משפט סביבתי בינ"ל
המשך פרוטוקול מונטריאול
הפרוטוקול מכיר בכך שיש הבדל בין מדינות מתפתחות למפותחות. המתפתחות משתמשות פחות חומרים פוגעים לנפש ופחות יכולות להרשות לעצמן תחליפים. הדרישות מהמדינות המתפתחות הן יותר נמוכות. ניתן לייצא אליהן כמויות מסויימות של מתיל ברומיד.
יש אפשרות לסחר במכסות (ת' 7). נקרא שיטת CAP AND TRADE. השיטה הזאת נוצרה באקדמיה, בעקבות הבנה שהשיטה הנוכחית לרגולציה סביבתית לא יעילה, כי אין תמריץ להפחתת הזיהום. יש ביקורת מוסרית ופונקציונלית על סוג כזה של שוק.
יש גוף מדעי שמלווה תא יישום האמנה ועורך דוחות כל כמה שנים. מיד אחרי 1980 – עליה חדה בכל המדדים. לאחר מכן, היתה הפחתה דרסטית בשימוש ב-CFC ועליה בשימוש ב-HCFC. זה בהתאם למה שנקבע. יש השתפרות קלה במציאת החומרים האלה באטמוספירה. שכבת האוזון מתחילה להתאושש. יש ירדה קלה ברמות הקרינה אבל לא יודעים האם היא תמשיך לרדת או תשאר באותה רמה.
כשקבעו את פרוטוקול מונטריאול לא חשבו על שינוי אקלים. התברר אח"כ שחלק מהחומרים שפוגעםי באוזון הם גם גזי חממה, ולכן זה שהצליחו להפחית את השימוש שיפר את מצב ההתחממות הגלובלית.
נהוג להסתכל על הפרוטוקול כהצלחה. בכל מקרה, בלמו את ההחמרה במצב וסיכוי שימשיך להשתפר.
נראה שהוא מאד הצליח לגבי CFC וגם סה"כ כבר ב-2005 היתה הפחתה של 7% כאשר מסתכלים על כל החומרים ביחד בכמות שלהם באטמוספירה. הבעיה היא שהיעדים של ה-HCFC נדחו, ויש עליות חדות בשימוש בהם. אלה חומרים פחות מזיקים בעקרון.
למה משתמשים בכ"כ הרבה HCFC? אנשים מתקינים יותר מזגנים במיוחד במדינות מתפתחות.
פיתוח בר-קיימא
מושג טרנדי אך עמום. המקור שלו הוא בדו"ח ברטנדטלנד בשם "עתידנו המשותף" מ-78. הוא אמר שלא צריכה להיות סתירה בין צדק לבין צדק, צמיחה כלכלית ושמירה על הסביבה. ניתן להשיג את כולם ע"י שינוי חברתי וטכנולוגי. פיתוח בר קיימא – עונה על צרכי ההווה בלי לפגוע ביכולת הדורות הבאים לענות על צרכיהם. יש אנשים שמפקפקים האם אפשר לצמוח כלכלית תוך שמירה על הסביבה? הטענה היא שהדרך היחידה לבלום את הפגיעה בסביבה היא לבלום את הפיתוח הכלכלי.
3 צלעות למושג: פיתוח כלכלי, שמירה על הסביבה, צדק חברתי. בהרבה מקרים יש מתח בין הצלעות. למשל, הפחתה בגדי חממה תפגע באנשים במדינות עניות.
ב-92 התקיימה "פסגת כדה"א" בריו. ישראל ויתרה על התענוג. המדינות הסכימו על כמה מסמכים, כולל הצהרת ריו. ההצהרה משקפת בעיקר דאגות של העולם השלישי. למשל: עקרון 2- שמירה על ריבונות בנושא משאבים. עקרון 3 – פיתוח צריך להיות צודק ושוויוני, כלומר בר קיימא. עקרון 4- הגנת הסביבה לא יכולה להשקל בנפרד מתהליך הפיתוח. הכוונה היא שאי אפשר לדרוש ממדינות עניות לשמור על הסביבה לפני שיש פיתוח כלכלי. גם עקרון 5 אומר את זה. עקרון 6 נותן קדימות למדינות המתפתחות. עקרון 9 אומר שהמדינות המפותחות חייבות להעביר טכנולוגיות למתפתחות.
עקרונות נוספים: לאזרח יש זכות למידע סביבתי ולהשתתף בהליכים. בעקבות זה בארץ תיקנו את חוק חופש המידע כך שיאפשר קבלת מידע סביבתי. אין כ"כ מתן השתתפות בקבה"ח סביבתיות.
אין להשתמש בהגבלות חד צדדיות על סחר בינ"ל ככלי למדיניות סביבתית.
