שטרות - פס"ד רינסקי

רינסקי

לאחר מות בעלה, הייתה המנוחה שעיזבונה הוא המערער (המערערת) לבעלים של מפעל טקסטיל. את עסקי המפעל ניהלו בפועל - לצדה של המערערת - בנה, מאיר רינסקי, וחתנה, יצחק הניג (המשיב 2); ושניהם היו בעלי זכות חתימה בחשבון הבנק של המערערת.

המשיב 2משך בחתימת ידו ארבעה-עשר שיקים מחשבון הבנק של המערערת, לפקודת ארי"צ סחר (החברה הנפרעת). על כל אחד מהשיקים מוטבעים בדפוס פרטיה האישיים של המערערת, כפרטי בעל החשבון.

החברה הנפרעת הסבה את השיקים למשיבה 1, חברת רחמני (חברת המימון או המשיבה); והמשיב 3, מנהל החברה הנפרעת, חתם ערבות אוואל לטובת חברת המימון במסמך נפרד.

חברת המימון הסבה את השיקים לחברות מימון שונות; ומשאלה לא נפרעו ­שילמה היא את תמורתם לחברות המימון שבאו אחריה בסדר ההיסב, ונותרה אוחזת בשיקים.

חברת המימון תבעה מהמערערת ומהמשיב 2(חתנה ומושך השיקים) לפרוע את השיקים; ומשסירבו השניים - פנתה לבית המשפט קמא בתביעה שטרית, בסדר דין מקוצר, כנגד הנתבעים הבאים:ו

(1) המשיב 2, מכוח חתימתו על השיקים כ"מושך".

(2) המשיב 3(מנהל החברה הנפרעת), מכוח הערבות האישית שנתן לפירעון השיקים; והחברה הנפרעת עצמה, מכוח היותה המסבה הראשונה.

(3) המערערת, שהשיקים נמשכו על חשבון הבנק שלה, מכוח היותה בעלת החשבון; ואשר חתימתו של המשיב 2כמושך, נעשתה על-ידיו כ"מורשה" מטעמה.

המשיב 2, אשר עזב את הארץ והשאיר אחריו חובות כבדים, ומנהל החברה הנפרעת, שהוכרז כפושט-רגל - לא התגוננו; ולבקשת חברת המימון, ניתן נגדם פסק-דין לתשלום סכום השיקים. החברה הנפרעת נכנסה להליכי פירוק; ועל-כן לא ניתן היה להיפרע ממנה.

במצב דברים זה התנהלה התביעה כנגד המערערת בלבד.

המושך הוא המשיב 2, והוא חתם על השיקים בשמה של המערערת, במסגרת ניהול עסקי המפעל בשליחותה.

לאחר שניתן כנגד המשיב 2פסק-דין לתשלום השיקים, ביקשה המערערת למחוק את התביעה נגדה על הסף משום שאם מדובר במשיכת השיקים במסגרת יחסי שליחות, יש בחיובו האישי של השלוח (המשיב 2) כדי לפטור את השולח (המערערת). בית המשפט המחוזי דחה את בקשה המחיקה על הסף, לאחר שראה את פסק הדן שניתן כנגד המשיב 2כאמור כפסק-דין על-תנאי, והתנאי הוא שהתביעה העיקרית כנגד המערערת תידחה.

טענות המערערת כנגד החיוב

המשיב 2 לא הוסיף לחתימתו על השיקים כמושך "מילים המורות שהוא עשה כן בתוקף הרשאה", כאמור בסעיף 25(א) לפקודה; ודי בכך כדי להותיר את המשיב 2כמושך "רגיל", החייב אישית בפירעון השיקים. על-פי הדין, אין לראות ברישום פרטיה של המערערת על השיקים - כבעלת החשבון - בסיס לקביעה כי החתימה נעשתה בתוקף הרשאה, ועל-כן לא היה מקום להתיר הבאת ראיות "חיצוניות" לשיקים על-מנת להוכיח כי הייתה זו "חתימה הרשאה".

פסה"ד:

קדמי (מיעוט):

נקודת המוצא לבירור הערעור היא כי המדובר בתביעה שטרית; והשאלה הטעונה הכרעה היא, אם לחיובה של המערערת לשלם את סכום השיקים יש אחיזה בהוראות סעיף 25(א) לפקודה.

דיני השליחות השטריים הובהרו בפס"ד בנק הפועלים נ' ורד:

(א) חתימה "אישית" של שלוח - פקודת השטרות איננה מכירה בשליחות שטרית נסתרת. לכן, אם שמעון הוא שלוחו של ראובן, ושמעון מבצע פעולה שטרית (משיכה או היסב) במסגרת אותה הרשאה אך חותם את שמו ('שמעון'), הרי שאין הפעולה מחייבת את ראובן בחבות שטרית. בכך בא לכלל ביטוי הכלל, כי אין אדם חב על-פי שטר אלא אם חתם עליו, וזאת פרט לנסיבות חריגות, כפי שיפורט להלן.

(ב) חתימת "שמו" של השולח - יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה... המקרה ראשון: אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר 'ראובן', הרי שמכוח סעיף 9(א) מוטלת חבות שטרית על ראובן כל עוד פעל שמעון מסגרת הרשאה. מצב זה אינו נוגע לענייננו, שהרי המשיב 2חתם את שמו ולא את שם המערערת.

(ג) חתימת "הרשאה" של שלוח - שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ('שמעון'), אך מוסיף - על פני השטר - כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של ראובן. סעיף 25(א) לפקודה, רישה, הינו בעל תחולה. מקרה זה הוא המקרה שלפנינו; והשאלה הדורשת בירור והכרעה היא אם המשיב 2הוסיף "לחתימת מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג", כאמור בסעיף 25(א) לפקודה.

דין ה"חריגה" מהוראותיו של סעיף 25(א) לפקודה, בהקשר הנדון כאן, הוא, לשיטתי, כדין חריגה מהרשאה; ומקום שהשלוח לא ממלא בדווקנות אחר הוראות סעיף 25(א) הנ"ל ואינו מציין במפורש לצד חתימתו כי המדובר ב"חתימת הרשאה" - באופן שכל מי שמקבל את השטר מודע לכך - אין חתימת השלוח מחייבת את השולח במישור השטרי.

דרישתו של סעיף 25(א) הנ"ל כי "חתימת הרשאה" על גבי שיק חייבת בתוספת מילולית - לצדה - המשקפת את עובדת היותה חתימת "מורשה", הינה דרישה קונסטיטוטיבית לחיובו של השולח על-פי השיק, ובהיעדרה - אין לו למחזיק בשיק עילת תביעה שטרית כנגד השולח מכוחו של השיק.

היה על פני השיק - לא לצד חתימת המושך - רישום שבכוחו להצביע על האפשרות שחתימת המושך הינה "חתימת הרשאה", כבמקרה דנן, מחובתו של מקבל השיק להעמיד דברים על דיוקם ולדרוש רישום מתאים לצד החתימה; ומשלא מילא חובה זו ­הסיכון שהשולח יסרב לשלם את השיק הינו סיכונו של המקבל. כך הוא הדבר בשלוח שחרג משליחותו; וכך, על דרך ההיקש, בשלוח שלא ציין לצד חתימתו כי המדובר ב"חתימת הרשאה".

כאמור, הכלל הוא כי הנושא בחובת פירעונו של שיק - הינו מי שחותם עליו; והיוצא מן הכלל הוא שהחותם על שיק הינו שלוח המחייב את שולחו. הסיכונים הכרוכים בקבלת שיק הנושא "חתימת הרשאה" הם סיכוניו של המקבל ולא סיכוניו של השולח.

"אי-התאמה" בין שמו של בעל החשבון המודפס על גבי השיק לבין זהותו של המושך, חייבת להעמיד את מקבל השיק על המשמר, והוא זה שחייב לברר אם המדובר בחתימת שלוח ולהבטיח כי תתמלאנה בהקשר זה דרישותיו של סעיף 25(א) לפקודה.

ברק (רוב):

מקום ששלוח פועל בגדרי הרשאתו וחותם על שטר את שמו שלו בלבד, בלא שניתן לראות שהוא חתם בתור שלוח, השלוח חב (אישית) על-פי השטר ואילו השולח אינו חב על פיו. לעניין זה, אין נפקא מינה אם הצד האחר, שקיבל את השטר מידי השלוח, ידע על דבר הרשאת השולח או שהשליחות מבחינתו הינה נסתרת.

