מאמר עמדה של דרור ארד אילון – פרקליט שובת צריך לבקש מביהמ"ש רשות לא להגיע לדיון. הוא מתאר את צומת הנאמנויות של עוה"ד. לא ברור מי הלקוח של הפרקליט – המדינה, התובעת או הציבור.
הוא חושב שהפרקליטים שמים יתר מדי דגש על הזכויות שלהם כעובדים לעומת האינטרסים שהם צריכים לשרת.
יובל לבנת מתיחס לדיני השביתה ולא לדיני האתיקה. מבחינתו הפרקליטים הם עובדים שיש להם זכות כמו כל לסקטור אחר.
לפחות תיאורטית, יועצים משפטיים של משרדים יכולים להחליף את הפרקליטים.
ללשכה יש בעיה עם פרקליטים בשירות המדינה. למשל יש להם אחוז קבוע בוועדת האתיקה. הם לא נתפסים כמו עוה"ד האחרים.
את מי דרור ארד אילון מייצג? נראה שאת המגזר הפרטי.
חזרה לנושא שלנו
הטילו חוב"ז על עו"ד כלפי הצד השני כאשר לא נמצאים בהליך אדברסרי.
למרות זאת יש מצבים בהם הצד השני מיוצג ויש סיטואציה אדברסרית, אנחנו מטילים על עו"ד חובות אמון מוגברות כלפי מי שאינו לקוחו. דוגמה אחת היא כלל 34.
פס"ד מוסהפור נ' עו"ד שוחט ואברהמי – עסקת מקרקעין שבה שני הצדדים היו מיוצגים. לאחר שהרוכשים רכשו את הדירה הסתבר שיש צו הריסה על הבית. הם ביטלו את ההסכם ונקבע שזה היה כדין. בכ"ז הם תבעו על הנזקים. דבר ראשון הם תבעו את העו"ד שלהם ואח”כ של המוכרים. שמגר התיחס לחובה של העו"ד של המוכרים כלפי הקונים – הוא אמר שלא הובהרה מידת הקשר כדי לדעת אם קמה חוב"ז. הרוכשים היו מיוצגים ע"י עו"ד. אולם אין בכך לשלול את האפשרות התיאורטית שפרקליט הצד שכנגד יואשם ברשלנות. אם העו"ד של הצד השני היה מעורב בעריכת החוזה, עדיין עשויים לחייב אותו לפצות מכח תו"ל.
יכול להיות שחובות הגילוי מכח ס' 12 של עו"ד שמנהל מו"מ גבוהות מחובות הגילוי של לקוחו.
יכול להיות שהחובות שאנו מטילים על עו"ד יתנגשו גם עם חובת הנאמנות וגם עם חובת הסודיות – אם את המידע שהוא צריך לגלות התקבל מלקוחו.
בפרק של הפרקליטים יש מתח בין חובת סודיות לביהמ"ש.
פס"ד ספאלדינג – תביעה אזרחית של הוריו של ילד כלפי חברת הביטוח. המידע שהגיע לעו"ד של חברת הביטוח הגיע מטעם לקוחו. המידע החסוי אומר שמגיע לתובע יותר כסף וגם יש לו סכנה בריאותית.
בארה"ב שינו לאחרונה את כללי האתיקה והרחיבו את החריגים שבהם אפשר לדווח למרות קיומה של חובת סודיות. האיזון בין חובת הסודיות לחובה להגן על צדדי ג' משתנה בהתאם לרוח התקופה.
יש שאלה של אי-ציות מטעמי מצפון לחוק. השופטים לא קבעו שההוראה היתה לא חוקתית. אבל כל מערכת צריכה מידה מסויימת של אי-ציות כדי לבדוק את עצמה. אם מקבלים את הרעיון הזה, איפה עוה"ד עומדים?
גישה אחת אומרת שעל אף ההכרה הכללית שאי-ציות הוא מוצדק, אצל עו"ד הוא אף פעם לא מוצדק.
גישה שניה אומרת שעו"ד נמצאים במקום הכי טוב לשפוט מתי זה כן מוצדק. הם צריכים לעשות אי-ציות פרטי.
לובן לא מוכן לנהל את הדיון הזה בתוך המשפט, הוא רוצה לעשות דיון מוסרי. סיימון רוצה שהדיון כן יהיה משפטי.
גישה אחת אומרת - השיטה שלנו היא אדברסרית, אנחנו חייבים להאמין בשיטה. לכן גם אם במקרה ספציפי התוצאה לא צודקת, צריך לקבל את השיטה. אנחנו מנסים לא לקבל את זה באופן עיוור וגם לא לזרוק את השיטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה