הערכת סיכונים
נראה לא הגיוני שאנחנו שמים רגולציה דווקא על הסיכונים הפחות מסוכנים (זיהום אוויר) ולא החשובים באמת (עישון, עבודות מסוכנות). למה נוצר המצב הזה?
אלמנט אחד שמשפיע הוא עד כמה אנחנו יכולים לבחור האם להחשף לסיכון מסויים. האם זה מסביר או מצדיק?
אלמנט אחר הוא עד כמה האדם שנושא בסיכון גם נהנה מהתועלת
אלמנט שלישי – עד כמה יש החצנות של הפעילות המסוכנת
ביקורת – לא צריך למדוד רק גורמי מוות. צריך למדוד גם מחלות אחרות, נזק עתידי, פיזור הנזק (הסיכון הכללי לא תמיד מעיד על רמת הבעיה באוכלוסיה ספציפית).
האם ניתן להצדיק את האבחנה התרבותית? למשל קרינה סלולרית בישראל היא דאגה. נניח שמוכיחים לנו שהסיכון לא כזה גבוה. כיצד ניתן להצדיק השקעה ברגולציה של זה? האם לגיטימי להתחשב בפחד של הציבור?
אפשר לטעון שהמדינה צריכה לעזור לציבור להתמודד מול הסיכונים שהוא לא יכול להתמודד איתם "לבד".
שיקול נוסף – צריך לתת לציבור את מה שהוא רוצה.
האם אנחנו באמת רוצים לאפשר למדינה לאסור פעילויות שהן מועילות רק כי הן מפחידות את הציבור?
שאלה נוספת היא האם ההערכות של המומחים הן מהימנות.
איך קובעים את הסיכונים האלה? נניח שרוצים לדעת מה הנזק שנגרם מחומר X. נותנים לעכברים כמות גדולה מהחומר בפרק זמן קצר ובודקים מה קורה. אח"כ עושים אקסטרפולציה. בני אדם שונים מעכברים מבחינה ביולוגית, הם יותר גדולים ונחשפים לחומר לאורך תקופה ארוכה. לכן לא תמיד אפשר לדעת את ההשפעה. בני אדם נחשפים להרבה מאד חומרים ואנחנו לא יודעים מה האינטראקציות ביניהם.
מי שקובע את התקנים בארץ זה ועדות מומחים. המומחים הם מדענים, והם מקבלים החלטות לגבי פירוש הנתונים. חלק ממהכרעות לגבי פירוש הנתונים הן ערכיות.
אנשים נוטים להשתכנע ממספרים, במיוחד אם הם לא אוהבים מספרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה