· בג"צ 7067/07 נתנאל נ' שר המשפטים (טרם פורסם) (פסקאות 23-29 לפסק דינו של השופט אדמונד לוי)
היקף סמכותה של ערכאה שיפוטית נקבע על-פי שניים אלה: סוג הענינים הנמסרים לטיפולה, זו הסמכות הענינית, והשטח הגיאוגרפי שביחס אליו מוקנה לה כוח שיפוט, זו הסמכות המקומית. על-פי התפישה הרווחת, הסמכות המקומית מבחינה בין ערכאות המצויות על אותה מדרגה בסולם ההירארכיה השיפוטית, שעה שהסמכות הענינית מבדילה ערכאה אחת מזו המצויה בדרגה נמוכה או גבוהה ממנה. אולם, בסמכות הענינית אפשר ויימצא גם יסוד להבחנה בין ערכאות שוות-מעמד. למשל, בתי-משפט מחוזיים המרכזים בידיהם סמכויות ייחודיות, שאינן נתונות לבתי משפט מחוזיים אחרים.
הדין מתייחס בכובד ראש לסוגיית הסמכות הענינית. הרציונאל שבבסיסה נקשר, בראש ובראשונה, ברעיון הבידול (דיפרנציאציה) שבין ערכאות, ומקורו במידת ההתמקצעות או בהיקפו של הניסיון השיפוטי אשר נצבר בידי המכהנים בהן. ענינים מורכבים, שאלות הדורשות מומחיות שיפוטית מיוחדת, או סוגיות שבהן הסיכון שבטעות שיפוטית הוא ניכר, מן הראוי הוא, ככלל, שיונחו לפתחה. רצוי, כי כלליה ייקבעו למצער בחקיקה ראשית של הכנסת, שמטבעה מלווה בעיון ובחינה מקיפים. זה נגזר מעיקרון החוקיות.
אולם, אפשר שהחוק עצמו יקבע בלשון מפורשת, כי השר מוסמך להתקין כללים אשר להם נגיעה לסמכות ענינית. רובן ככולן של הוראות אלו מחייבות את השר לקבל את הסכמתם של גורמים חיצוניים, והכוונה בעיקר לנשיא בית-המשפט העליון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. במיעוט ההוראות, והן אלו שהשלכתן על פעילות המערכת השיפוטית היא מועטה יחסית, הסתפק המחוקק בחיוב השר להיוועץ בגורמי-החוץ.
ברור הדבר כי אין בכוחן של הוראות כלליות, המסמיכות את שר המשפטים לקבוע סדרי מנהל, כדי להעניק לו את הכושר להתערב בגדרי סמכויותיהם העניניות של בתי-המשפט.
· רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49
תביעה הוגשה למחוזי, אבל לאחר כמה זמן התובעים ביקשו לשנות את הסעד כך שהוא מתאים לשלום. הנתבעים מבקשים להעביר את התביעה לשלום.
פסה"ד:
היה מקובל שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי-המשפט המגמה שלא להיזקק לטענת היעדר סמכות עניינית הנטענת באיחור.
דברים אמורים בתביעה שהייתה תלויה במשך כשלוש שנים בבית-המשפט המחוזי, כאשר בשלב הנוכחי כבר הגישו רוב בעלי-הדין את סיכומיהם. המבקש לא העלה את טענתו שלפיה לא קנה בית-המשפט המחוזי מלכתחילה סמכות עניינית לדון בתביעה לסעד כספי, בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מוקדם אחר, אלא נצר אותה בלבו עד להגשת הסיכומים, כאשר התקרב מועד ההכרעה. מהלך כזה, בנסיבות כאלה, נראה כפעולה שלא בתום-לב.
השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת היעדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על-ידיה.נ
טענתו החלופית של המבקש, שלפיה משוויתרו זהבי על סעד האכיפה פגה סמכותו של בית-המשפט, גם היא דינה להידחות. כבר נפסק כי "מקום בו מתחיל בעל סמכות לטפל בעניין מסוים שבסמכותו, יסיים הוא את מלאכתו גם אם הסמכות עברה בינתיים לאחר.
· רע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נב(3) 673
בית-משפט השלום הוגשה על-ידי המבקשת תביעה לתשלום פיצויים על נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים. התביעה הוגשה לבית-משפט השלום, על יסוד ההנחה שהנזק שנגרם לתובעת אינו עולה על מיליון ש"ח. מומחים רפואיים אשר מונו על-ידי בית-משפט השלום, קבעו את נכותה של המבקשת בשיעור 70%. על יסוד נתון זה, אשר לא היה ידוע בעת הגשת התביעה, ועל יסוד נתונים נוספים, סברה המבקשת שסכום הפיצויים המגיע לה עולה על הסכום של מיליון ש"ח. אשר-על-כן, הגישה בקשה לתיקון כתב-התביעה, כך שסכום התביעה יעלה על מיליון ש"ח. כן הגישה בקשה, לאור תיקון כתב-התביעה, להעברת הדיון בתובענתה לבית-המשפט המחוזי.
בימ"ש השלום הגיע למסקנה שהוא לא יכול לתקן את התביעה כך שהיא תעבור למחזורי. היא צריכה למחוק את התביעה ולהגיש אותה שוב.
פסה"ד:
ברור שביהמ"ש השלום צריך לדון בבקשה!
ראשית, תוצאה זו תביא לקיצור הליכים, למניעת אובדן זמן שיפוטי, ותחסוך בהוצאות. שנית, על-פי מערך הסמכויות בדין הקיים, אין הצדקה לתוצאה שעל-פיה אין בית-משפט שלום מוסמך לדון בבקשה לתיקון כתב-תביעה אשר תוצאתו העברת העניין לדיון בבית-המשפט המחוזי. שלישית, יש לתוצאה כאמור חשיבות מיוחדת בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כידוע, בתביעות אלה הוכחת עניינים שברפואה מסורה למומחים רפואיים המתמנים על-ידי בית-המשפט. אם לא תוקנה לבית-משפט השלום סמכות לתקן את התביעה במקרה כזה ולהעבירה לבית-המשפט המחוזי, יהיה בכך תמריץ שלילי להגשת תביעות לבית-משפט השלום.
· רע"א 60/03 רובין נ' אפלבוים, פ"ד נז(3) 475
בתביעתו, שהוגשה ביום 30.5.2000, ביקש המשיב לחייב את המבקש, עורך-דין במקצועו, לפצותו בסך 1,001,000 ש"ח בגין רשלנות. במועד שבו הוגשה התביעה היה בית-משפט השלום מוסמך לדון בתביעות כספיות כאשר סכום התובענה לא עלה על 1,000,000 ש"ח, ומשום כך הייתה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעת המשיב לבית-המשפט המחוזי.
ביום 13.11.2000 החליט בית-המשפט המחוזי לחדש את ההליכים בתביעה שהוגשה על-ידי המשיב כנגד הבנק (התביעה שבשל התיישנותה הוגשה התביעה כנגד המבקש). בעקבות החלטה זו ביקש המבקש לדחות את התביעה שהוגשה נגדו, או לחלופין להעבירה לבית-משפט השלום, שכן לטענתו, נתמעטה התביעה לכדי הסכום של 40,000 השקלים שנתבעו כהוצאות. בית-המשפט דחה את בקשתו בקובעו שמן הראוי להסתפק בעיכוב התביעה עד שייוודעו תוצאות הדיון בתביעה נגד הבנק. פסק-הדין בתביעה זו ניתן בינתיים ביום 4.12.2001, ולפיו חויב הבנק בתשלום סכומים שונים למשיב.
בשלב זה הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב-התביעה בתביעתו נגד המבקש ולהגדלת סכום התביעה לסכום של 1,629,231 ש"ח תוך צירוף בקשה להעברת התביעה המוגדלת לבית-משפט השלום. המבקש התנגד לבקשה זו. בית-משפט קמא אמנם סירב לכמת את סכום התביעה ולתקן את כתב-התביעה בהתאם, אולם הורה להעביר את הדיון אל בית-משפט השלום. כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.
פסה"ד:
הסמכות העניינית נקבעת ברגיל לפי הסעד המבוקש בכתב-התביעה ביום הגשת התביעה, עם זאת נקבע חריג לכלל זה בפרשת ספקטור. באותו עניין נפסק כי משתוקן כתב-התביעה באופן שהסעד הכספי הנדרש בו חדל מלהיות בגדר הסמכות העניינית של בית-משפט השלום, שהיה מוסמך לדון בתביעה ביום הגשתה, יעביר בית-משפט זה את הדיון בתביעה לבית-המשפט המחוזי.
הילכת ספקטור אינה חלה "במהופך". במקרה שבית-המשפט המחוזי מתקן כתב-תביעה באופן שסכום התביעה פוחת אל מתחת לתקרת סמכות בית-משפט השלום, אין מתקיים הקושי האמור עד שניתן להותיר בבית-המשפט המחוזי תביעות שהסכום הנתבע בהן נמוך יותר. בשל כך העברתו של תיק מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום נעדרת הצדקה מהותית.
השאלה העולה במקרה שבו עסקינן היא אם די בעצם תיקונו של כתב-תביעה כדי שבעניין הסמכות לדון בתובענה יוחל הצו החדש. המענה לשאלה זו הוא שלילי. על-פי הצו, רק תביעות שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף יושפעו מהשינוי בסמכויותיו של בית-משפט השלום. תיקון כתב-תביעה אין בו משום הגשת תובענה חדשה.
· רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556
המבקש והמשיב הם הבעלים במשותף של נכס מקרקעין שכל אחד מהם מפעיל בו חנות. המשיב החל לבנות, בלי לקבל את הסכמת יתר בעלי המקרקעין וללא היתר בנייה כדין, "פרגולה" (סוכך) בשטח שמול חנותו ובצמוד לחנות המבקש. המבקש סבור כי ה"פרגולה" מסתירה את חנותו ואת השלטים התלויים על קירותיה מעיני העוברים והשבים, לפיכך הוא הגיש תובענה לבית-המשפט המחוזי, ובה נטען כי מעשי המשיב גורמים לו נזק כספי, והם עולים לכדי עוולת מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין, וכי יש בהם משום תפיסה "ייחודית במקרקעין וזאת מבלי לקבל את הסכמתם של בעליהם – כמתחייב וכנדרש על פי הוראת כל דין". לפיכך ביקש המבקש לחייב את המשיב להרוס את ה"פרגולה" ולסלקה. בית-המשפט המחוזי הורה להעביר את התיק לבית-משפט השלום, שכן סבר כי לו הסמכות לדון בתביעה. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.
פסה"ד:
אין לקבל את טענת המשיב כאילו בית-משפט השלום קנה סמכות לדון בתובענה מכוח הסכמת הצדדים, הואיל ושאלת סמכותו העניינית של בית-המשפט אינה נתונה להסכמת הצדדים. את סמכותו לדון בתובענת המבקש קנה בית-משפט השלום מכוח הדין.
סמכות בית-משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין קבועה בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט לעניין פרשנות התיבות "שימוש במקרקעין" נפסק בהילכת שמש: תביעה בדבר 'שימוש במקרקעין'... פירושה, תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס.
עם זאת נפסק כי תביעה שעניינה עוולת המטרד ליחיד, עוולה שהאינטרס המוגן על-ידיה הוא זכות השימוש הסביר של אדם בנכסו, היא תביעה בדבר שימוש במקרקעין. בית-משפט זה חזר והבהיר כי הסמכות לדון בתובענה בגין מטרד ליחיד נתונה לבית-משפט השלום, כאשר מתבקש סעד שמטרתו הסרת המטרד.
בענייננו מבוססת תובענת המבקש על עוולת המטרד ליחיד, והוא מבקש שמטרד זה יוסר. זוהי תביעה בדבר השימוש במקרקעין, ועל-כן היא בסמכות בית-משפט השלום, לפיכך אין חשיבות לעובדה שהסעד המבוקש הוא צו הריסה (ראו הסעד שנתבקש בעניין מרסל). הילכת שמש מתייחסת רק למקרה שבו הפגיעה היא בנכס שבחלקת התובע, ולא כאשר הסעד המתבקש מתייחס לחלקה אחרת. במקרה זה האחרון הסמכות אינה קשורה למקרקעין אלא נובעת מעילת המטרד ליחיד.
אין מקום לקבל את גישת המבקש ולהרחיב את תחולתה של הילכת שמש. הלכה זו נוצרה כאשר להנחה שבבסיס כללי הסמכות העניינית, ההנחה בדבר קיומו של קשר בין מיומנות השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה, הייתה אחיזה במציאות. כיום, כאשר בית-משפט השלום מוסמך לדון בתובענות כספיות שנתבע בהן סעד עד לגובה של שני מיליון וחצי שקלים, אין לטעון כי חסרה לבית-משפט השלום המיומנות הנדרשת על-מנת לדון בתובענות במקרקעין שאינן נוגעות לשימוש ולהחזקה. לפיכך כיום כל פועלם של הכללים התוחמים את סמכות בית-משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין, הוא בסרבול הדיון ובהכבדה על יכולת המערכת השיפוטית לפעול ביעילות.
· בש"א (חי') 4209/03 קעדאן נ' מחמד רסמי אבו עודה (לא פורסם)
המבקש הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני, המורה למשיבים להימנע מלהקים תוספת בניה בבית המגורים שלהם, אלא אם יתרחקו מגבול המקרקעין של המבקש מרחק של לפחות 2 מטרים. לא נעתרתי לבקשה והוריתי למבקש לנמק, מדוע, לשיטתו, הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי כאשר אחד הסעדים בכתב התביעה הוא הריסת חלק מבניין, אזי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי, הואיל ואין לבית משפט השלום סמכות ליתן צו הריסה.
סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי-המשפט, קובע את סמכותו של בית משפט השלום לדון בענייני מקרקעין.
בפסקי דין בעבר, נתן בית המשפט פרשנות מצמצמת למונח "שימוש במקרקעין", באומרו כי הכוונה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס. דומני כי הגיעה העת להעמיד את הלכת שמש על מכונה, לאבחנה ולצמצם את תחולתה, ואף לבטלה ולהעבירה מן העולם.
בתי משפט השלום דנים כעניין שבשגרה בצוי מניעה אזרחיים, שעניינם מניעת בניה במקרקעי השכן. העילה לצו המניעה, יכול ותהא אי נוחות ופגיעה בהנאה של התובע, בשל בנייה שלא כדין של השכן. העילה יכול ותהא נזיקית מובהקת, כמו הפרת חובה חקוקה ומטרד ליחיד .
מקום בו התובענה נוגעת לחלקה סמוכה, ולא למקרקעין של התובע עצמו, הסמכות לא קשורה למקרקעין, אלא נובעת מהעילות שפורטו לעיל, ולכן, אין להחיל את הלכת שמש. מטעם זה, תביעה בגין בנייה הגורמת למיטרד, יש להגישה בבית משפט השלום.
הבקשה שלפני, עניינה בבנייה במקרקעי השכן, ולכן אין להחיל עליה את הלכת שמש והסמכות נתונה אפוא לבית משפט השלום.
אפשרות נוספת 'לעקוף' את הלכת שמש, היא לנקוט במבחן הסעד הדומיננטי.
למקרה שטעיתי במסקנתי, אצביע על דרך שלישית, שהיא הדרך המועדפת בעיני, והיא סטייה מהלכת שמש. לטעמי, הגיעה העת להכריז על הלכת שמש, כעל הלכה ארכאית שנס ליחה במהלך השנים ואינה מחייבת.
· ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב(2) 1457
לא ניתן לדון בתביעת מקרקעין בביהמ"ש המחוזי גם אם היא כוללת פיצוי כספי. התביעה תהיה בבימ"ש השלום כי יש לו סמכות ייחודית למקרקעין.
· ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561
ביהמ"ש המחוזי טוען שאין לו סמכות לדון בתביעה לסילוק יד של המערערים, כי זה קשור לחזקה במקרקעין.
פסה"ד:
עצוני (מיעוט):
יש לקבל את הערעור.
שאלת סמכותו של בית-המשפט לדון בסוגיה פלונית נבחנת ומוכרעת על-ידי זיהויה ואיתורה של השאלה האמיתית המצויה במחלוקת בין הצדדים, וכי מקומה של השאלה בדבר טיב הסעד המבוקש מבית-המשפט, כאינדיקטור לקביעת סמכותו הענינית של בית-המשפט יפקדנה רק לאחר השאלה מהו הסכסוך.
ענין הסעד המבוקש מבית-המשפט איננו יכול לשמש גורם בלעדי ומכריע בשאלת סמכותו הענינית של בית-המשפט לדון בסכסוך זה או אחר, ודוגמה מובהקת לענין זה מצינו דוקא בסכסוך המונח לדיון בפנינו, היינו, בקשה לסילוק-יד, סעד שעשוי להיות רלוונטי בה במידה, הן בסכסוך בענין חזקה ושימוש במקרקעין הנמצא כאמור בתחום סמכותו היחודית של בית-משפט השלום, הן בסכסוך בענין בעלות במקרקעין, הנמצא בתחום סמכותו של בית-המשפט המחוזי.
השאלה אשר על-כן נשאלת היא, אם המחלוקת האמיתית בין הצדדים הינה לענין החזקה והשימוש בנכס, או שמא לענין זכות הבעלות בנכס, ומבין שתי אפשרויות אלה נראית לי יותר דוקא האפשרות השניה.
כהן (רוב):
יש לדחות את הערעור.
לפי ניסוח כתב-התביעה, שהמערערים בחרו בו מטעמים השמורים עמם, הרי הסעד העיקרי שאותו הם תבעו בבית-המשפט המחוזי היה - מסירת חזקה במקרקעין במצבם כפי שהם ותשלום פיצויים בסך 20,000 ל"י והסעד של ביטול יפוי-כוח היה טפל לסעד העיקרי של מסירת החזקה.
אין אני מוכן לקבל את הדעה ששאלת סמכותו של בית-המשפט מוכרעת על-פי בדיקת מהותו של הסכסוך ולא על-פי הסעד שאותו מבקש התובע.
· רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337
אב ובן שולטים ביחד בשתי חברות. בזמן שהבן היה בחו"ל, האב עשה מחטף והוציא אותו מהחברות.
המשיב פנה למחוזי. השופט החליט כי התובענה שבפניו הינה במסגרת סמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה. נקבע על-ידיו כי הדיבור תובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" משמעותו שהסכסוך נוגע ליחסי המשפחה יותר מנגיעתו ביחסים העסקיים, המסחריים או הרכושיים.
פסה"ד:
ב-1995 הוקם בית-המשפט לענייני משפחה. נקבע בחוק (סעיף 3) כי "עניני משפחה" יידונו בבית-המשפט לענייני משפחה. החוק הגדיר (בסעיף 1) את הדיבור "עניני משפחה". על-פי הגדרה זו, נכללים ב"עניני משפחה", בין השאר, תובענות בענייני המעמד האישי כמשמעותן בדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל. כן נכללים בו תובענות לפי חוקים שונים, כגון חוק הירושה, חוק יחסי ממון בין בני זוג וחוק אימוץ ילדים. מרכיב נוסף של הגדרת הדיבור "עניני משפחה", הנוגע לערעור שלפנינו, קבוע בחוק בזו הלשון (סעיף קטן (2) להגדרה): "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".
עיון בלשון החוק מלמד, כי סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה הותנתה בקיומם של שני תנאים: הראשון, שהתובענה האזרחית תוגש על-ידי אדם או עיזבונו נגד בן משפחתו או נגד עיזבונו של בן משפחתו. החוק עצמו מגדיר בסעיף 1 "בן-משפחתו" מהו. התנאי השני הינו שעילתה של התובענה הינה סכסוך בתוך המשפחה. השאלה בהקשר זה הינה – "עילה" מהי. המרכיב השני עניינו הדרישה שהעילה תהא "סכסוך בתוך המשפחה". השאלה כאן הינה מתי הסכסוך הוא "בתוך המשפחה".
התכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה נעוצה בתפיסה המבקשת לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקת שבין בני המשפחה, מתוך רצון לרדת – בעזרת גופי ייעוץ – לשורשיה של המחלוקת ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני המשפחה.
הדיבור "עילה" בהקשר זה משמעותו קיומו של קשר בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי. תובענה אזרחית עילתה בסכסוך בתוך המשפחה אם סיבת הסכסוך או מקורו הם ביחסי המשפחה.
אמת-המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה.
התשובה הינה, כי יש לאתר את גורמי הסכסוך השונים תוך בחינת השאלה אם לגורמים המשפחתיים הייתה השפעה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה. בעניין זה ניתן לסמוך על כמה הנחות (עובדתיות), המשקפות את מציאות החיים. כך, למשל, ניתן להניח כי ככל שיחסי המשפחה הם קרובים יותר (כגון בני-זוג), כך השפעתם על גיבושה של התובענה היא גדולה יותר. בדומה, ככל שמספרם של גורמים לבר-משפחתיים (כגון זרים ליחסי המשפחה) הוא רב יותר, כך קטנה תרומתם של יחסי המשפחה על עיצובה של עילת התביעה. בדומה, אם בין בני המשפחה קיימים קשרים עסקיים שונים, ורק באחד מהם התגלע סכסוך, בעוד שהאחרים מתנהלים כסדרם, יש להניח כי השפעת הקשר המשפחתי על התובענה שבה התגלע הסכסוך אינהמשמעותית.
אין להמתין בעניין זה להתקדמות המשפט או לסיומו. עניין לנו בשאלה של סמכות, והיא חייבת להיקבע בטרם יחל בית-המשפט בדיונים לגופו של עניין.
ממכלול נסיבות זה מתבקשת המסקנה כי בדין נקבע שהתובענה הינה בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. מתוך החומר שהונח בפני בית-המשפט המחוזי אכן עולה כי יחסי המשפחה הקשים – בין האב לבנו, בין הבן לאשת אביו, בין האב לאשת הבן – תרמו תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה.
· רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' צרפתי (טרם פורסם)
המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. התובענה הייתה להשבה של כספים שהמשיבה שילמה למבקשת בגין היטלי סלילת רחובות, אספקת מים ותיעול. המבקשת עתרה לסילוק התובענה על הסף מן הטעם שהסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה בידי בית המשפט לעניינים מינהליים. המחוזי דחה את הבקשה.
פסה"ד:
מסכים אני עם בית המשפט המחוזי ולפיכך דין בקשה זו לרשות ערעור להידחות.
מטרת הקמתו של בית המשפט לעניינים מינהליים הייתה לרכז בידיו את הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית כנגד החלטות מסוימות של רשויות המינהל. בין יתר סמכויות רשאי בית המשפט לעניינים מינהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות. לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים.
שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית.
כאשר מוגשת תובענה כספית שעילתה במכרז ציבורי, הרי שבאופן עקרוני היא תידון, מן הפן הדיוני, ככל תובענה כספית המובאת לפני בית משפט אזרחי. אילו נתקבלה טענתה של המבקשת היה נוצר מצב בו אין בנמצא הסדר דיוני המאפשר לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה הכספית להשבה.
