"עבודה מתאימה"
אוזיאס – מנהל חשבונות שביקשו ממנו לעבוד כפקיד במשך מס' ימים. הוא אומר שזאת לא עבודה מתאימה ומסרב. ביהמ"ש אומר שזאת כן עבודה מתאימה כי זה רק כמה ימים. המבחן של ביהמ"ש: נניח שלא היתה לשכת תעסוקה ודמי אבטלה, הוא מן הסתם היה מקבל את העבודה הזאת. זה לא פס"ד מובן מאליו – הרי אפשר להבין את החשש שלו. ניתן לראות מגמת פרשנות רחבה לשאלה "מהי עבודה מתאימה".
הפרוצדורה בלשכת התעסוקה – אדם מפוטר ומגיע ללשכת התעסוקה. אם בראיון נמצא שהוא מובטל, צריך לגשת ללשכה פעם בשבוע. הולכים הביתה או מוצאים עבודה.
פס"ד אלימלך – שלב הריאיון. מתיחס למידע שעובר בין פקיד ההשמה למחפשי העבודה. היו שם 2 מקרים שבהם היתה למובטלים מגבלת זמן. אחד – לא יכול לעבוד בכל שעות היום. הוא לא יכול לעבוד בערב וזה נרשם לו כסרוב. מקרה שני – היא חושבת להתחיל ללמוד בעתיד. שלחו את אלימלך להיות מזכירה. עשו לה ריאיון והיא אמרה שהיא חושבת להתחיל ללמוד. המעסיק לא מקבל אותה וזה נרשם לה כסרוב. טענת הסרוב מתבססת על כך שהם לא מתגמשים מספיק.
ביהמ"ש מדבר על חובות פקיד ההשמה. הוא אומר שהפקיד צריך לשאול את השאלות הנכונות וחובתם להשיב בצורה מלאה נכונה. יש חובה הדדית. במקרה זה לא היה סרוב. פסה"ד מדגיש את תפקיד פקיד ההשמה במציאת עבודה מתאימה.
פס"ד נופל – חובות פקיד ההשמה. מה החובות המוטלות על הצדדים כדי שירשם סרוב? ללשכת התעסוקה יש הנחיות פנימיות ע"פ כללי הצדק טבעי – יידוע של המסרב שיהיו לכך השלכות, להחתים אותה על אישור סרוב, בנוכחותה, לערוך בירור עם המעסיק על סיבת אי ההתאמה, הפקיד צריך לנמק את ההחלטה לרשום סרוב. במקרה של נופל לא קיימו את הדרישות. היא סרבה ופשוט רשמו לה סרוב. מה המשמעות של אי-עמידה בהנחיות פנימיות? הן לא חוק, מותר לסטות מהנחיות פנימיות אם זה במתחם הסבירות. צריך להבחין בין סטייה (חייבת להיות מנומקת) לבין התעלמות. הנטל על הרשות לנמק למה התעלמה. במקרה זה – הסרוב נמחק. צריך לזכור שיש השלכות מאד קשות לרישום סרוב.
למה כ”כ קשה לקבל דמי אבטלה?
זאת תוצאה של תהליך הקשחת תנאי הזכאות שהחל בשנות ה-90. המאמר של פרנקל סוקר את זה. החוק כל הזמן עובר תיקונים ורובם מקשיחים. דוגמה להרחבה – מותר לנשים מעל גיל 60 לבחור האם לקבל דמי אבטלה; הכרה בימי מחלה כחלק מהתקופה.
סיבות להקשחה:
- תחושה בציבור שאנשים מנצלים את המערכת לרעה.
- עליה במס' המובטלים שהביאה לגרעון
בשנת 91 הוסיפו את ההקלות ל"עבודה מתאימה" והגדילו את רדיוס הנסיעה. שילשו את זמן ההקפאה על סרוב. יצרו את תקרת השכר הממוצע במשק. בשנת 92 – ביטלו הקלות לעולים, הגבלה על תביעה חוזרת של דמי אבטלה, קיצור התקופה לחיילים משוחררים. בשנת 98 – מתחילים לנכות קצבת זקנה מדמי אבטלה. בשנת 99 – מגבילים עוד יותר את התקרה. ב-2000 – הורדת תקופת הזכאות לצעירים מתחת לגיל 35. ב-2002- הכפילו את תקופת ההכשרה. ב-03 קיצור את תקופת הזכאות.
במשך 20 שנה שינו את פניהם של דמי האבטלה. זאת עדיין קצבה אוניברסלית. אבל, לא באמת כל מי שעובד זכאי לקבל אותה. השינוי של דרישת העבודה מתאימה הוא שינוי קיצוני בשאלה כמה זמן אנשים מקבלים דמי אבטלה. למרות זאת, נראה שפקידי השמה לא באמת שמים אנשים בעבודות ממש לא "לרמתם".
בקיצור זאת עוד דוגמה לשינוי בקצבה אוניברסלית. במונחים של פירסון:
- רה-קומ' – מפחיתים את מתחם ההגנה של המדינה וכך מגדילים את התלות של אנשים בשוק העבודה.
- הגבלת עלויות – רואים בברור, הגרעון הוא אחת הסיבות להקשחה.
- כיול מחדש – ניתן לטעון שהתהליך הוא של התאמ דמי האבטלה למציאות החדשה. דמי האבטלה התחילו בתקופה של שפע כלכלי, מעט נשים עובדות, יותר יציבות בעבודה. חלק מהשינויים נועדו להתאים למציאות שוק העבודה החדש והמשך קיומו של הביטוח בהנתן דפוסים חדשים, וספציפית שינוי של מעבר מאבטלה חיכוכית למבנית. דוגמה: נוצרה בעיה של אבטלת צעירים. לכן יש התאמה של הקלה במונח "עבודה מתאימה"; בעבר התחבורה הציבורית היתה בעייתית. כיום כבר פחות לכן הגיוני להגדיל את הרדיוס של 60 ק"מ.
האם נראה את האלמנטים ככיול מחדש או כרה-קומ' והגבלת עלויות – זאת שאלה אידיאולוגית.
במקביל למגמה החקיקתית יש מגמה פסיקתית של הגדרת "מיהו עובד". בביה"ד לעבודה מתחילה בשנות ה-90 מגמה של שינוי בהגדרה. בעבר היו מבחנים ברורים לשאלה מיהו עובד. החל משנות ה-90 ביה"ד לעבודה ביה"ד קבע שעובד הוא מונח תלוי הקשר.
בפס"ד סרוסי שואלים מיהו עובד לצורך דמי אבטלה. ביה"ד אומר שצריך לבחון את תכלית החוק. סרוסי – סגן ראש המועצה המקומית בירוחם. הכלל הבסיסי הוא שנבחר ציבור אינו עובד, כי אין לו חוזה. זהו פס"ד מהפני. תכלית דמי אבטלה: אלמנט ביטוחי, קיום בכבוד בזמן חיפוש עבודה, עד כמה סרוסי דומה לעובדים אחרים. ההכרעה שהוא זכאי לדמי עבודה מתבססת על כך שלתת לו דמי אבטלה יקדם את התכליות של מתן דמי אבטלה.
גרוסקופף – אדם עובד יחיד בחברה, בעל 99% מהמניות ועובד רק בבנק לאומי. הוא רצה לספק להם שירותים והם לא רצו שהוא יהיה עובד. מכנים את זה "חברת אני בע"מ". השאלה האם בעל המניות היחיד יכול להחשב עובד החברה? ביה"ד בודק רק האם הוא יכול להחשב עובד החברה לצורך קבלת דמי אבטלה. נכון שאין ביטוח אבטלה לעצמאים. אז למה לתת לו אבטלה? הסיבה שלא נותנים דמי אבטלה לעצמאים הוא קושי בפיקוח (מתי הם עובדים? מתי מובטלים?), מניחים שמי שעצמאי לוקח סיכוי וגם סיכון. הדברים האלה לא מאפיינים את גרוסקופף. היה לו את המקבילה של תלוש שכר. הוא לא היה יכול להרוויח הרבה יותר (לא היה לו סיכוי) ולכן לא הגיוני להטיל עליו את הסיכון. בנוסף לזה החברה שילמה עליו ביטוח לאומי כל הזמן. מגיע לו דמי אבטלה.
המגמה הפסיקתיתי יוצרת חוסר ודאות – אנחנו לא יודעים מיהו עובד בצורה חד-משמעית. זאת הביקורת המרכזית עליה. היא לא מאפשרת לאנשים לכלכל נכון את הסיכונים שלהם.
מצד שני, הפסיקה מאפשרת להכניס אנשים שלא היו מוגנים למעגל הזכויות, תוך בחינה קונטקסטואלית של תכליות. יש פה חיזוק של אלמנטים דה-קומ' וגם של כיול מחדש – ביהמ"ש מזהה שינוי בקטגוריות של העבודה ומתאים את הפסיקה למציאות הזאת. התוצאה במקרים רבים היא שיותר אנשים מקבלים דמי אבטלה.
יש מקרים בהם אנשים לא שילמו ביטוח לאומי ועדיין יוצא שהאדם זכאי לדמי אבטלה. לכאורה יש כאן בעיה של עלויות, אבל במצב כזה המב"ל יכול לחזור למעסיק ולדרוש תשלום ר"א.
סיכום:
מגמה חקיקתית שמקשיחה את תנאי הזכאות.
קבצה אונ' – לא נבדק צורך כלכלי.
יחסית למדינות אחרות, הקצבה בישראל פחות נדיבה ורחבה. כשהתחילה הקבצה היא היתה מאד נדיבה ורחבה.
תנאי הזכאות מנפים קבוצות מסויימות של עובדים (אולי מעבירים אותם להבטחת הכנסה)
ככל שנהיה יותר קשה לקבל דמי אבטלה כך נוצרת תחושה של "זכות". זאת לא בושה גדולה לקבל אותם. במיוחד שברור שזה לתקופה לא ארוכה, שהיה ביטוח, שיש נכונות לעבוד.
מגמה פסיקתית מרחיבה את קטגוריית העובד ומגדילה את מס' הזכאים.
האם ראוי שהגדרת מיהו עובד תהיה בידי ביה"ד? אין לזה הגדרה בחקיקה. ביה"ד טוען שזה מושג רחב ותלוי-הקשר.
ניתן לראות את היתרונות והחסרונות של גישה חקיקתית מול פסיקתית. ביה"ד יכול לעשות ניסוי וטעייה. התהליך החקיקתי הוא יותר מהיר וחד, אך לא גמיש.
זוהי דוגמה לכך שקצבה אונ' יכולה להראות יותר שיורית. זהו ציר.
מגמת הקשחה בישראל של קצבאות אונ'. זה להבדיל מקצבת ילדים למשל, שהיה המהלך ההפוך.
שרותים בעין מול קצבאות
האם לספק צורך חברתי ע"י הקצאת סכום כסף למי שזכאי או שניתן שירותים? האם לתת קצבת ילדים או לתת ארוחות חמות בביה"ס? הדוגמאות הלקאסיות הן חינוך, בריאות, שיכון. המאמר של דורון מדבר על על השירותים של עו"ס. יש 2 סוגים של שירותים בעין שהעו”ס נותנים:
- טיפול בפרט – למשל מרכזי גמילה, ייעוץ לגבי אלימות במשפחה, פשוט ייעוץ
- שירותים קהילתיים – למשל מעונות יום, מתנ"סים, מועדונים לקשישים. הם ממומנים בחלקם או באופן מלא ע"י המדינה ונועדו לייצר תחושת קהילה.
יש החלטה שראוי שהמדינה תספק את השירותים האלה ותחליט איך להוציא את הכסף.
לפעמים יש עמעום במושג מהו שירות בעין ומהי קצבה. למשל בביטוח סיעוד – נדבר בהמשך.
דוגמה נוספת – אם היו החזרי מס על טיפול במעונות היום זאת היתה יכולה להיות דוגמה שזה לא ברור. אבל אין.
הבחירה בין המנגנונים מייצגת בחירה ערכית או בחירה בין יעדים. זה אחרי שכבר זיהינו את הצורך החברתי. למשל – יש צורך להאכיל אנשים שנמצאים במצוקה. דורון מצביע על כך שאין קו אידיאולוגי שמבחין בין התומכים בקצבאות לאלה שתומכים בשירותים בעין.
טיעון בעד קצבאות:
-לא צריך לפתח מנגנון מסובך, פשוט נותנים עוד כסף.
-יחסית מפחית סטיגמה
-מגבירות את המיצוי
-מעודדות חופש בחירה
טיעון בעד שירותים בעין:
- צמצום הוצאות המדינה (האמנם?) - טענה שזה יותר יעיל כי זה יותר ממוקד. בד"כ יגיע למשפחות הנזקקות. מוציא אנשים ממעגל העוני – אם מכריחים אנשים עניים להשקיע בחינוך, הילדים שלהם ירוויחו יותר כסף.
- מיקוד מדינת הרווחה
- פטרנליזם – יש דברים שהמדינה תקבע שצריך
- יעילות (האמנם?)
- ראוי ששירותים מסויימים יוצאו מהשוק ויסופקו ע"י המדינה – כדי להטיח שוויון בגישה. למשל, חינוך, בריאות.
כיוון שאין טיעון אידיאולוגי מוחץ, דורון חושב שצריך לבחור ע"פ הקונטקסט. הקריטריונים שהוא מציע:
1. האם הקצבה תהיה שיורית או אונ'. בחירה בקצבאות תוביל לשק"ד צר, ובשירותים בעין יהיה שק"ד רחב.
- ההיבט החלוקתי- צריך לשאול מי באמת מרוויח ומפסיד. יש הנחה שבשרותים בעין מגיעים לאוכ' העניות ביותר. זה לאו דווקא נכון, יכול להיות ניצול יתר של מעמד הביניים. דוגמה: כאשר מזהים ילד עם ADHD מפנים אליו די הרבה משאבים. את האבחון הזה יכולים לעבור בעיקר אנשים ממעמד הביניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה