הגישה הרפובליקנית מבוססת על תחושת שותפות שרותמת את האזרח לתהליך הדמוקרטי.
האתגר של התיאוריה הר' היא להראות שיכול להווצר קשר כזה רק בגלל ההשתפות בתהליך ולא ההחלטה עצמה. בנוסף, להראות שגם אנשים שלא רואים את עצמם כשותפים יוכלו להשתתף ולהזדהות עם המערכת.
המודל הקלאסי של ר' הוא של רוסו. הוא מציב מודל אידיאלי שכל תיאוריה ר' מנסה ללכת בעקבותיו, להראות איך אפשרל קבל חלק מהתובנות של רוסו בלי התובנות הבעייתיות – שצריך לכפות על אנשים להיות חופשיים (כלומר לקבל את הרצון הכללי).
רוסו מבחין בין העדפות לבין הרצון הכללי המשותף. תפיסה מקובלת של דמוקר' היא שאנחנו עושים אגרגציה של ההעדפות. כלל החלטה של רוב מאפשר לגבש החלטה. רוסו חושב שלא נכון לחשוב כך על דמוקרטיה, והוא שם את תיאוריית הרצון הכללי. תפיסת הרוב משרתת את העמדה הליברלית – כל מה שדמוקרטיה עושה זה לקחת את מה שכולם רוצים ולעשות מה שרוצה הרוב. לכן ההעדפות לא רלוונטיות לצדק. זה מוביל את דבורקין לתפיסה שדמוקרטיה רלוונטית רק ל-CS. זה רעיון לא טוב להשתית את תיאוריית הצדק על פי העדפות הרוב.
טענות נגד זה שדמוקרטיה היא אגרגציה של העדפות: אפמירית זה לא נכון, אנחנו מחוברתים להעדיף משהו. טענה שניה, ההליך עצמו מגבש רצון כללי. רצון כללי הוא נק' מבט שלוקחת בחשבון את האינטרס הציבורי. רוסו מניח שאנשים יכולים לעשות את זה. מטתר ההליך הפוליטי היא להפוך את ההעדפות לעמדה שמשקפת את ההשקפה שלי על הרצון המשותף. רוסו לא מצליח להתגבר על הקושי שלא נובע מכך שיווצר קונצנזוס. יכול להיות שכל אחד מאתנו חושב דברים אחרים על הרצון המשותף.
איך בונים את ההליך הדמו' ע"פ הגישה ה-ר'?
הגישה עושה אבחנה בין אינטראקציה ממשית לפעולה סינרגטית. הטענה המרכזית היא שדמו' מבוססת על אינטראקציה ממשית, שעוזרת לאנשים ליצור במשותף את החוק.
פעולה סינרגטית – כאשר כולם פועלים בו"ז למטרה משותפת. למשל, יש ארגון שמטרתו לסייע לילדים עם מוגבלויות. כל אחד תורם כסף, ויודע שככל שהוא תורם כך אחרים יתרמו, אבל אין אינטראקציה. דמו' לא יכולה להתקיים כך. אם היינו יוצרים מצב שבו כל אחד מאתנו יקח חלק בכל ההחלטות בחברה, נגיד כל אחד מצביע מול המחשב. זאת לא היתה דמו' ע"פ הגישה הר'. כדי שתווצר דמו' יש הכרח ליצור ביחד את ההחלטה הנכונה. נכון שכאשר הולכים לקלפי למשל, כל אחד פועל לבד. אבל, ההצבעות נעשות אחרי הליך מסויים – מנסים לשכנע אותנו, אנחנו משכנעים אחרים. ההצבעה היא ביטוי לאינטראקציה אמיתית.
שלב ההליך הדמו'
האזרח – יש לו תפקיד בדמוקרטיה, כבוחר. הוא מחוייב לעשות בחירה שתשקף את האינטרס הציבורי. איך מכינים את הפרט להשתתפות בחברה דמוקרטית? חינוך. הבעיה המרכזית של הדמוק' היא ההעלמות של החברה האזרחית. החברה האזרחית היא תווך שבאמצעותו אזרחים יכולים לפעול ולהשפיע על הנציגים שלהם ועל ההליך הפוליטי כולו. החל ממלחה"ע II יש נסיגה משמעותית בחברה האזרחית. היא מורכבת מארגוני עובדים, ארגונים ציבוריים, תנועות מחאה, סטודנטים. היא באה לאפשר לכל פרט להשפיע. אנחנו חיים בחברה גדולה והיכולת להשפיע מוגבלת. בנוסף לזה, לפוליטיקאים יש הרבה פעמים תמריים להתעלם מעמדות של הציבור. החברה האזרחית עונה על הצרכים האלה כי היא מאפשרת לנו להתארגדעם אנשים עם רעיון משות ולהשפיע על ההליך הפוליטי. ככל שהחברה האזרחית נעלמת כך הכח של האזרח להשתתף יורד. למה זה קורה? טענה בישראל היא שבימ"ש עליון שנותן זכות עמידה רחבה לעותרים ציבוריים נותן נתיב קל ומהיר וכך מוריד מכוחה של החברה האזרחית. סיבה אחרת היא קפיטליזם. למשל, ראו קשר בין התרבות חוזים אחידים להתפוררות החברה האזרחית, כי היא מבוססת על היכולת שלנו ליצור אינטראקציות. יש גם התנגדות של הקפיטליזם לארגוני עובדים.
לדמוק' חשוב שתהיה חברה אזרחית. מבחינה מעשית, גישה ר' מצדיקה ב"ש כאשר היא מכוונת כנגד פגיעה של המחוקק בחברה האזרחית.
עיתונות חופשית – חשוב כדי שנקבל מידע. נמצא בסכנה בגלל האינטרנט. העיתונים הגדולים נאלצים להסגר או לצמצם כוחות כי המכירות ירדו. יש פחות משאבים לתחקירים איכותיים.
הבחירות – אזרחים לא יכולים להשתתף באופן ישיר החלטות. רוסו טען שנציגים הם רע הכרחי של הדמו'. מה הקשר בין האזרחים לבין הנציגים? איך אפשר לעצב את שיטת הבחירות כך שיווצר קשר בין השתתפות האזרח לתוצאה?
יש שני מודלים אידיאליים של קשר:
נציגות – נבחר הציבור הוא נציג של האזרח. הסמכות של הנציג נקבעת ע"י הסכם שלו עם הבוחר. אם מפלגה סוטה מהמצע שלה, אין תוקף משפטי כי יש חריגה משליחות.
המודל של ברק (BURKE) – הנציג נבחר כדי להכריע בהחלטות בהתאם למצפונו. זה נראה יותר מציאותי. יש לנציג תמריצים להכריע בצורה שתביא לבחירתו מחדש. המודל הזה מאפשר אינטראקציה ממשית ועמוקה יותר מהמודל הקודם. הוא נמצא במו"מ עם הנציגים האחרים ומגיע לפשרות. הגדלת מרחב התמרון מאפשרת לנציג ליצור אינטראקציה עם הנציגים האחרים וכך ליצור את האינטרס הציבורי.
שיטת הבחירות – שני מודלים אידיאליים
המודל הישראלי – בחירות ארציות, כלליות, פרופורציונליות
FIRST PAST THE POST – נציג אחד לאזור אחד נבחר ע"י הרוב של אותו אזור (בחירות אזוריות). קיים בעיקר באנגליה.
נניח שיש בחירות לסטודנטים. כל אחד מצביע לפי דעתו, ונוצרות הרבה מפלגות. ריבוי הדעות שאנחנו מכירים ברמת הבוחרים משועתק למועצה. זה אומר שאינטראקציות יהיו ברמת המועצה יותר מאשר ברמת הסטודנטים. למה? כי לכל אחד מהסטודנטים יש אפשרות לבחור מישהו שמשקף את עמדתו. נניח שאנחנו מחלקים את הסטודנטים לאזורי בחירה לפי שנים. אם כל שנה בוחרת נציג אחד, המועצה תהיה הומוגנית.
בשיטת הבחירות האזוריות, האינטראקציות הממשיות הן בין האזרחים עצמם. הן משקפות את העובדה שאותם חברים באזור בוחרים ביחד נציג. הנציג שנבחר מייצג לא רק את מי שתומך בעמדה שלו אלא את כל הציבור באזור. הם רואים את עצמם אחראים לדאוג גם למיעוט（לכאורה）．
משבר המשילות － בארץ יש הרבה טענות שהשיטה לא מאפשרת לממשלות לפעול． מצד אחד זאת טענה נכונה כי אנחנו רואים שהשיטה הנוכחית מחייבת את הממשלה להיות כל הזמן באינטראקציה． אבל מבחינת הדמוקרטיה， לא בטוח שיש מקום לותר על השיטה הזאת．
ההליך הפוליטי במובן הצר － בתוך השלטון． עולה שאלת הפרדת הרשויות． מונטסקיה טען שזה תנאי הכרחי להבטחת החירות．הוא חשב שהוא מדבר על אימוץ המודל האנגלי， וזאת טעות כי אין שם באמת הפרדת רשויות． הרשות המחוקקת והמבצעת הן אחד מבחינה פונקציונלית． גם לא היתה רשות מחוקקת עצמאית באמת．
בישראל － אפשר לראות את הפרדת הרשויות בתקופות מסויימות， לממשלה אין באמת כח ואז רואים שלכנסת יש כח עצמאי． בד”כ הרשות המבצעת שולטת בקואליציה．
בארה”ב － במישור הפרדלי יש הפרדה בין הקונגרס， הנשיא וביהמ”ש． בנוסף יש הפרדת רשויות בכל מדינה בנפרד， ויש חלוקת עבודה בין הפדרלי למדינתי．
חוץ מטענת החירות יש גם מימד דמוקרטי להפרדת הרשויות． למשל， וולדרון כתב על ”הכבוד של החקיקה”． הוא טען שמכיוון שהליך החקיקה הוא מורכב וקשה， ומראש מקשה עלינו לקבל חוקים חדשים， זה רותם את ההליך לתוצאות שלו．אנחנו מקבלים את התוצאה דווקא כי היא מסובכת． זה לא היה סתם － המטרה היא למנוע רפורמות． בישראל יותר קל לחוקק חוקים．
המטרה של גישה ה－ר’ היא להראות שכל אחד מהשלבים （אזרח， בחירות， הליך פוליטי） מגבשים במשתתפים תחושה של בעלות על התוצאה הסופית．
את הטענה הזאת אפשר להבין בשני אופנים：
－ פסיכולוגית － ההשתתפות תרגום להפנמת ההליך． אנשים יזדהו עם ההחלטה הסופית ויחשבו שההחלטה הסופית לגיטימית．
－ אם אנחנו מצליחים לבנות את התהליך בצורה שתאפשר השתתפות， ושהאינטראקציות הממשיות יהיו מכבדות ולא כוחניות， אז יש טעמים טובים לקבל את ההחלטה． עד היום לא קמה תיאוריה ר’ שמסבירה את זה מספיק טוב． הגישה הר’ לדמו’ היא רעיון שמחפש תיאוריה．
הגישה ה－ר’ לבימ”ש：בימ”ש חוקתי שרוצה לעשות ב”ש אבל מקבל את הטענה שההליך הדמו’ קובע תא העקרונות הבסיסים， צריך לשאוב את הליגיטימציה שלו ע”י איתור של התנאים המוקדמים להבטחת ההצלחה של ההליך． ב”ש לגיטימית היא כזאת שמתקנת את הפגמים בהליך．זאת התשובה לביקל － מדוע אפשר להתוות לביהמ”ש סמכום לבקר חקיקה בלי שזה יהיה בסתירה לדמוקרטיה．זה דוווקא יאפשר להליך הדמוקרטי לפעול בצרה תקינה．
מכאן יש שאלה טכנית לכאורה － מהם התנאים המוקדמים שבלעדיהם אי אפשר לקיים את ההליך הדמוקרטי． ברור שזאת לא שאלה טכנית. למשל – מהם התנאים המוקדמים שצריך להבטיח לאזרח כדי שייטול חלק בהליך הדמוקרטי? יש גישות שמגובות במחקרים אמפיריים שמראים קשר בין איכות החיים ליכולת להשתתף בהליך צריך להבטיח יחנוך, מידע, הכנסה וכו'. למה דווקא בימ”ש צריך לקיים על זה ביקורת？
－ זה לא יכול להיות חלק ממהליך הדמוקרטי עצמו כי הוא לא יכול להבטיח את זה.
זה צריך להיות גוף שבמהותו נראה דומה לבימ"ש – מבחינת היכולת שלו לגשת לבעיות.
בימ"ש אמור להבטיח את קיומה של החברה האזרחית. הוא עושה זאת למשל ע"י הבטחת חופש ההתאגדות, חופש הביטוי.
בחירות והליך פוליטי – יש כשלים אינהרנטיים בהליך הדמוקרטי. ההחצנה המרכית של דמוקרטיה היא קיום של מיעוט קבוע, וביהמ"ש צריך לוודא שהמיעוט יוכל להשפיע על קבה"ח ולא ייפגע באפון סיסטמתי ע"י הרוב. ביהמ"ש צריך לאתר מצבים שבהם קבוצות מסויימות מונעות דיון או מנסות לעקוף את ההליך הדמוקרטי (למשל חוק ההסדרים).
עקרונית אין בעיה לחשוב על בימ”ש רפובליקני שהוא יותר ליברלי מדבורקין． אבל אמפירית ר’ זה תמיד שמרני．
דוגמה － גרוניס בבג”צ תלמידי ישיבות אמר שבסיטואציה שבה החלטת הרוב מיטיבה עם המיעוט אין לגיטימציה לב”ש．
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה