רווחה - 18 באפריל

"עבודה מתאימה"

אוזיאס – מנהל חשבונות שביקשו ממנו לעבוד כפקיד במשך מס' ימים. הוא אומר שזאת לא עבודה מתאימה ומסרב. ביהמ"ש אומר שזאת כן עבודה מתאימה כי זה רק כמה ימים. המבחן של ביהמ"ש: נניח שלא היתה לשכת תעסוקה ודמי אבטלה, הוא מן הסתם היה מקבל את העבודה הזאת. זה לא פס"ד מובן מאליו – הרי אפשר להבין את החשש שלו. ניתן לראות מגמת פרשנות רחבה לשאלה "מהי עבודה מתאימה".

הפרוצדורה בלשכת התעסוקה – אדם מפוטר ומגיע ללשכת התעסוקה. אם בראיון נמצא שהוא מובטל, צריך לגשת ללשכה פעם בשבוע. הולכים הביתה או מוצאים עבודה.

פס"ד אלימלך – שלב הריאיון. מתיחס למידע שעובר בין פקיד ההשמה למחפשי העבודה. היו שם 2 מקרים שבהם היתה למובטלים מגבלת זמן. אחד – לא יכול לעבוד בכל שעות היום. הוא לא יכול לעבוד בערב וזה נרשם לו כסרוב. מקרה שני – היא חושבת להתחיל ללמוד בעתיד. שלחו את אלימלך להיות מזכירה. עשו לה ריאיון והיא אמרה שהיא חושבת להתחיל ללמוד. המעסיק לא מקבל אותה וזה נרשם לה כסרוב. טענת הסרוב מתבססת על כך שהם לא מתגמשים מספיק.

ביהמ"ש מדבר על חובות פקיד ההשמה. הוא אומר שהפקיד צריך לשאול את השאלות הנכונות וחובתם להשיב בצורה מלאה נכונה. יש חובה הדדית. במקרה זה לא היה סרוב. פסה"ד מדגיש את תפקיד פקיד ההשמה במציאת עבודה מתאימה.

פס"ד נופל – חובות פקיד ההשמה. מה החובות המוטלות על הצדדים כדי שירשם סרוב? ללשכת התעסוקה יש הנחיות פנימיות ע"פ כללי הצדק טבעי – יידוע של המסרב שיהיו לכך השלכות, להחתים אותה על אישור סרוב, בנוכחותה, לערוך בירור עם המעסיק על סיבת אי ההתאמה, הפקיד צריך לנמק את ההחלטה לרשום סרוב. במקרה של נופל לא קיימו את הדרישות. היא סרבה ופשוט רשמו לה סרוב. מה המשמעות של אי-עמידה בהנחיות פנימיות? הן לא חוק, מותר לסטות מהנחיות פנימיות אם זה במתחם הסבירות. צריך להבחין בין סטייה (חייבת להיות מנומקת) לבין התעלמות. הנטל על הרשות לנמק למה התעלמה. במקרה זה – הסרוב נמחק. צריך לזכור שיש השלכות מאד קשות לרישום סרוב.

למה כ”כ קשה לקבל דמי אבטלה?

זאת תוצאה של תהליך הקשחת תנאי הזכאות שהחל בשנות ה-90. המאמר של פרנקל סוקר את זה. החוק כל הזמן עובר תיקונים ורובם מקשיחים. דוגמה להרחבה – מותר לנשים מעל גיל 60 לבחור האם לקבל דמי אבטלה; הכרה בימי מחלה כחלק מהתקופה.

סיבות להקשחה:

• תחושה בציבור שאנשים מנצלים את המערכת לרעה.
• עליה במס' המובטלים שהביאה לגרעון

בשנת 91 הוסיפו את ההקלות ל"עבודה מתאימה" והגדילו את רדיוס הנסיעה. שילשו את זמן ההקפאה על סרוב. יצרו את תקרת השכר הממוצע במשק. בשנת 92 – ביטלו הקלות לעולים, הגבלה על תביעה חוזרת של דמי אבטלה, קיצור התקופה לחיילים משוחררים. בשנת 98 – מתחילים לנכות קצבת זקנה מדמי אבטלה. בשנת 99 – מגבילים עוד יותר את התקרה. ב-2000 – הורדת תקופת הזכאות לצעירים מתחת לגיל 35. ב-2002- הכפילו את תקופת ההכשרה. ב-03 קיצור את תקופת הזכאות.

במשך 20 שנה שינו את פניהם של דמי האבטלה. זאת עדיין קצבה אוניברסלית. אבל, לא באמת כל מי שעובד זכאי לקבל אותה. השינוי של דרישת העבודה מתאימה הוא שינוי קיצוני בשאלה כמה זמן אנשים מקבלים דמי אבטלה. למרות זאת, נראה שפקידי השמה לא באמת שמים אנשים בעבודות ממש לא "לרמתם".

בקיצור זאת עוד דוגמה לשינוי בקצבה אוניברסלית. במונחים של פירסון:

• רה-קומ' – מפחיתים את מתחם ההגנה של המדינה וכך מגדילים את התלות של אנשים בשוק העבודה.
• הגבלת עלויות – רואים בברור, הגרעון הוא אחת הסיבות להקשחה.
• כיול מחדש – ניתן לטעון שהתהליך הוא של התאמ דמי האבטלה למציאות החדשה. דמי האבטלה התחילו בתקופה של שפע כלכלי, מעט נשים עובדות, יותר יציבות בעבודה. חלק מהשינויים נועדו להתאים למציאות שוק העבודה החדש והמשך קיומו של הביטוח בהנתן דפוסים חדשים, וספציפית שינוי של מעבר מאבטלה חיכוכית למבנית. דוגמה: נוצרה בעיה של אבטלת צעירים. לכן יש התאמה של הקלה במונח "עבודה מתאימה"; בעבר התחבורה הציבורית היתה בעייתית. כיום כבר פחות לכן הגיוני להגדיל את הרדיוס של 60 ק"מ.

האם נראה את האלמנטים ככיול מחדש או כרה-קומ' והגבלת עלויות – זאת שאלה אידיאולוגית.

במקביל למגמה החקיקתית יש מגמה פסיקתית של הגדרת "מיהו עובד". בביה"ד לעבודה מתחילה בשנות ה-90 מגמה של שינוי בהגדרה. בעבר היו מבחנים ברורים לשאלה מיהו עובד. החל משנות ה-90 ביה"ד לעבודה ביה"ד קבע שעובד הוא מונח תלוי הקשר.

בפס"ד סרוסי שואלים מיהו עובד לצורך דמי אבטלה. ביה"ד אומר שצריך לבחון את תכלית החוק. סרוסי – סגן ראש המועצה המקומית בירוחם. הכלל הבסיסי הוא שנבחר ציבור אינו עובד, כי אין לו חוזה. זהו פס"ד מהפני. תכלית דמי אבטלה: אלמנט ביטוחי, קיום בכבוד בזמן חיפוש עבודה, עד כמה סרוסי דומה לעובדים אחרים. ההכרעה שהוא זכאי לדמי עבודה מתבססת על כך שלתת לו דמי אבטלה יקדם את התכליות של מתן דמי אבטלה.

גרוסקופף – אדם עובד יחיד בחברה, בעל 99% מהמניות ועובד רק בבנק לאומי. הוא רצה לספק להם שירותים והם לא רצו שהוא יהיה עובד. מכנים את זה "חברת אני בע"מ". השאלה האם בעל המניות היחיד יכול להחשב עובד החברה? ביה"ד בודק רק האם הוא יכול להחשב עובד החברה לצורך קבלת דמי אבטלה. נכון שאין ביטוח אבטלה לעצמאים. אז למה לתת לו אבטלה? הסיבה שלא נותנים דמי אבטלה לעצמאים הוא קושי בפיקוח (מתי הם עובדים? מתי מובטלים?), מניחים שמי שעצמאי לוקח סיכוי וגם סיכון. הדברים האלה לא מאפיינים את גרוסקופף. היה לו את המקבילה של תלוש שכר. הוא לא היה יכול להרוויח הרבה יותר (לא היה לו סיכוי) ולכן לא הגיוני להטיל עליו את הסיכון. בנוסף לזה החברה שילמה עליו ביטוח לאומי כל הזמן. מגיע לו דמי אבטלה.

המגמה הפסיקתיתי יוצרת חוסר ודאות – אנחנו לא יודעים מיהו עובד בצורה חד-משמעית. זאת הביקורת המרכזית עליה. היא לא מאפשרת לאנשים לכלכל נכון את הסיכונים שלהם.

מצד שני, הפסיקה מאפשרת להכניס אנשים שלא היו מוגנים למעגל הזכויות, תוך בחינה קונטקסטואלית של תכליות. יש פה חיזוק של אלמנטים דה-קומ' וגם של כיול מחדש – ביהמ"ש מזהה שינוי בקטגוריות של העבודה ומתאים את הפסיקה למציאות הזאת. התוצאה במקרים רבים היא שיותר אנשים מקבלים דמי אבטלה.

יש מקרים בהם אנשים לא שילמו ביטוח לאומי ועדיין יוצא שהאדם זכאי לדמי אבטלה. לכאורה יש כאן בעיה של עלויות, אבל במצב כזה המב"ל יכול לחזור למעסיק ולדרוש תשלום ר"א.

סיכום:

מגמה חקיקתית שמקשיחה את תנאי הזכאות.

קבצה אונ' – לא נבדק צורך כלכלי.

יחסית למדינות אחרות, הקצבה בישראל פחות נדיבה ורחבה. כשהתחילה הקבצה היא היתה מאד נדיבה ורחבה.

תנאי הזכאות מנפים קבוצות מסויימות של עובדים (אולי מעבירים אותם להבטחת הכנסה)

ככל שנהיה יותר קשה לקבל דמי אבטלה כך נוצרת תחושה של "זכות". זאת לא בושה גדולה לקבל אותם. במיוחד שברור שזה לתקופה לא ארוכה, שהיה ביטוח, שיש נכונות לעבוד.

מגמה פסיקתית מרחיבה את קטגוריית העובד ומגדילה את מס' הזכאים.

האם ראוי שהגדרת מיהו עובד תהיה בידי ביה"ד? אין לזה הגדרה בחקיקה. ביה"ד טוען שזה מושג רחב ותלוי-הקשר.

ניתן לראות את היתרונות והחסרונות של גישה חקיקתית מול פסיקתית. ביה"ד יכול לעשות ניסוי וטעייה. התהליך החקיקתי הוא יותר מהיר וחד, אך לא גמיש.

זוהי דוגמה לכך שקצבה אונ' יכולה להראות יותר שיורית. זהו ציר.

מגמת הקשחה בישראל של קצבאות אונ'. זה להבדיל מקצבת ילדים למשל, שהיה המהלך ההפוך.

שרותים בעין מול קצבאות

האם לספק צורך חברתי ע"י הקצאת סכום כסף למי שזכאי או שניתן שירותים? האם לתת קצבת ילדים או לתת ארוחות חמות בביה"ס? הדוגמאות הלקאסיות הן חינוך, בריאות, שיכון. המאמר של דורון מדבר על על השירותים של עו"ס. יש 2 סוגים של שירותים בעין שהעו”ס נותנים:

• טיפול בפרט – למשל מרכזי גמילה, ייעוץ לגבי אלימות במשפחה, פשוט ייעוץ
• שירותים קהילתיים – למשל מעונות יום, מתנ"סים, מועדונים לקשישים. הם ממומנים בחלקם או באופן מלא ע"י המדינה ונועדו לייצר תחושת קהילה.

יש החלטה שראוי שהמדינה תספק את השירותים האלה ותחליט איך להוציא את הכסף.

לפעמים יש עמעום במושג מהו שירות בעין ומהי קצבה. למשל בביטוח סיעוד – נדבר בהמשך.

דוגמה נוספת – אם היו החזרי מס על טיפול במעונות היום זאת היתה יכולה להיות דוגמה שזה לא ברור. אבל אין.

הבחירה בין המנגנונים מייצגת בחירה ערכית או בחירה בין יעדים. זה אחרי שכבר זיהינו את הצורך החברתי. למשל – יש צורך להאכיל אנשים שנמצאים במצוקה. דורון מצביע על כך שאין קו אידיאולוגי שמבחין בין התומכים בקצבאות לאלה שתומכים בשירותים בעין.

טיעון בעד קצבאות:

-לא צריך לפתח מנגנון מסובך, פשוט נותנים עוד כסף.

-יחסית מפחית סטיגמה

-מגבירות את המיצוי

-מעודדות חופש בחירה

טיעון בעד שירותים בעין:

• צמצום הוצאות המדינה (האמנם?) - טענה שזה יותר יעיל כי זה יותר ממוקד. בד"כ יגיע למשפחות הנזקקות. מוציא אנשים ממעגל העוני – אם מכריחים אנשים עניים להשקיע בחינוך, הילדים שלהם ירוויחו יותר כסף.
• מיקוד מדינת הרווחה
• פטרנליזם – יש דברים שהמדינה תקבע שצריך
• יעילות (האמנם?)
• ראוי ששירותים מסויימים יוצאו מהשוק ויסופקו ע"י המדינה – כדי להטיח שוויון בגישה. למשל, חינוך, בריאות.

כיוון שאין טיעון אידיאולוגי מוחץ, דורון חושב שצריך לבחור ע"פ הקונטקסט. הקריטריונים שהוא מציע:

1. האם הקצבה תהיה שיורית או אונ'. בחירה בקצבאות תוביל לשק"ד צר, ובשירותים בעין יהיה שק"ד רחב.

2. ההיבט החלוקתי- צריך לשאול מי באמת מרוויח ומפסיד. יש הנחה שבשרותים בעין מגיעים לאוכ' העניות ביותר. זה לאו דווקא נכון, יכול להיות ניצול יתר של מעמד הביניים. דוגמה: כאשר מזהים ילד עם ADHD מפנים אליו די הרבה משאבים. את האבחון הזה יכולים לעבור בעיקר אנשים ממעמד הביניים.

שטרות - פס"ד רינסקי

רינסקי

לאחר מות בעלה, הייתה המנוחה שעיזבונה הוא המערער (המערערת) לבעלים של מפעל טקסטיל. את עסקי המפעל ניהלו בפועל - לצדה של המערערת - בנה, מאיר רינסקי, וחתנה, יצחק הניג (המשיב 2); ושניהם היו בעלי זכות חתימה בחשבון הבנק של המערערת.

המשיב 2משך בחתימת ידו ארבעה-עשר שיקים מחשבון הבנק של המערערת, לפקודת ארי"צ סחר (החברה הנפרעת). על כל אחד מהשיקים מוטבעים בדפוס פרטיה האישיים של המערערת, כפרטי בעל החשבון.

החברה הנפרעת הסבה את השיקים למשיבה 1, חברת רחמני (חברת המימון או המשיבה); והמשיב 3, מנהל החברה הנפרעת, חתם ערבות אוואל לטובת חברת המימון במסמך נפרד.

חברת המימון הסבה את השיקים לחברות מימון שונות; ומשאלה לא נפרעו ­שילמה היא את תמורתם לחברות המימון שבאו אחריה בסדר ההיסב, ונותרה אוחזת בשיקים.

חברת המימון תבעה מהמערערת ומהמשיב 2(חתנה ומושך השיקים) לפרוע את השיקים; ומשסירבו השניים - פנתה לבית המשפט קמא בתביעה שטרית, בסדר דין מקוצר, כנגד הנתבעים הבאים:ו

(1) המשיב 2, מכוח חתימתו על השיקים כ"מושך".

(2) המשיב 3(מנהל החברה הנפרעת), מכוח הערבות האישית שנתן לפירעון השיקים; והחברה הנפרעת עצמה, מכוח היותה המסבה הראשונה.

(3) המערערת, שהשיקים נמשכו על חשבון הבנק שלה, מכוח היותה בעלת החשבון; ואשר חתימתו של המשיב 2כמושך, נעשתה על-ידיו כ"מורשה" מטעמה.

המשיב 2, אשר עזב את הארץ והשאיר אחריו חובות כבדים, ומנהל החברה הנפרעת, שהוכרז כפושט-רגל - לא התגוננו; ולבקשת חברת המימון, ניתן נגדם פסק-דין לתשלום סכום השיקים. החברה הנפרעת נכנסה להליכי פירוק; ועל-כן לא ניתן היה להיפרע ממנה.

במצב דברים זה התנהלה התביעה כנגד המערערת בלבד.

המושך הוא המשיב 2, והוא חתם על השיקים בשמה של המערערת, במסגרת ניהול עסקי המפעל בשליחותה.

לאחר שניתן כנגד המשיב 2פסק-דין לתשלום השיקים, ביקשה המערערת למחוק את התביעה נגדה על הסף משום שאם מדובר במשיכת השיקים במסגרת יחסי שליחות, יש בחיובו האישי של השלוח (המשיב 2) כדי לפטור את השולח (המערערת). בית המשפט המחוזי דחה את בקשה המחיקה על הסף, לאחר שראה את פסק הדן שניתן כנגד המשיב 2כאמור כפסק-דין על-תנאי, והתנאי הוא שהתביעה העיקרית כנגד המערערת תידחה.

טענות המערערת כנגד החיוב

המשיב 2 לא הוסיף לחתימתו על השיקים כמושך "מילים המורות שהוא עשה כן בתוקף הרשאה", כאמור בסעיף 25(א) לפקודה; ודי בכך כדי להותיר את המשיב 2כמושך "רגיל", החייב אישית בפירעון השיקים. על-פי הדין, אין לראות ברישום פרטיה של המערערת על השיקים - כבעלת החשבון - בסיס לקביעה כי החתימה נעשתה בתוקף הרשאה, ועל-כן לא היה מקום להתיר הבאת ראיות "חיצוניות" לשיקים על-מנת להוכיח כי הייתה זו "חתימה הרשאה".

פסה"ד:

קדמי (מיעוט):

נקודת המוצא לבירור הערעור היא כי המדובר בתביעה שטרית; והשאלה הטעונה הכרעה היא, אם לחיובה של המערערת לשלם את סכום השיקים יש אחיזה בהוראות סעיף 25(א) לפקודה.

דיני השליחות השטריים הובהרו בפס"ד בנק הפועלים נ' ורד:

(א) חתימה "אישית" של שלוח - פקודת השטרות איננה מכירה בשליחות שטרית נסתרת. לכן, אם שמעון הוא שלוחו של ראובן, ושמעון מבצע פעולה שטרית (משיכה או היסב) במסגרת אותה הרשאה אך חותם את שמו ('שמעון'), הרי שאין הפעולה מחייבת את ראובן בחבות שטרית. בכך בא לכלל ביטוי הכלל, כי אין אדם חב על-פי שטר אלא אם חתם עליו, וזאת פרט לנסיבות חריגות, כפי שיפורט להלן.

(ב) חתימת "שמו" של השולח - יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה... המקרה ראשון: אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר 'ראובן', הרי שמכוח סעיף 9(א) מוטלת חבות שטרית על ראובן כל עוד פעל שמעון מסגרת הרשאה. מצב זה אינו נוגע לענייננו, שהרי המשיב 2חתם את שמו ולא את שם המערערת.

(ג) חתימת "הרשאה" של שלוח - שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ('שמעון'), אך מוסיף - על פני השטר - כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של ראובן. סעיף 25(א) לפקודה, רישה, הינו בעל תחולה. מקרה זה הוא המקרה שלפנינו; והשאלה הדורשת בירור והכרעה היא אם המשיב 2הוסיף "לחתימת מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג", כאמור בסעיף 25(א) לפקודה.

דין ה"חריגה" מהוראותיו של סעיף 25(א) לפקודה, בהקשר הנדון כאן, הוא, לשיטתי, כדין חריגה מהרשאה; ומקום שהשלוח לא ממלא בדווקנות אחר הוראות סעיף 25(א) הנ"ל ואינו מציין במפורש לצד חתימתו כי המדובר ב"חתימת הרשאה" - באופן שכל מי שמקבל את השטר מודע לכך - אין חתימת השלוח מחייבת את השולח במישור השטרי.

דרישתו של סעיף 25(א) הנ"ל כי "חתימת הרשאה" על גבי שיק חייבת בתוספת מילולית - לצדה - המשקפת את עובדת היותה חתימת "מורשה", הינה דרישה קונסטיטוטיבית לחיובו של השולח על-פי השיק, ובהיעדרה - אין לו למחזיק בשיק עילת תביעה שטרית כנגד השולח מכוחו של השיק.

היה על פני השיק - לא לצד חתימת המושך - רישום שבכוחו להצביע על האפשרות שחתימת המושך הינה "חתימת הרשאה", כבמקרה דנן, מחובתו של מקבל השיק להעמיד דברים על דיוקם ולדרוש רישום מתאים לצד החתימה; ומשלא מילא חובה זו ­הסיכון שהשולח יסרב לשלם את השיק הינו סיכונו של המקבל. כך הוא הדבר בשלוח שחרג משליחותו; וכך, על דרך ההיקש, בשלוח שלא ציין לצד חתימתו כי המדובר ב"חתימת הרשאה".

כאמור, הכלל הוא כי הנושא בחובת פירעונו של שיק - הינו מי שחותם עליו; והיוצא מן הכלל הוא שהחותם על שיק הינו שלוח המחייב את שולחו. הסיכונים הכרוכים בקבלת שיק הנושא "חתימת הרשאה" הם סיכוניו של המקבל ולא סיכוניו של השולח.

"אי-התאמה" בין שמו של בעל החשבון המודפס על גבי השיק לבין זהותו של המושך, חייבת להעמיד את מקבל השיק על המשמר, והוא זה שחייב לברר אם המדובר בחתימת שלוח ולהבטיח כי תתמלאנה בהקשר זה דרישותיו של סעיף 25(א) לפקודה.

ברק (רוב):

מקום ששלוח פועל בגדרי הרשאתו וחותם על שטר את שמו שלו בלבד, בלא שניתן לראות שהוא חתם בתור שלוח, השלוח חב (אישית) על-פי השטר ואילו השולח אינו חב על פיו. לעניין זה, אין נפקא מינה אם הצד האחר, שקיבל את השטר מידי השלוח, ידע על דבר הרשאת השולח או שהשליחות מבחינתו הינה נסתרת.

על-פי דין השטרות, אפילו פעל השלוח בהרשאה, ואפילו דבר ההרשאה ידוע לצד השני, השלוח יחוב (אישית) על השטר, אם הוא חתם חתימה "ערומה", כלומר חתם את שמו שלו בלבד ולא חתם "בתור" שלוח, ואילו השולח אינו אחראי על-פי השטר. ביסוד תפיסה זו עומד העיקרון כי הזכויות על-פי השטר צריכות להיקבע על-פי חזות השטר. אין להפנות את האוחז לנתונים לבר-שטריים. כאשר חזות השטר מעידה על החתימה כי היא חתימת שמו של ראובן בלבד (חתימה "ערומה"), כל מי שאוחז בשטר מצפה כי ראובן, והוא בלבד, יחוב על-פי השטר. ציפייה (סבירה) זו יש להגשים. כשלעצמי, מעלה אני שאלה, מדוע לא יחוב גם השולח במצב דברים זה. חבותו שלו נובעת מחוק השליחות, הקובע כי פעולתו המשפטית של השלוח בגדרי הרשאתו מחייבת את השולח (סעיפים 2ו- 7לחוק השליחות). חבות זו אינה אך על-פי עיסקת היסוד. זו חבות שטרית, המבוססת על חבותו השטרית של השלוח שעל-פי חוק השליחות מוטלת על השולח. השאלה אינה פשוטה, ומבקש אני להשאירה בצריך עיון.

קו הגבול בין חתימה "ערומה" של שלוח הפועל בהרשאה ובין חתימתו בתור שלוח הוא לעתים חד וברור. בין הקצות הברורות מצוי תחום מחיה רחב, ובו שורר חוסר ודאות. אחד ממצבי חוסר הוודאות - והוא המצב הנבחן על-ידינו בערעור זה - מצויים בשטר נתונים נוספים מהם ניתן ללמוד על קיומה של שליחות.

הדעה המקובלת בפסיקה המודרנית ובספרות המודרנית הינה, כי יש להעדיף את הגישה המסגרתית-הכוללת. חתימה היא חתימת שלוח כאשר זהו הפירוש שקורא סביר נותן לטקסט של השטר כמכלול.

מהו הדין בישראל? הגישה של "פירוש המסמך בכללותו" נראית לי ראויה. הטעמים לכך הם מספר: ראשית, גישה זו מגשימה את התכלית המונחת ביסוד ההוראה שבפקודה. תכלית זו הינה להגשים את הציפיות הסבירות של אוחז השטר. שנית, גישה זו תואמת את הדין הכללי. שטר הוא חוזה, וחוזה יש לפרש מתוך עיון בכל חלקיו. שלישית, בכל הנוגע לחתימה של תאגידים - כגון חתימת חברה באמצעות מנהלה - גישה זו משקפת את המקובל בחיי המעשה. כאשר בשטר מופיע שמה של חברה ומתחתיו חתימת מנהלה, נוהג הסוחרים הוא לראות בחתימת המנהל חתימת שלוח ולא חתימה של עושה או מושך נוסף. רביעית, הגישה המפנה את תשומת הלב לפרשנות השטר כולו, ואינה מבודדת את הפרשנות לדרישת הצורה המיוחדת, מאפיינת את הגישה המקובלת לסוגיות אחרות בדיני שטרות, אשר גם בהן מתעוררת בעיה דומה.

האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד ­אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים. לעומת זאת בין צדדים רחוקים - כלומר צדדים אשר אין ביניהם עיסקת יסוד - חזות השטר היא המקור לפרשנות, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. מקום שחזות השטר, היא כשלעצמה, יוצרת ספק או חוסר ודאות באשר לאיפיונה של החתימה, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות גם בין צדדים רחוקים, שהרי חזות השטר, היא עצמה יצרה ספק, שניתן להתירו באמצעות פנייה פרשנית לנסיבות החיצוניות.

בעניינו: החתימה עצמה אינה קריאה. כל האוחז בשטר היה מניח אחת משני אלה: שהחתימה היא של בעלת החשבון, אשר שמה, כתובתה ומספר החשבון שלה מופיעים בפינה הימנית העליונה של השיק, או שהחתימה היא של אדם אחר הפועל בשמה. פירוש סביר של השיק בכללותו מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי החתימה אינה חתימתו האישית של המשיב 2, אלא חתימתו בתור שלוח של בעלת החשבון.

לגיטימציה - 15 באפריל

הגישה הרפובליקנית מבוססת על תחושת שותפות שרותמת את האזרח לתהליך הדמוקרטי.

האתגר של התיאוריה הר' היא להראות שיכול להווצר קשר כזה רק בגלל ההשתפות בתהליך ולא ההחלטה עצמה. בנוסף, להראות שגם אנשים שלא רואים את עצמם כשותפים יוכלו להשתתף ולהזדהות עם המערכת.

המודל הקלאסי של ר' הוא של רוסו. הוא מציב מודל אידיאלי שכל תיאוריה ר' מנסה ללכת בעקבותיו, להראות איך אפשרל קבל חלק מהתובנות של רוסו בלי התובנות הבעייתיות – שצריך לכפות על אנשים להיות חופשיים (כלומר לקבל את הרצון הכללי).

רוסו מבחין בין העדפות לבין הרצון הכללי המשותף. תפיסה מקובלת של דמוקר' היא שאנחנו עושים אגרגציה של ההעדפות. כלל החלטה של רוב מאפשר לגבש החלטה. רוסו חושב שלא נכון לחשוב כך על דמוקרטיה, והוא שם את תיאוריית הרצון הכללי. תפיסת הרוב משרתת את העמדה הליברלית – כל מה שדמוקרטיה עושה זה לקחת את מה שכולם רוצים ולעשות מה שרוצה הרוב. לכן ההעדפות לא רלוונטיות לצדק. זה מוביל את דבורקין לתפיסה שדמוקרטיה רלוונטית רק ל-CS. זה רעיון לא טוב להשתית את תיאוריית הצדק על פי העדפות הרוב.

טענות נגד זה שדמוקרטיה היא אגרגציה של העדפות: אפמירית זה לא נכון, אנחנו מחוברתים להעדיף משהו. טענה שניה, ההליך עצמו מגבש רצון כללי. רצון כללי הוא נק' מבט שלוקחת בחשבון את האינטרס הציבורי. רוסו מניח שאנשים יכולים לעשות את זה. מטתר ההליך הפוליטי היא להפוך את ההעדפות לעמדה שמשקפת את ההשקפה שלי על הרצון המשותף. רוסו לא מצליח להתגבר על הקושי שלא נובע מכך שיווצר קונצנזוס. יכול להיות שכל אחד מאתנו חושב דברים אחרים על הרצון המשותף.

איך בונים את ההליך הדמו' ע"פ הגישה ה-ר'?

הגישה עושה אבחנה בין אינטראקציה ממשית לפעולה סינרגטית. הטענה המרכזית היא שדמו' מבוססת על אינטראקציה ממשית, שעוזרת לאנשים ליצור במשותף את החוק.

פעולה סינרגטית – כאשר כולם פועלים בו"ז למטרה משותפת. למשל, יש ארגון שמטרתו לסייע לילדים עם מוגבלויות. כל אחד תורם כסף, ויודע שככל שהוא תורם כך אחרים יתרמו, אבל אין אינטראקציה. דמו' לא יכולה להתקיים כך. אם היינו יוצרים מצב שבו כל אחד מאתנו יקח חלק בכל ההחלטות בחברה, נגיד כל אחד מצביע מול המחשב. זאת לא היתה דמו' ע"פ הגישה הר'. כדי שתווצר דמו' יש הכרח ליצור ביחד את ההחלטה הנכונה. נכון שכאשר הולכים לקלפי למשל, כל אחד פועל לבד. אבל, ההצבעות נעשות אחרי הליך מסויים – מנסים לשכנע אותנו, אנחנו משכנעים אחרים. ההצבעה היא ביטוי לאינטראקציה אמיתית.



שלב ההליך הדמו'

האזרח – יש לו תפקיד בדמוקרטיה, כבוחר. הוא מחוייב לעשות בחירה שתשקף את האינטרס הציבורי. איך מכינים את הפרט להשתתפות בחברה דמוקרטית? חינוך. הבעיה המרכזית של הדמוק' היא ההעלמות של החברה האזרחית. החברה האזרחית היא תווך שבאמצעותו אזרחים יכולים לפעול ולהשפיע על הנציגים שלהם ועל ההליך הפוליטי כולו. החל ממלחה"ע II יש נסיגה משמעותית בחברה האזרחית. היא מורכבת מארגוני עובדים, ארגונים ציבוריים, תנועות מחאה, סטודנטים. היא באה לאפשר לכל פרט להשפיע. אנחנו חיים בחברה גדולה והיכולת להשפיע מוגבלת. בנוסף לזה, לפוליטיקאים יש הרבה פעמים תמריים להתעלם מעמדות של הציבור. החברה האזרחית עונה על הצרכים האלה כי היא מאפשרת לנו להתארגדעם אנשים עם רעיון משות ולהשפיע על ההליך הפוליטי. ככל שהחברה האזרחית נעלמת כך הכח של האזרח להשתתף יורד. למה זה קורה? טענה בישראל היא שבימ"ש עליון שנותן זכות עמידה רחבה לעותרים ציבוריים נותן נתיב קל ומהיר וכך מוריד מכוחה של החברה האזרחית. סיבה אחרת היא קפיטליזם. למשל, ראו קשר בין התרבות חוזים אחידים להתפוררות החברה האזרחית, כי היא מבוססת על היכולת שלנו ליצור אינטראקציות. יש גם התנגדות של הקפיטליזם לארגוני עובדים.

לדמוק' חשוב שתהיה חברה אזרחית. מבחינה מעשית, גישה ר' מצדיקה ב"ש כאשר היא מכוונת כנגד פגיעה של המחוקק בחברה האזרחית.

עיתונות חופשית – חשוב כדי שנקבל מידע. נמצא בסכנה בגלל האינטרנט. העיתונים הגדולים נאלצים להסגר או לצמצם כוחות כי המכירות ירדו. יש פחות משאבים לתחקירים איכותיים.



הבחירות – אזרחים לא יכולים להשתתף באופן ישיר החלטות. רוסו טען שנציגים הם רע הכרחי של הדמו'. מה הקשר בין האזרחים לבין הנציגים? איך אפשר לעצב את שיטת הבחירות כך שיווצר קשר בין השתתפות האזרח לתוצאה?

יש שני מודלים אידיאליים של קשר:
נציגות – נבחר הציבור הוא נציג של האזרח. הסמכות של הנציג נקבעת ע"י הסכם שלו עם הבוחר. אם מפלגה סוטה מהמצע שלה, אין תוקף משפטי כי יש חריגה משליחות.
המודל של ברק (BURKE) – הנציג נבחר כדי להכריע בהחלטות בהתאם למצפונו. זה נראה יותר מציאותי. יש לנציג תמריצים להכריע בצורה שתביא לבחירתו מחדש. המודל הזה מאפשר אינטראקציה ממשית ועמוקה יותר מהמודל הקודם. הוא נמצא במו"מ עם הנציגים האחרים ומגיע לפשרות. הגדלת מרחב התמרון מאפשרת לנציג ליצור אינטראקציה עם הנציגים האחרים וכך ליצור את האינטרס הציבורי.

שיטת הבחירות – שני מודלים אידיאליים
המודל הישראלי – בחירות ארציות, כלליות, פרופורציונליות
FIRST PAST THE POST – נציג אחד לאזור אחד נבחר ע"י הרוב של אותו אזור (בחירות אזוריות). קיים בעיקר באנגליה.

נניח שיש בחירות לסטודנטים. כל אחד מצביע לפי דעתו, ונוצרות הרבה מפלגות. ריבוי הדעות שאנחנו מכירים ברמת הבוחרים משועתק למועצה. זה אומר שאינטראקציות יהיו ברמת המועצה יותר מאשר ברמת הסטודנטים. למה? כי לכל אחד מהסטודנטים יש אפשרות לבחור מישהו שמשקף את עמדתו. נניח שאנחנו מחלקים את הסטודנטים לאזורי בחירה לפי שנים. אם כל שנה בוחרת נציג אחד, המועצה תהיה הומוגנית.

בשיטת הבחירות האזוריות, האינטראקציות הממשיות הן בין האזרחים עצמם. הן משקפות את העובדה שאותם חברים באזור בוחרים ביחד נציג. הנציג שנבחר מייצג לא רק את מי שתומך בעמדה שלו אלא את כל הציבור באזור. הם רואים את עצמם אחראים לדאוג גם למיעוט（לכאורה）．

משבר　המשילות　－　בארץ　יש　הרבה　טענות　שהשיטה　לא　 מאפשרת　לממשלות　לפעול．　מצד　אחד　זאת　טענה　נכונה　כי　אנחנו　רואים　שהשיטה　 הנוכחית　מחייבת　את　הממשלה　להיות　כל　הזמן　באינטראקציה．　אבל　מבחינת　 הדמוקרטיה，　לא　בטוח　שיש　מקום　לותר　על　השיטה　הזאת．



ההליך　 הפוליטי　במובן　הצר　－　בתוך　השלטון．　עולה　שאלת　הפרדת　הרשויות．　מונטסקיה　טען　 שזה　תנאי　הכרחי　להבטחת　החירות．הוא　חשב　שהוא　מדבר　על　אימוץ　המודל　האנגלי，　 וזאת　טעות　כי　אין　שם　באמת　הפרדת　רשויות．　הרשות　המחוקקת　והמבצעת　הן　אחד　 מבחינה　פונקציונלית．　גם　לא　היתה　רשות　מחוקקת　עצמאית　באמת．

בישראל　－　 אפשר　לראות　את　הפרדת　הרשויות　בתקופות　מסויימות，　לממשלה　אין　באמת　כח　ואז　 רואים　שלכנסת　יש　כח　עצמאי．　בד”כ　הרשות　המבצעת　שולטת　בקואליציה．

בארה”ב 　－　במישור　הפרדלי　יש　הפרדה　בין　הקונגרס，　הנשיא　וביהמ”ש．　בנוסף　יש　הפרדת　 רשויות　בכל　מדינה　בנפרד，　ויש　חלוקת　עבודה　בין　הפדרלי　למדינתי．

חוץ　 מטענת　החירות　יש　גם　מימד　דמוקרטי　להפרדת　הרשויות．　למשל，　וולדרון　כתב　על　 ”הכבוד　של　החקיקה”．　הוא　טען　שמכיוון　שהליך　החקיקה　הוא　מורכב　וקשה，　ומראש　 מקשה　עלינו　לקבל　חוקים　חדשים，　זה　רותם　את　ההליך　לתוצאות　שלו．אנחנו　מקבלים　 את　התוצאה　דווקא　כי　היא　מסובכת．　זה　לא　היה　סתם　－　המטרה　היא　למנוע　רפורמות．　 בישראל　יותר　קל　לחוקק　חוקים．

המטרה　של　גישה　ה－ר’　היא　להראות　שכל　אחד 　מהשלבים　（אזרח，　בחירות，　הליך　פוליטי）　מגבשים　במשתתפים　תחושה　של　בעלות　על　 התוצאה　הסופית．　

את　הטענה　הזאת　אפשר　להבין　בשני　אופנים：

－　 פסיכולוגית　－　ההשתתפות　תרגום　להפנמת　ההליך．　אנשים　יזדהו　עם　ההחלטה　הסופית　 ויחשבו　שההחלטה　הסופית　לגיטימית．

－　אם　אנחנו　מצליחים　לבנות　את　 התהליך　בצורה　שתאפשר　השתתפות，　ושהאינטראקציות　הממשיות　יהיו　מכבדות　ולא　 כוחניות，　אז　יש　טעמים　טובים　לקבל　את　ההחלטה．　עד　היום　לא　קמה　תיאוריה　ר’　 שמסבירה　את　זה　מספיק　טוב．　הגישה　הר’　לדמו’　היא　רעיון　שמחפש　תיאוריה．　



הגישה　ה－ר’　לבימ”ש：בימ”ש　חוקתי　שרוצה　לעשות　ב”ש　אבל　מקבל　את　הטענה 　שההליך　הדמו’　קובע　תא　העקרונות　הבסיסים，　צריך　לשאוב　את　הליגיטימציה　שלו　 ע”י　איתור　של　התנאים　המוקדמים　להבטחת　ההצלחה　של　ההליך．　ב”ש　לגיטימית　היא　 כזאת　שמתקנת　את　הפגמים　בהליך．זאת　התשובה　לביקל　－　מדוע　אפשר　להתוות　לביהמ”ש　 סמכום　לבקר　חקיקה　בלי　שזה　יהיה　בסתירה　לדמוקרטיה．זה　דוווקא　יאפשר　להליך　 הדמוקרטי　לפעול　בצרה　תקינה．

מכאן　יש　שאלה　טכנית　לכאורה　－　מהם　התנאים 　המוקדמים　שבלעדיהם　אי　אפשר　לקיים　את　ההליך　הדמוקרטי． ברור שזאת לא שאלה טכנית. למשל – מהם התנאים המוקדמים שצריך להבטיח לאזרח כדי שייטול חלק בהליך הדמוקרטי?　יש　גישות　שמגובות　במחקרים אמפיריים שמראים קשר בין איכות החיים ליכולת להשתתף בהליך צריך להבטיח יחנוך, מידע, הכנסה וכו'.　למה　דווקא　בימ”ש　צריך　לקיים　על　זה　ביקורת？

－　זה לא יכול להיות חלק ממהליך הדמוקרטי עצמו כי הוא לא יכול להבטיח את זה.
זה צריך להיות גוף שבמהותו נראה דומה לבימ"ש – מבחינת היכולת שלו לגשת לבעיות.

בימ"ש אמור להבטיח את קיומה של החברה האזרחית. הוא עושה זאת למשל ע"י הבטחת חופש ההתאגדות, חופש הביטוי.



בחירות והליך פוליטי – יש כשלים אינהרנטיים בהליך הדמוקרטי. ההחצנה המרכית של דמוקרטיה היא קיום של מיעוט קבוע, וביהמ"ש צריך לוודא שהמיעוט יוכל להשפיע על קבה"ח ולא ייפגע באפון סיסטמתי ע"י הרוב. ביהמ"ש צריך לאתר מצבים שבהם קבוצות מסויימות מונעות דיון או מנסות לעקוף את ההליך הדמוקרטי (למשל חוק ההסדרים).

עקרונית 　אין　בעיה　לחשוב　על　בימ”ש　רפובליקני　שהוא　יותר　ליברלי　מדבורקין．　אבל　 אמפירית　ר’　זה　תמיד　שמרני．

דוגמה　－　גרוניס　בבג”צ　תלמידי　ישיבות　אמר　 שבסיטואציה　שבה　החלטת　הרוב　מיטיבה　עם　המיעוט　אין　לגיטימציה　לב”ש．　

ורוד - 15 באפריל

יש מנגנונים שהמטרה שלהם היא למנוע הבדלים בין המינים בגלל ההבדל במבנה הכרומוזומלי. כבר נתקלנו במנגנון דומה – אינאקטיבציה של כרומוזום X. אז אצל זכרים יש רמות יותר גבוהות של ES, בגלל ה-T, ולכן בנקבות יש סינתזה מקומית של ES במח (רק במכרסמים). זה כשלעצמו הבדל מין כמובן.

הקשר בין הבדלי מין במח להבדלי מין בהתנהגות

ההנחה היא שההבדלים במח גורמים להבדלים בהתנהגות.

יש לכך דוגמאות –

• גרעין בחוט השדרה שקיים בזכרים וכמעט לא בנקבות. הגרעין מעצבב את השרירים בבסיס הפין, שכמעט לא נמצאים בנקבות.
• יש גרעין בהיפותלמוס שגדול יותר בנקבות לעומת זכרים עם הבדל גדול בסוג הנוירונים. הגרעין הזה אחראי על מחזור הביוץ.
• יש גרעין בהיפולתמוס שחשוב להתנהגות מינית בנקבות. העצים הדנדריטיים של יותר מסועפים אצל זכרים.

דוגמאות לקשר לא פשוט:

• אצל ציפורים יש אזורים שאחראים על השליטה בקול. אצל חלק מהסוגים, האזור הזה יותר גדול בזכרים (הזכרים במינים האלה שרים והנקבות לא). ההבדל יותק קטן או לא קיים בזנים בהם הנקבות שרות. הבעיה היא שיש זנים שאצלם באזור יותר גדול למרות שמורכבות השירים זהה אצל זכרים ונקבות. לכל כלל יש יוצא מן הכלל.
• SDN-POA יותר גדול אצל זכרים. הוא נמצא באזור ששולט בהתנהגות מינית בזכרים. אצל נקבות שנחשפו ל-T בתור עובר הוא גדול כמו בזכרים, וההתנהגות המינית שלהן יחסית מסקולינית. אבל, מניפולציות בעוברים זכרים על ההתנהגות המינית לא משפיעות על הגודל של הגרעין. הרס של הגרעין בזכרים בוגרים לא משפיע על התנהגות מינית (כן משפיע על רכישת התנהגות מינית). הציעו את האפשרות שזה גורם להעדפה מינית, כי יש מינים שבהם פגיעה בגרעין גורמת להומוסקסואליות. אבל יש מינים (עכברים) שאין אצלם הבדל בגודל בין המינים ויש העדפה מינית.
• בבעלי חוליות רבים – לזכרים יש יותר נוירונים של וזופרסין. יש לוזופרסין תפקיד באגרסיה טריטוריאלית. זכרים יותר אגרסיביים מנקבות. הבעיה: יש מכרסם (נברן) שיש לו הבדלים גדולים בין המינים בוזופרסין אבל אין הבדלים בהתנהגות אגרסיבית.
• אצל הנברן אין הבדל בין המינים בזמן המוקדש לטיפול בגורים. נקבות מנהגות אמהית רק אם נחשפו להורמונים. ההתנהגות ההורית בזכרים קשורה בעצבוב של וזופרסין. אצל נקבות זה לא ככה. אם הורסים את האזור הזה רואים הבדל בהתנהגות. המסקנה – האזור מבטל הבדלים בין המינים. בנוסף רואים שמנגנוני מוח שונים אחראים על אותה התנהגות אצל זכרים ונקבות. ההתנהגות אצלם מאד דומה (למעט הנקה).

דוגמאות להתנהגויות שלא קשורות לרבייה

• אצל הנברן אין הבדל בזכרון זיהוי חברתי. אם פוגעים בוזופרסין – הזכרון נפגע אצל זכרים אבל לא אצל נקבות. כיוון שיש שני מסלולי התתפחות אורתוגונליים (פמיניזמיה ומסקולניזציה), זה הגיוני שיהיו מנגנונים שונים ולא קצוות של רצף אחד.
• אצל קופים: זכרים יותר טובים בלימוד של "היפוך למידת אבחנה" (יכולת להבחין בין חפצים שונים). פגיעה באזורמוסיים בקורטקס גורמת לפגיעה ביכולת לבצע את המטלה אצל זכרים בלבד. אם נותנים T לנקבות אחרי הלידה, הם נהיות כמו זכרים בהקשר הזה (ביצוע + פגיעה בביצוע).
• אצל קופים: בגיל 3 חודשים נקבות יותר טובות מזכרים בפתרון סדרת הבחנות ויזאוליות. ככל שרמות ה-T של הזכרים יותר גבוהה כך הם גרועים במטלה. בגיל 6 חודשים ההבדלים האלה נעלמים. כלומר T מעכב הבשלה של מערכות מח מסויימות.
• חולדות: יש מערכות נ"ט שמתפתחות לאט יותר בגברים, ובנקבות שקיבלו T.

סיכום:

אין קשר פשוט בין הבדלי מין במח להבדלי מין בהתנהגות (אלא ברמות הנמוכות של מערכת העצבבים).