מושגים חשובים שהוכנסו במסמך:
המזהם משלם – מי שמזהם אמור לשלם על כך.
עקרון הזהירות – אין להשתמש בחוסר ודאות מדעית כעילה לדחיית אמצעי מניעה.
10 שנים אחרי ריו התקיימה פסגה נוספת ביוהנסברג (הפעם עם ישראל). בעקבותיה הממשלה קיבלה החלטה להתבסס על פיתוח בר-קיימא (החלטה 246). כל משרד צריך להכין תוכנית אסטרטגית לפיתוח בר-קיימא. רוב המשרדים הגישו אבל התוכניות לא ממש רציניות. הוגשו מס' הצעות יסוד על פיתוח בר קיימא, שכל הפעולות של הממשלה צריכות להיות בהתאם לעקרון הזה.
אמנת בזל
סילוק פסולת מסוכנת. האמנה משקפת את הדאגה שבעיות סביבתיות פוגעות במדיניות עניות באון לא פרופורציונלי. מדינות מתועשות מעבירות פסולת מסוכנת לעולם השלישי. אחת הסיבות לכך היא שהרגולציה הסביבתית במדינות העשירות יותר מתקדמת. במקרים רבים זה נעשה בלי שממשלת המדינה הקולטת יודעת את זה. אחת הבעיות הקשות היא פסולת אלקטרונית. האמנה נחתמה ב-89, ישראל אשררה אותה ב-94.
מרכיבי האמנה:
PIC – הסכמה מדעת מראש – מדינה רשאית להודיע שהיא אינה מקבלת פסולת ואז אסור להעביר אליה. למדינות שלא מודיעות על זה, צריך אישור בכתב ע"מ להעביר פסולת.
חובת מזעור ייצור פסולת – זה יותר יעד הצהרתי מאשר שנורמה שניתנת לאכיפה.
חובת מזעור תנועה בינ"ל – עדיפות לסילוק בתוך תחומי המדינה. גם זה לא ממש אכיף. מדינה אמורהל התיר ייצוא של פסולת רק אם אי אפשר לסלק אותה בתוך המדינה, או שהמדינה הקולטת רוצה את הפסולת בתור חומר גלם.
איסור לייצא פסולת מסוכנת אם קיים חשש לטיפול לא נאות. בפועל... לא ממש...
איסור ייצוא למדינות שאינן צדדים לאמנה.
חובה לקחת את הפסולת בחזרה אם התברר שהטיפול בה לא נאות.
לפני כמה שנים הצדדים אימצו החלטה שאורת לגמרי לייצא פסולת ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות. האוכלוסיה שסובלת מהפסולת במדינות האלה לא באמת מאשרת את הפגיעה בה. לא כל המדינות אימצו את ה BASEL BAN. ישראל גם לא אישררה.
סחר חופשי וההגנה על הסביבה
הכלל הגדול הוא שאסור להפלות נגד מוצרים מיובאים – בין מוצרים מיובאים למקומיים, ובין מוצרים מיובאים ממדינות שונות. נניח שישראל חושבת שתקני מניעת הזיהום של מפעלי הטקסטיל שלה טובים. האם מותר לה לקבוע שמותר לייבא רק ממדינות עם תקנים זהים?
החשש הוא שכאשר מדינות נוקטות בצעדים כאלה זאת הסוואה לניסיון להגן על התעשיה המקומית.
האם זה מותר? סימן XX ב-GATT קובע חריגים שבהם מותר למדינה לקבוע כללים המגינים על הבריאות והסביבה (ס' B ו-G).
במקרה SHRIMPS ארה"ב אסרה על דיג של שרימפ בשיטה שפוגעת בצבי ים, ואסרה על ייבוא של שרימפ ממדינות זרות שמשתמשות באותן אמצעים. ביה"ד קבע שמותר למדינה לקבוע על כללים שמשפיעים על תהליכי ייצור במדינות האחרות, אבל יש לכך תנאים:
הרישא (CHAPAUX) של XX אומר שניתן לקבוע הוראות רק אם הן לא מפלות בצורה לא מוצדקת ושרירותית. למרות שבאופן כללי מותר לארה"ב לקבוע כללים היא צריכה לעשות זאת בדרך שוויונית ולא שרירותית. כמה מהפרטים בהסדר של ארה"ב הם שרירותיים ולא שויוניים. תנאי נוסף הוא שהפגיעה במדינה הזרה צריכה להיות קשורה למדינה המייבאת – אסור לארה"ב לנסות להגן על הסביבה במדינה אחרת. במקרה הצבים יש קשר כי הצבים נודדים. כמובן שההגבלות חייבות לחול גם על המדינה עצמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה