לצדדים להגיב.
ת' 26 קובעת שאחרי הוספת בע"ד צריך לתקן את כתב התביעה, ככל שהדבר נוגע לצירוף. אבל, הנתבע יכול ע"פ ת' 94 לבצע כל תיקון כולל הוספת צד ג'. האם זה מצב הגיוני לאור הלכת שיכון ופיתוח? התשובה היא שלא, כי ההיגיון של שיכון פויתוח הוא להרתיע תובעים מפני תיקון כתב התביעה. פה אנחנו לא צריכים להפעיל את ההיגיון הזה. יכול להיות מצב שבו הנתבע מבקש הוספת צד, התובע מתקן את כתב התביעה ועכשיו לנתבע מותר לעשות כל תיקון שהוא.
בפס"ד שירותי בריאות כללית יש לנו דוגמה של תובע שנפגע מזה שצד ג' רוצה להצטרך לתביעה.
נושא הסמכות הענינית – כאשר בימ"ש השלום התבקש לצרף הוא אמר שלפי הסכום הוא לא יכול לדון בתביעה. ביהמ"ש קבע שעל ת' 24 צריך להחיל את ת' 46(ג) – הסמכות היא לפי היום שבו הוגשה הבקשה לביהמ"ש. לפי פס"ד ספקטור אם מתקנים את כתב התביעה ניתן להעביר את הדיון לבימ"ש אחר. יכול להיות שצריך להתחשב בכך כאשר ביהמ"ש קובע אם לאשר הוספת בע"ד.
ת' 26(ב) – התישנות – רואים את ההליכים לגבי בע"ד החדש כאילו התחילו לפי כתב התביעה המתוקן. אי אפשר להתגבר על התישנות באמצעות צירוף. ביהמ"ש החיל את זה על מועד הגשת הבקשה לצירוף ולא על ההגשה עצמה.
פיצול עילות וסעדים
מצב א: יש שתי עילות כלפי נתבע אחד וכל אחת מצמיחה סעד. ניתן לתבוע את שתיהן ביחד או בנפרד.
ת' 44 קובעת שתובענה צריכה להחיל את מלוא הסעד. אי אפשר לפצל סעד. אין לכך חריגים אלא בתביעות קטנות בתביעה שכנגד. מותר לוותר על חלק מהסעד כדי שהתביעה תידון בבימ”ש מסויים.
מצב ב: יש עילה אחת שנובעים ממנה 2 סעדים. למ של – על הפרת זכויות יוצרים תובעים צו מניעה ופיצוי. ת' 45 – ניתן לתבוע את כל הסעדים או מקצתם, אבל אסור לתבוע בנפרד סעדים נוספים אלא באישור ביהמ"ש. פיצול סעדים מתגבר על השתק עילה.
היתר לפיצול עוצר את מירוץ ההתישנות לגבי העילה. אבל אי אפשר לחכות יותר מידי עם התביעה השנייה כי יש שיהוי. יהיה צריך להראות שיש סיבה טובה לשיהוי ולפיצול.
מהי עילה? אותו פירוש של מעשה בי"ד. תזכורת פס"ד אריה נ' סקום - תבעו על נזק ראשון ואח"כ על נזק שנוצר מהגשם. הם הגישו בקשה לפיצול סעדים, וביהמ"ש ביקש מהם לתקן את כתב התביעה הראשון. הם לא עשו את זה כדי לא לשנות סמכות. חברת הביטוח נכנסה בנעליהם ולא נתנו להם לתבוע. ביהמ"ש אומר שהנזקים המאוחרים נגרמו מאותו מעשה שהוא העילה.
בפס"ד סא"רהיה חוזה שמחייב תשלום במועדים קבועים. בכל פעם שלא משלמים יש הפרה וניתן תבוע. [פספתי קטע]
מה היחס בין סא"ר לאריה?
נניח שיש לי דייר שלא משלם, וממשיך לא לשלם רק אחרי התביעה. לפי המחוזי בסא"ר צריך לצרף. בסא"ר נקבע שכל הפרה היא עילה חדשה. לא צריך לתקן את כתב תהביעה או לבגש פיצול. ברק אומר שזה הפרות נוספות ולא נזק נוסף. אריה נ' סקום זה ההלכה. יש שם אמרת אגב של ברק שההבחנה אינה נכונה שוציך לשות את אריה כך שייגמה לסא"ר.
כדי לברר אם זה עילות שונות או לא – ללכת למבחנים של השתק עילה.\
סעדים אחדים
ישנם מקרים שבהם התשובה ברורה. למשל – אכיפה ופיצויים.
בפס"ד המגן נ' יאנג אלום רואים שבקשת פיצוים על אירוע אחד היא לא מובנת מאליה. זאת תבייעה על נזק נגד חברת ביטוח. חברת הביטוח נתנה חלק מהסכום בתמורה לחתימה על כתב ויתור. החברה שנפגעה טענה שההודאה של חברת הביטוח יוצרת עילה, ואת היתר הם רוצים לקבל בבוררות. חברת הביטוח טענה שזה סעד אחד ואי אפשר לפצל. ביהמ"ש המחוזי אמר שההודאה מקימה עילת תביעה. ביהמ"ש העליון מבהיר שהודאה היא ראייה ולא עילה (חוץ מח' כהן שמשאיר בצ"ע). לכן השאלה לדיון היא האם מדובר בשני סעדים או סעד אחד.
בן פורת מוחקת את ההבחנה בין ת' 44 ל-45. נגנבו כמה פריטים ולכן הסעד המלא מורכב מכמה סעדים. היא אומרת שזה כמו מכירה של טובין שונים. איסי ממש לא מסכים. היא בעצם אומרת שכל דבר אפשר לחלק לכמה סעדים.
בכור מקבל את התוצאה אבל רק מסיבות של מדיניות שיפוטית. זה היה רלוונטי מאד בשנות ה-80 בגלל האינפלציה. ראוי לראות בסעד שהודו בו ובסעד שלא הודו בו סעדים נפרדים.
המועצה לייצור ושיווק פרחי נוי – מקרה דומה, הודו בחלק מהפיצוי ובחלק לא הודו. המערערת מסתמכת על פסה"ד הקודם – אפשר לתבוע בגין הודאה כסעד נפרד. ביהמ"ש קובע שאם יש מעשה אחד, כל מה שקשור בה הוא סעד אחד. אי אפשר לתבוע כל פריט גנוב בנפרד. ביהמ"ש לא מבטל את הלכת יאנג אלום. הוא פשוט מצמצם אותו למקרה של חברת ביטוח. איסי טוען שיש מקרים נוספים של יחסים בלתי-שוויוניים שבהם נוכל להפעיל את ההלכה.
פיצול עם סעד הצהרתי
סעד הצהרתי הוא כזה שאין לו נפקות אופרטיבית מעבר להצהרה. הוא נמצא בשק"ד של ביהמ"ש. אין לבעל דין זכות אוטומטית לבקש סעד הצהרתי. כדי לעשות זאת הוא צריך:
את זה צריך להראות כבר בכתב התביעה.
מצבים בהם נבקש סעד הצהרתי:
ההצהרה זה באמת כל מה שצריך. למשל, כאשר אדם מבקש הצהרה שמותר לעשות לו המתת חסד.
בזמן הגשת התביעה אנילא יודעת אם אצטרך סעד נוסף או לא. למשל, קבלן מתקשר איתי בהסכם ומחתים אותי על ייפוי כח להעביר את הדירות. הקבלן נעלם, ואני לא יודעת אם השתמש בייפוי כח הזה או לא. לכן אני רוצה סעד שהייפוי כח ניתן במרמה. אולי יהיו התדיינויות נוספות בהמשך אבל כרגע לא ברור. במצב הזה ראוי לשריין לי את הזכות.
מצב שבו אני יודעת מה הסעד האופרטיבי שאני רוצה לבקש, אבל מסיבה טקטית מעדיפה לתבוע קודם סעד הצהרתי כדי להוריד את הסיכון. למשל, מסיבות של חסכון באגרה. במצב כזה לא ראוי לתת.
ביהמ"ש ייתן סעד הצהרתי רק אם הוא יתפור את הבעיה בדרך היעילה והקלה ביותר.
גישות שונות לשאלת הסעד ההצהרתי בפיצול סעדים:
בפס"ד חברת חשמל נ' דבידוביץ' מוצגת הגישה הישנה. לגבי העובדות – היו 3 תביעות שונות: המרצת פתיחה, תביעה על הריבית ומימוש הזכות כפי שהוכרה בהמרצת הפתיחה. נקודה לגבי סדמ"ק – המשיבה ניסתה קודם לקבל הצהרה על הפרשי הריבית שמגיעים לה. היא הלכה ותבעה בסדמ"ק בטענה שעכשיו זה סכום קצוב. הטענה התקבלה.
לגבי פיצול הסעדים עצמו – צריך לבקש פיצול סעדים, וביהמ"ש ייתן אותו ע"פ ההבחנות שעשינו למעלה. ביהמ"ש ישאל את השאלה האם המבקש היה יכול, בשעה שהוגשה התובענה, לתבוע את הסעד האופרטיבי או לא. אם כן אז לא ייתנו.
הגישה השנייה – פס"ד הכהן נ' מלונות הים התיכון – כאשר ביהמ"ש מאשר סעד הצהרתי ביהמ"ש מאשר במשתמע פיצול סעדים. אין השתק עילה לאחר מתן סעד הצהרתי.
למה זה כלל טוב יותר מדבידוביץ'? כי כאשר ביהמ"ש דן במתן סעד הצהרתי, יש לו נקודת ראות טובה יותר מאשר בשלב של הדיון בפיצול הסעדים. סעד הצהרתי ראוי הוא כזה שראוי שיהיה איתו פיצול סעדים.
בדבידוביץ' בסופו של דבר ביהמ"ש לא קיבל את הערעור למרות שהסעד ההצהרתי לא ניתן כדין. זה בגלל שהמערערת לא היתה תמת לב. הם היו יכולים להעלות את הטענה קודם ושתקו. איסי מוצא את זה מאד מוזר.
מתי יינתן היתר לפיצול סעדים.
דבידוביץ' אומר שהמבקש צריך להצביע על אינטרס לגיטימי לפיצול. אין רשימה סגורה של אינטרסים אלא מקרים בהם זה אושר בעבר:
מגבלות מכח הדין או מכח חוזה. יש מקרים בהם התובע מנוע מלרכז את הסעדים בתובענה אחת. למשל, אם אני יכולה לתבוע בסדמ"ק סעד אחד מבין כמה. הסיבה לאשר פיצול סעדים הוא שהמחוקק הקנה לתובע יתרונות דיוניים ואין סיבה לשלול אותם ממנו אם יש סעדים נוספים. נראה בהמשך – הודעה לצד ג'. לפעמים צדדים מסכימים שסעדים מסויימים אפשר לתבוע רק באמצעים מסויימים, כמו בוררות.
מצבים בהם לתובע יש אינטרס שאינו מתנגש עם אינטרסים של מדיניות. למשל, נזק שלא התגבש עד הסוף. אם ממתינים זה יכול לפגוע בראיות או בתקופת ההתישנות. גם למערכת יש אינטרס שתביעות יוגשו כמה שיותר מוקדם.
פס"ד מלון סטפניה – היתה שם הפרת חוזה ברכישת מק'. הצד שפנה לביהמ"ש ביקש לפצל סעדים כך שבשלב הראשון תהיה רק אכיפה ולא פיצוי. הסיבה היא שאם תהיה אכיפה אולי יחסי הצדדים ימשכו ולא יידרשו פיצויים.
נניח שאדם לא יודע אם יש לו עילה אחת או שתיים. הוא מבקש היתר לפיצול סעדים על כל מקרה. ביהמ"ש יכול להגיש שברור שזה שתי עילות ואין צורך. יכול להיות שהוא לא ייתן אישור ויהיה צריך לתקן את כתב התביעה. בכל מקרה עדיף לשאול.
כאשר יש סעד כספי וסעד שאינו כספי, אי אפשר להגיש לאותו בימ"ש. אבל לא צריך לבקש היתר כי המחוקק מחייב אותי לפצל. מה אם המחוקק קובע כללי סמכות ענינית ששולחים נושאים לבימ"ש שונים – אכיפה של חוזה מק' וסילוק יד אבל בפועל ביהמ"ש איפשרו להגיש לבימ"ש אחד ע"י הלכת העיקר והתפל. האם כאשר רוצים לפצל אותם צריך היתר פיצול? בפס"ד פינסקר נקבע שלא צריך רשות. אבל יש בזה משהו לא הגיוני, כי הלכת התפל והעיקר היא יעילה. בפס"ד אשתר יש אמרת אגב שצריך לקבל היתר. איסי חושב שזה נכון.
הבקשה לפיצול סעדים מוגשת עם התביעה הראשונה. צריכה להיות מוגשת בכתב, מנומקת ומפורשת, ויש דיון עם שני הצדדים. אפשר לקבל היתר פיצול עד שמסתיימת התביעה הראשונה. אבל כדאי להקדים כי זה מסוכן, אם לא מקבלים את ההיתר, צריך לתקן את כתב התביעה. גם לזה צריך אישור. לכן בד"כ מגישים עם כתב התביעה.
הודעת צד ג' (הצ"ג)
המצב הרווח הוא כאשר הנתבע מאמין שהוא זכאי לשיפוי מצד ג' אם הוא יימצא חייב.
הצ"ג היא תביעה על תנאי – בתנאי שהנתבע יימצא חייב ביחס לתובע. אם הנתבע זוכה ההצ"ג נופלת.
ניתן לשלוח הצ"ג לכל אדם וגם לנתבעים אחרים ולתובע.
התקנה המרכזית היא 216. היא עוסקת בתובענה שהוגש בה כתב תביעה והגנה. יש זכות אוטומטית לנתבע לשלוח הצ”ג. ת' 217 מתיחסת לתובענות אחרות – למשל סדמ”ק והמרצת פתיחה. הנתבע צריך לבקש תוך 30 יום רשות לשלוח הצ”ג. יש בתביעות האלה אלמנטים של יעילות ומהירות, והצ”ג עלולה לסרבל את הדיון. התנאים של 217 הם: קיום חלופה של 216, אישור בימ”ש ודיון בנוכחות הצדדים.
ת' 219 קובעת שגם צד ג' יכול לשלוח הצ”ג משלו. ניתן להמשיך את השרשרת הזאת לנצח. אבל אם זה לפי 217 כל הודעה צריכה אישור.
לגבי סדר דין מהיר יש את תקנה 214(ו) שקובעת שצריך לבקש רשות מביהמ”ש כדי לשלוח הצ”ג, וניתן לעשות זאת רק פעם אחת.
מטרות הצ”ג:
יעילות – לסיים בתובענה אחת את הסכסוך כולו.
מניעת תוצאות סותרות בהליכים שונים
מצבים בהם אין חובה לשלוח הצ"ג
פס"ד בוארון- הוא נפצע ממכסחת דשא ותבע את העירייה ואת האגודה. ביהמ"ש ששתיהן אחראיות. העירייה טוענת שלא צריך לחלק את האחריות ביניהן כי לא נשלחה הצ"ג. ביהמ"ש אומר שלא היה צריך לשלוח כי יש ס' ספציפי – ס' 84 בפקנ"ז – שקובע שבימ"ש יכול לחלק את האחריות בין מעוולים במשותף. יש יריבות בין הנתבעים מכח חוק ואין צורך לשלוח הצ"ג.
זה שונה מהמצב במנורה נ' איילון. אגמי קנתה ביטוח מסוכן של מנורה. אגמי תבעה את מנורה ואת קפלן הסוכן, הוא שלח הצ"ג לאיילון. ביהמ"ש רצה לחלק את הסכום חצי-חצי. אילון שילמה ואז טענה שביהמ"ש לא היה יכול לחלק את הנזק בין מנורה לקפלן, אלא היה צריך לחייב את מנורה בהכל. אם היא רוצה לקבל שיפוי מקפלן, היא צריכה לשלוח לו הצ"ג או לתבוע בהליך נפרד. ביהמ"ש העליון מסכים עם הטענה הזאת. לא היתה עילה נגד קפלן, אלא זאת היתה טענה חלופית של רשלנות של קפלן. למרות זאת היה צריך לדחות את זה מהעדר עילה – ההתרשלות של קפלן יצרה את עילת התביעה נ' מנורה. אין עילה עצמאית נ' קפלן. לכן לא ראוי לחלק את הנזק.
אם נתבע אחד מתפשר עם התובע ומוחק אותו מהתביעה, יכול להיות שהוא לא יקבל את מלוא הפיצוי כי בימ"ש יחליט שהנתבע שנשאר לא חייב לו את הכל. אבל, הנתבע השני שנשאר יכול לשוח הצ"ג לנתבע שהתפשר. זה שונה מהמצב של 218 שבו התובע נעלם.
החלופות של 216
המצב הרגיל – הנתבע טוען נגד צד ג' שהוא זכאי להשתתפות/שיפוי על כל סעד שיפסק בתובענה. זה חל על סעדים כספיים בלבד.
תביעות לא כספיות – הנתבע חושב שצד ג' הוא זה שצריך לקיים את הסעד. הסעד שמבקש התובע וזה שמבקש הנתבע צריכים להיות זהים.
כאשר השאלה בין הנתבע לצד ג' היא בעיקרה זו שבמחלוקת בין הנתבע לתובע ושמן הראוי שהן ידונו ביחד. יש פה הרחבה רצינית של מס' המקרים ושק"ד לביהמ"ש.
פס"ד קפון – לרסטגר היה מקרקעין. קפון היה עו"ד ותיווך בין רסטגר למעונות לגבי העסקה. למעשה רסטגר לא נתן לו רשות למכור. רסטגר תובע את קפון ומעונות. ממעונות הוא תובע ביטול חוזה ופיצוי. מקפון הוא תבע פיצויים. מעונות שלחה הצ"ג לקפון וביקשה השבה ושיפוי על הפיצויים. ביהמ"ש חייב את מעונות בביטול החוזה בלבד ופסק פיצויים לקפון. כיוון שלא נפסקו פיצויים למעונות תביעת השיפוי נופלת. לכן השאלה האם ניתן לשלוח הצ"ג על ההשבה – ביטול והשבה הם לא אותו דבר. ביהמ"ש המחוזי חשב שזה לא מתאים. העליון מתקן את הטענות ומשתמש ב-216(3). הנתבע רשאי לתת הצ"ג גם על יסוד עילה שונה, אם העילות נוסעות ממערכת עובדתית אחת ומפלוגתא אחת שמן הראוי להכריע בה.
פס"ד גרניט הנדסה- כלל מבטחת את הבקרים. התביעה בין גרניט לבקרים נדחתה. הבקרים מבקשים לקבל מכלל עלות התדיינות בלי קשר לכך שזכו, כי זה שמגיע להם לפי הפוליסה. ביהמ"ש אומר שעקרונית זה אפשרי, אבל במקרה הזה ההצ"ג היתה פגומה. איסי חושב שזאת טעות, כי זה לא נכנס ב-216(3). אין שום קשר בין הפוליסה לבין הדיון, זה חיוב עצמאי חוזי בין הבקרים לכלל שלא קשור לנושא ההתדיינות. בכ"ז זאת ההלכה.
היחס בין צירוף נתבעים להצ"ג
מי יכול לצרף – נתבע יכול לבקש צירוף של נתבע נוסף אבל ביהמ"ש בד"כ לא יקבל בקשה של כזאת, במיוחד לא כשהוא יכול לשלוח הצ"ג. צירוף נתבעים בד”כ יעשה ע”י התובע
תנאי לצירוף נתבע זה יריבות עם התובע. בהצ”ג היריבות היא בין הנתבעים.
תוצאות הצירוף – הצ”ג היא תביעה על תנאי (ברוב המקרים) ובצירוף נתבעים ההליכים הם עצמאיים.
שאלת הסמכות
סמכות מקומית
פס"ד צטקלביץ'- מספיק שיש סמכות מקומית בתביעה העיקרית. הסיבות הן: 1. התובענה מכילה את הכל. 2. אם נדרוש את זה אנחנו ניצור הבדלים מלאכותיים בין תביעות דומות.
זה חל גם על סמכות בינ"ל מכח תקנה 500(10) + פס"ד ויינברג.
אבל נתבע זר לא יכול להשתמש בת' הזאת.
סמכות ענינית
השאלה בד"כ לא מתעוררת כי בד"כ הסעד זהה.
פס"ד דלתא- הקושי נובע מהפער בין החוק (סמכות ענינית) לבין התקנה (הצ”ג). אין להרחיב את הסמכות הענינית באמצעות הצ"ג. אפשר אח"כ להגיש תביעה עצמאית.
מה קורה לאחר משלוח הצ"ג
לאחר המשלוח יש בקשה למתן הוראות – ת' 222. באופן היסטורי ביהמ"ש דרש מהנתבע לבוא ולבקש הוראות ואחרת היה אפשר למחוק את הבקשה. אח"כ ביהמ"ש הגיע למסקנה שאין ממש צורך בהליך הזה. בעצם אוטומטית ביהמ"ש צריך לתת את ההוראות. ת' 143(2) עוסקת בקדם משפט אומרתשביהמ"ש רשאי להחליט בהודעות ומתן הוראות, והיא יכולה להיות מופעלת ביוזמת ביהמ"ש.
מה זה מתן הוראות? ביהמ"ש מברר את השאלה האם ואיך לדון בהצ"ג. ראשית הוא מברר אם היא עומדת בתנאים של 216. לאחר מכן הוא צריך להחליט האם ההודעה תידון ביחד או בנפרד עם התביעה ובאיזה סדר. הקביעה מתבססת על כתב ההגנה שלו.
ביהמ"ש יחליט על דיון מאוחד כאשר לצד ג' יש עניין בתביעה בין התובע והנתבע.
ביהמ"ש יחליט על הפרדה מוחלטת בין הדיונים כשאין שום טענה של צד ג' ביחס למערכת היחסים בין התובע והנתבע, אלא רק בין הנתבע לצד ג'. חברת ביטוח היא דוגמה טובה.
יכול להיות מצב ביניים – שיש למשל טענה לגבי הנזק אבל לא לגבי העוולה.
אופציה רביעית שמעלה זוסמן וזה לא קרה מעולם – בימ"ש מסרב לתת הוראות וזה מוחק את הצ"ג. זה יקרה אם ההודעה נכנסת בתנאים של 216 אבל ביהמ"ש בכ"ז לא רוצה לדון בה.
ת' 218
אי אפשר להבין את הניסוח של התקנה. נניח שיש תובע וכמה נתבעים. התובע יוצא מהתמונה כי הוא קיבל את כל הכסף מחלק מהנתבעים. מה עושים במקרה כזה עם משלוח והמשך הצ"ג?
למה שיקרה כזה מקרה? כי אחד מהנתבעים יודע שאין לו עילת הגנה והוא מעדיף לא להמשיך בדיון. הנתבעים האחרים לא משתכנעים. אז הוא אומר שהוא מעדיף לשלם ואז לריב איתם על החלק היחסי. המערכת רוצה לתמרץ את היכולת לשלוח הודעות לאחר מתן פס"ד או להמשיך את הדיון בהודעות. בשביל לעשות תביעה חדשה המתפשר יצטרך לשלם שוב אגרה. זה המקרה הקלאסי של 218.
הבעיה שנוצרו עוד מצבים דומים – אנקונה – הדיירים תבעו מבנה רב דירות. בית יאיר היא צד ג. בהסדר נושים, הדיירים נכנסים בנעליו של מבנה רב דירות. אין יותר תובע. אין יותר נתבעים שהם חלק מהתיק אלא רק צד ג'. באופן מילולי זה לא נכנס ל-218. מצד שני, ההיגיון של 218 חל גם פה. אין סיבה לשלוח את הדיירים לתביעה נפרדת.
פס"ד רוזבויה – הנתבעים שלחו הצ"ג ביניהם ולצדדים אחרים, וכולם ביחד התפשרו. אבל עדיין רוצים לפתור את הבעייה ביניהם ובין הצדדים הנוספים.
ביהמ"ש בשני פס"ד האלה קבע:
באנקונה – ביהמ"ש קורא בצורה חדשה את 218. עושה פרשנות תכליתית, שמטרת החקיקה לעודד פשרות. לגבי פתיחת הליך צד ג' – אין לאפשר זאת אלא אם נותרו נתבעים שהחיוב לא סולק על ידם. לגי המשכת הליכים – יימשכו כל עוד שאלת השיפוי פתוחה.
ברוזבויה – ביהמ"ש קובע קביעה זהה אבל נותן סיבה נוספת. ס' 222 אומר שאפשר להרשות שהצ"ג תמשיך להיות נדונה גם לאחר מתן פס"ד. הבעיה היא שבשביל להחיל את 222 צריך דיון בהוראות. מה קורה אם הפשרה מגיעה לפני מתן ההוראות? גרוניס אומר שמדיניות שיפוטית אומרת שלא צריך מתן הוראות.
לסיכום – אם יש נתבעים שעוד לא התפשרו אפשר לשלוח הצ"ג חדשות. אם כל הנתבעים התפשרו או שיש רק נתבע אחד, אפשר להמשיך דיון אבל לא לשלוח הודעות חדשות.
ת' 220
ההודעה היא כתב תביעה של הנתבע ביחס לצד ג'. היא צריכה לענות על התנאים של כתב תביעה.
צריך לשלוח אותה בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנה אם לא נקבע מועד אחר (30 יום).
ת' 221
צד ג' שרוצה לחלוק על התובענה או על ההודעה צריך להגיש כתב הגנה תוך 30 יום.
אם הוא לא הגיש כתב הגנה זה כאילו הודה בשתי התביעות (התובענה וההודעה).
מחילים על צד ג' את אותם כללים שמחילים על נתבעים.
האם לצד ג' יש זכות להגיש תביעה שכנגד?
זה בעייתי כי תביעה שכנגד היא עמצאית לחלוטין ויכולה להיות לא קשורה. זוסמן בספרו אומר שצד ג' רשאי להגיש תביעה שכנגד כי הוא נתבע. זה לא נורא כי אפשר תמיד להפריד את התביעות.
בפס"ד רמת אביבים (שלום) נקבע שההיגיון של הצ"ג לא עולה בקנה אחד עם תביעה שכנגד ולכן אי אפשר. לטענת פסה"ד אי אפשר גם להעלות טענת קיזוז.
איסי תומך בזוסמן כי יש לבימ"ש שק"ד. ראוי שמסכת עובדתית אחת תפתר ביחד. או שהנתבע ישלח הודעת צד ד' לנתבע.