חלק מהבדלי המין לא גורמים להבדלים בהתנהגות אלא מונעים אותם.

מנגנונים שונים בנקבות וזכרים אחראים על אותה התנהגות.

דוגמה לקושי להסיק על קשר בין הבדלי מין במח והתנהגות – היפוקמפוס והתנהגות מרחבית.

אחת ההסכמות היותר רחבות היא שגברים יותר טובים בתפיסה מרחבית. ההיפוקמפוס חשוב להתנהגות מרחבית. נכנס לעומק של הענין כדי להבין למה אין תשובות פשוטות.

הנחותL

• יש הבדלי מין בה"ק
• יש הבדלי מין בהתנהגות מרחבית
• הבדל בה"ק גורמים להבדלים בתהנהגות מרחבית
• בבני אדם – ה"ק יותר גדול אצל נקבות
• בחולדות – הרבה הבדלים, בארגון תאים, צפיפות סינפסות ועוד. רוב ההבדלים קטנים וחלקם עוברים מודולציה ע"י הורמוני מין
• זכרים טובים מנקבות בלמידה מרחבית
• ההבדל הנ"ל נעלם אם מסרסים זכרים לאחר הלידה או נותנים Tלנקבות לאחר הלידה.

מסקנה: חשיפה ל-T בעובר >> שינויים במבנה המח >>יתרון בהתנהגות מרחבית. יש הרבה הסברים אבולוציונים שמסבירים למה צריך שזכרים יסתדרו יותר טוב במרחב.

ועכשיו לשאלות הקשות:

מבוך המים של מוריס – ממלאים בריכה במים. שמים פלטפורמה שקועה באזור מסויים. נותנים לחולדה לשחות עד שהוא מוצא את הפלטפורמה. מאמנים את החולדה עד שהוא יודע למצוא אותה מיד. מודדים את המרחק שעשתה החולדה עד שמצאה את הפטפורמה. הזכרים יותר טובים – לומדים יותר מהר (בסוף מגיעים לאותה רמת ביצוע). אם מוציאים את הפלטרפורמה וסופרים כמה זמן החולדה שחתה "מעליה" – התוצאות זהות.

הנקבות יחסית לזכרים שוחות יותר בעיגול החיצוני (הפלטפורמה בעיגול האמצעי). הזכרים מורידים את זמן השחייה בטבעת החיצונית יותר מהר.

בשלב הבא, עשו אימון מקדים – בכל יום שמו את הפלטפורמה באזור אחר בטבעת האמצעית למשך 3 ימים. המטרה – ללמד את החולדות שהפלט' היא אופשהו בטבעת המרכבית. כמה זמן הם שחו במעגל החיצוני? הנקבות שחו פחות מהזכרים. האימון עזר להן ללמוד שאין מה לחפש שם. בימים 4,5, נקבות אלה התנהגו כמו זכרים. הן שחו אותו זמן בטבעת החיצונית ומצאו את הפלט' באותה מידה. הנקבות המאומנות יותר מדוייקות מהזכרים.

מסקנה: ההבדל הוא באסטרטגיה ולא בהבנה איפה הפלט'. הנקבות מעדיפות לשחות דרך ההיקף. סיבה אפשרית – הן מפחדות להיות חשופות. מסתבר שעל זה גם האימון המוקדם לא משפיע – הן לא אוהבות לשחות דרך האמצע.

מטא-אנליזה של מחקרי למידה המרחבים הראו שתוצאות המחקרים תלויים ב:

• זן החולדות
• מוחזקות ביחידים או בקבוצה
• ניסיון קודם במטלה

זה לא תומך בטענה שיש בסיס אבולוציוני זיתרון של זכרים על נקבות.

חשיפה ל-T גורמת לשינויים במח – וזה כנראה משפיע על הבחירה באסטרטגיות.

סמינר - 14 באפריל

הערכת סיכונים

נראה לא הגיוני שאנחנו שמים רגולציה דווקא על הסיכונים הפחות מסוכנים (זיהום אוויר) ולא החשובים באמת (עישון, עבודות מסוכנות). למה נוצר המצב הזה?

אלמנט אחד שמשפיע הוא עד כמה אנחנו יכולים לבחור האם להחשף לסיכון מסויים. האם זה מסביר או מצדיק?

אלמנט אחר הוא עד כמה האדם שנושא בסיכון גם נהנה מהתועלת

אלמנט שלישי – עד כמה יש החצנות של הפעילות המסוכנת

ביקורת – לא צריך למדוד רק גורמי מוות. צריך למדוד גם מחלות אחרות, נזק עתידי, פיזור הנזק (הסיכון הכללי לא תמיד מעיד על רמת הבעיה באוכלוסיה ספציפית).

האם ניתן להצדיק את האבחנה התרבותית? למשל קרינה סלולרית בישראל היא דאגה. נניח שמוכיחים לנו שהסיכון לא כזה גבוה. כיצד ניתן להצדיק השקעה ברגולציה של זה? האם לגיטימי להתחשב בפחד של הציבור?

אפשר לטעון שהמדינה צריכה לעזור לציבור להתמודד מול הסיכונים שהוא לא יכול להתמודד איתם "לבד".

שיקול נוסף – צריך לתת לציבור את מה שהוא רוצה.

האם אנחנו באמת רוצים לאפשר למדינה לאסור פעילויות שהן מועילות רק כי הן מפחידות את הציבור?

שאלה נוספת היא האם ההערכות של המומחים הן מהימנות.

איך קובעים את הסיכונים האלה? נניח שרוצים לדעת מה הנזק שנגרם מחומר X. נותנים לעכברים כמות גדולה מהחומר בפרק זמן קצר ובודקים מה קורה. אח"כ עושים אקסטרפולציה. בני אדם שונים מעכברים מבחינה ביולוגית, הם יותר גדולים ונחשפים לחומר לאורך תקופה ארוכה. לכן לא תמיד אפשר לדעת את ההשפעה. בני אדם נחשפים להרבה מאד חומרים ואנחנו לא יודעים מה האינטראקציות ביניהם.

מי שקובע את התקנים בארץ זה ועדות מומחים. המומחים הם מדענים, והם מקבלים החלטות לגבי פירוש הנתונים. חלק ממהכרעות לגבי פירוש הנתונים הן ערכיות.

אנשים נוטים להשתכנע ממספרים, במיוחד אם הם לא אוהבים מספרים.

איכ"ס - 13 באפריל

משפט סביבתי בינ"ל

המשך פרוטוקול מונטריאול

הפרוטוקול מכיר בכך שיש הבדל בין מדינות מתפתחות למפותחות. המתפתחות משתמשות פחות חומרים פוגעים לנפש ופחות יכולות להרשות לעצמן תחליפים. הדרישות מהמדינות המתפתחות הן יותר נמוכות. ניתן לייצא אליהן כמויות מסויימות של מתיל ברומיד.

יש אפשרות לסחר במכסות (ת' 7). נקרא שיטת CAP AND TRADE. השיטה הזאת נוצרה באקדמיה, בעקבות הבנה שהשיטה הנוכחית לרגולציה סביבתית לא יעילה, כי אין תמריץ להפחתת הזיהום. יש ביקורת מוסרית ופונקציונלית על סוג כזה של שוק.

יש גוף מדעי שמלווה תא יישום האמנה ועורך דוחות כל כמה שנים. מיד אחרי 1980 – עליה חדה בכל המדדים. לאחר מכן, היתה הפחתה דרסטית בשימוש ב-CFC ועליה בשימוש ב-HCFC. זה בהתאם למה שנקבע. יש השתפרות קלה במציאת החומרים האלה באטמוספירה. שכבת האוזון מתחילה להתאושש. יש ירדה קלה ברמות הקרינה אבל לא יודעים האם היא תמשיך לרדת או תשאר באותה רמה.

כשקבעו את פרוטוקול מונטריאול לא חשבו על שינוי אקלים. התברר אח"כ שחלק מהחומרים שפוגעםי באוזון הם גם גזי חממה, ולכן זה שהצליחו להפחית את השימוש שיפר את מצב ההתחממות הגלובלית.

נהוג להסתכל על הפרוטוקול כהצלחה. בכל מקרה, בלמו את ההחמרה במצב וסיכוי שימשיך להשתפר.

נראה שהוא מאד הצליח לגבי CFC וגם סה"כ כבר ב-2005 היתה הפחתה של 7% כאשר מסתכלים על כל החומרים ביחד בכמות שלהם באטמוספירה. הבעיה היא שהיעדים של ה-HCFC נדחו, ויש עליות חדות בשימוש בהם. אלה חומרים פחות מזיקים בעקרון.

למה משתמשים בכ"כ הרבה HCFC? אנשים מתקינים יותר מזגנים במיוחד במדינות מתפתחות.

פיתוח בר-קיימא

מושג טרנדי אך עמום. המקור שלו הוא בדו"ח ברטנדטלנד בשם "עתידנו המשותף" מ-78. הוא אמר שלא צריכה להיות סתירה בין צדק לבין צדק, צמיחה כלכלית ושמירה על הסביבה. ניתן להשיג את כולם ע"י שינוי חברתי וטכנולוגי. פיתוח בר קיימא – עונה על צרכי ההווה בלי לפגוע ביכולת הדורות הבאים לענות על צרכיהם. יש אנשים שמפקפקים האם אפשר לצמוח כלכלית תוך שמירה על הסביבה? הטענה היא שהדרך היחידה לבלום את הפגיעה בסביבה היא לבלום את הפיתוח הכלכלי.

3 צלעות למושג: פיתוח כלכלי, שמירה על הסביבה, צדק חברתי. בהרבה מקרים יש מתח בין הצלעות. למשל, הפחתה בגדי חממה תפגע באנשים במדינות עניות.

ב-92 התקיימה "פסגת כדה"א" בריו. ישראל ויתרה על התענוג. המדינות הסכימו על כמה מסמכים, כולל הצהרת ריו. ההצהרה משקפת בעיקר דאגות של העולם השלישי. למשל: עקרון 2- שמירה על ריבונות בנושא משאבים. עקרון 3 – פיתוח צריך להיות צודק ושוויוני, כלומר בר קיימא. עקרון 4- הגנת הסביבה לא יכולה להשקל בנפרד מתהליך הפיתוח. הכוונה היא שאי אפשר לדרוש ממדינות עניות לשמור על הסביבה לפני שיש פיתוח כלכלי. גם עקרון 5 אומר את זה. עקרון 6 נותן קדימות למדינות המתפתחות. עקרון 9 אומר שהמדינות המפותחות חייבות להעביר טכנולוגיות למתפתחות.

עקרונות נוספים: לאזרח יש זכות למידע סביבתי ולהשתתף בהליכים. בעקבות זה בארץ תיקנו את חוק חופש המידע כך שיאפשר קבלת מידע סביבתי. אין כ"כ מתן השתתפות בקבה"ח סביבתיות.

אין להשתמש בהגבלות חד צדדיות על סחר בינ"ל ככלי למדיניות סביבתית.

מושגים חשובים שהוכנסו במסמך:

המזהם משלם – מי שמזהם אמור לשלם על כך.

עקרון הזהירות – אין להשתמש בחוסר ודאות מדעית כעילה לדחיית אמצעי מניעה.

10 שנים אחרי ריו התקיימה פסגה נוספת ביוהנסברג (הפעם עם ישראל). בעקבותיה הממשלה קיבלה החלטה להתבסס על פיתוח בר-קיימא (החלטה 246). כל משרד צריך להכין תוכנית אסטרטגית לפיתוח בר-קיימא. רוב המשרדים הגישו אבל התוכניות לא ממש רציניות. הוגשו מס' הצעות יסוד על פיתוח בר קיימא, שכל הפעולות של הממשלה צריכות להיות בהתאם לעקרון הזה.

אמנת בזל

סילוק פסולת מסוכנת. האמנה משקפת את הדאגה שבעיות סביבתיות פוגעות במדיניות עניות באון לא פרופורציונלי. מדינות מתועשות מעבירות פסולת מסוכנת לעולם השלישי. אחת הסיבות לכך היא שהרגולציה הסביבתית במדינות העשירות יותר מתקדמת. במקרים רבים זה נעשה בלי שממשלת המדינה הקולטת יודעת את זה. אחת הבעיות הקשות היא פסולת אלקטרונית. האמנה נחתמה ב-89, ישראל אשררה אותה ב-94.

מרכיבי האמנה:

PIC – הסכמה מדעת מראש – מדינה רשאית להודיע שהיא אינה מקבלת פסולת ואז אסור להעביר אליה. למדינות שלא מודיעות על זה, צריך אישור בכתב ע"מ להעביר פסולת.

חובת מזעור ייצור פסולת – זה יותר יעד הצהרתי מאשר שנורמה שניתנת לאכיפה.

חובת מזעור תנועה בינ"ל – עדיפות לסילוק בתוך תחומי המדינה. גם זה לא ממש אכיף. מדינה אמורהל התיר ייצוא של פסולת רק אם אי אפשר לסלק אותה בתוך המדינה, או שהמדינה הקולטת רוצה את הפסולת בתור חומר גלם.

איסור לייצא פסולת מסוכנת אם קיים חשש לטיפול לא נאות. בפועל... לא ממש...

איסור ייצוא למדינות שאינן צדדים לאמנה.

חובה לקחת את הפסולת בחזרה אם התברר שהטיפול בה לא נאות.

לפני כמה שנים הצדדים אימצו החלטה שאורת לגמרי לייצא פסולת ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות. האוכלוסיה שסובלת מהפסולת במדינות האלה לא באמת מאשרת את הפגיעה בה. לא כל המדינות אימצו את ה BASEL BAN. ישראל גם לא אישררה.

סחר חופשי וההגנה על הסביבה

הכלל הגדול הוא שאסור להפלות נגד מוצרים מיובאים – בין מוצרים מיובאים למקומיים, ובין מוצרים מיובאים ממדינות שונות. נניח שישראל חושבת שתקני מניעת הזיהום של מפעלי הטקסטיל שלה טובים. האם מותר לה לקבוע שמותר לייבא רק ממדינות עם תקנים זהים?

החשש הוא שכאשר מדינות נוקטות בצעדים כאלה זאת הסוואה לניסיון להגן על התעשיה המקומית.

האם זה מותר? סימן XX ב-GATT קובע חריגים שבהם מותר למדינה לקבוע כללים המגינים על הבריאות והסביבה (ס' B ו-G).

במקרה SHRIMPS ארה"ב אסרה על דיג של שרימפ בשיטה שפוגעת בצבי ים, ואסרה על ייבוא של שרימפ ממדינות זרות שמשתמשות באותן אמצעים. ביה"ד קבע שמותר למדינה לקבוע על כללים שמשפיעים על תהליכי ייצור במדינות האחרות, אבל יש לכך תנאים:

הרישא (CHAPAUX) של XX אומר שניתן לקבוע הוראות רק אם הן לא מפלות בצורה לא מוצדקת ושרירותית. למרות שבאופן כללי מותר לארה"ב לקבוע כללים היא צריכה לעשות זאת בדרך שוויונית ולא שרירותית. כמה מהפרטים בהסדר של ארה"ב הם שרירותיים ולא שויוניים. תנאי נוסף הוא שהפגיעה במדינה הזרה צריכה להיות קשורה למדינה המייבאת – אסור לארה"ב לנסות להגן על הסביבה במדינה אחרת. במקרה הצבים יש קשר כי הצבים נודדים. כמובן שההגבלות חייבות לחול גם על המדינה עצמה.