על-פי דין השטרות, אפילו פעל השלוח בהרשאה, ואפילו דבר ההרשאה ידוע לצד השני, השלוח יחוב (אישית) על השטר, אם הוא חתם חתימה "ערומה", כלומר חתם את שמו שלו בלבד ולא חתם "בתור" שלוח, ואילו השולח אינו אחראי על-פי השטר. ביסוד תפיסה זו עומד העיקרון כי הזכויות על-פי השטר צריכות להיקבע על-פי חזות השטר. אין להפנות את האוחז לנתונים לבר-שטריים. כאשר חזות השטר מעידה על החתימה כי היא חתימת שמו של ראובן בלבד (חתימה "ערומה"), כל מי שאוחז בשטר מצפה כי ראובן, והוא בלבד, יחוב על-פי השטר. ציפייה (סבירה) זו יש להגשים. כשלעצמי, מעלה אני שאלה, מדוע לא יחוב גם השולח במצב דברים זה. חבותו שלו נובעת מחוק השליחות, הקובע כי פעולתו המשפטית של השלוח בגדרי הרשאתו מחייבת את השולח (סעיפים 2ו- 7לחוק השליחות). חבות זו אינה אך על-פי עיסקת היסוד. זו חבות שטרית, המבוססת על חבותו השטרית של השלוח שעל-פי חוק השליחות מוטלת על השולח. השאלה אינה פשוטה, ומבקש אני להשאירה בצריך עיון.

קו הגבול בין חתימה "ערומה" של שלוח הפועל בהרשאה ובין חתימתו בתור שלוח הוא לעתים חד וברור. בין הקצות הברורות מצוי תחום מחיה רחב, ובו שורר חוסר ודאות. אחד ממצבי חוסר הוודאות - והוא המצב הנבחן על-ידינו בערעור זה - מצויים בשטר נתונים נוספים מהם ניתן ללמוד על קיומה של שליחות.

הדעה המקובלת בפסיקה המודרנית ובספרות המודרנית הינה, כי יש להעדיף את הגישה המסגרתית-הכוללת. חתימה היא חתימת שלוח כאשר זהו הפירוש שקורא סביר נותן לטקסט של השטר כמכלול.

מהו הדין בישראל? הגישה של "פירוש המסמך בכללותו" נראית לי ראויה. הטעמים לכך הם מספר: ראשית, גישה זו מגשימה את התכלית המונחת ביסוד ההוראה שבפקודה. תכלית זו הינה להגשים את הציפיות הסבירות של אוחז השטר. שנית, גישה זו תואמת את הדין הכללי. שטר הוא חוזה, וחוזה יש לפרש מתוך עיון בכל חלקיו. שלישית, בכל הנוגע לחתימה של תאגידים - כגון חתימת חברה באמצעות מנהלה - גישה זו משקפת את המקובל בחיי המעשה. כאשר בשטר מופיע שמה של חברה ומתחתיו חתימת מנהלה, נוהג הסוחרים הוא לראות בחתימת המנהל חתימת שלוח ולא חתימה של עושה או מושך נוסף. רביעית, הגישה המפנה את תשומת הלב לפרשנות השטר כולו, ואינה מבודדת את הפרשנות לדרישת הצורה המיוחדת, מאפיינת את הגישה המקובלת לסוגיות אחרות בדיני שטרות, אשר גם בהן מתעוררת בעיה דומה.

האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד ­אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים. לעומת זאת בין צדדים רחוקים - כלומר צדדים אשר אין ביניהם עיסקת יסוד - חזות השטר היא המקור לפרשנות, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. מקום שחזות השטר, היא כשלעצמה, יוצרת ספק או חוסר ודאות באשר לאיפיונה של החתימה, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות גם בין צדדים רחוקים, שהרי חזות השטר, היא עצמה יצרה ספק, שניתן להתירו באמצעות פנייה פרשנית לנסיבות החיצוניות.

בעניינו: החתימה עצמה אינה קריאה. כל האוחז בשטר היה מניח אחת משני אלה: שהחתימה היא של בעלת החשבון, אשר שמה, כתובתה ומספר החשבון שלה מופיעים בפינה הימנית העליונה של השיק, או שהחתימה היא של אדם אחר הפועל בשמה. פירוש סביר של השיק בכללותו מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי החתימה אינה חתימתו האישית של המשיב 2, אלא חתימתו בתור שלוח של בעלת החשבון.