שילה נ' רצקובסקי
תביעת נזיקין בעקבות תאונת דרכים. התובעת הביאה חוו"ד של מומחה שלילד יש 25% נכות צמיתה. חברת הביטוח ביקשה שהילד יבדק אצל רופא מטעמם, שגר בתל אביב. ביהמ"ש קבע שזאת בקשה לא בלתי-סבירה. הילד רוצה להבדק בירושלים.
פסה"ד:
בן פורת+כהן: התנאי על "אי היענות ללא הצדק סביר" צריך להיות מפורש לטובת התובע.
כל עוד יש רופא אחר ראוי צריך לקבל את סירובו של הנפגע.
במקרה זה חברת הביטוח לא הוכיחה שדרוש דווקא רופא בת"א
ברק: מסכים עם התוצאה אך רוצה להגיע בדרך של תו"ל
רותם חברה לביטוח נ' נחום
· ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על פיו נמחקה תביעתה של המערערת מן הטעם שהוגשה ללא שניתן עובר להגשתה היתר לפיצול סעדים.
המערערת, חברת ביטוח, תבעה את המשיב פעמיים. התביעה הראשונה הסתיימה בפשרה.
ביום 13.6.04 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת התביעה השניה. בבקשתו טען המשיב כי המערערת לא בקשה, וממילא לא קיבלה, היתר לפיצול סעדים, הגם שהיה צורך בהיתר כזה. התביעה הראשונה והתביעה השניה, כך נטען, נוגעות לאותה עילה: מדובר בתביעות כספיות, שהוגשו כנגד המשיב, בגין תפקידו באושיות ומעשיו במסגרת תפקיד זה.
המערערת מצידה טענה כי דין הבקשה להידחות, שכן מדובר בעילות תביעה שונות. התביעה הראשונה, כך טענה המערערת, היתה כנגד המשיב ונתבעים נוספים, ונסבה אודות חובותיהם הכספיים של נתבעים אלה, הנוגעים לביטוחים במגזר החקלאי. התביעה השניה, לעומת זאת, כוונה כנגד המשיב לבדו ועסקה בהפרת החובה להעביר פרמיות למשיבה בגין פוליסות שהונפקו לעובדי חברת החשמל. עוד טענה המערערת כי הפשרה בתביעה הראשונה כלל אינה נוגעת למחלוקת נשוא התביעה השניה, כי תנאי לכך שהסכם הפשרה בתביעה הראשונה נחתם היה שההליכים בתביעה השניה ימשכו כסדרם, וכי בהתחשב באמור, הניסיון למחוק את התביעה השניה על הסף מהווה חוסר תום לב מצידו של המשיב.
המערערת טוענת בפתח ערעורה כי המשיב הערים עליה. המשיב, כך נטען, הציג בפניה, במהלך המשא ומתן לפשרה בעניין התביעה הראשונה, מצג כוזב לפיו הסכם הפשרה יחול על התביעה הראשונה בלבד ולא יהא בו כדי להשליך על התביעה השניה, בשעה שברור היה לו כי לאחר חתימת הסכם הפשרה ואישורו בבית המשפט הוא יפנה, בהסתמך על ההסכם, בבקשה לסלק את התביעה השניה בשל העדר היתר לפיצול סעדים. הגשת הבקשה מהווה, אפוא, שימוש לרעה בהליכי משפט ועמידה על זכות, אם אמנם קיימת כזו, בחוסר תום לב.
פסה"ד:
דין הערעור להתקבל.
הרעיון העומד בבסיס תקנות 44+45 הוא שלא יהא זה מן הדין להטריד את הנתבע ואת בתי המשפט בתביעות שונות בשל עילה אחת. ואולם עיקרון לחוד וישומו לחוד. התרשמותנו במקרה זה היא כי מדובר בשתי פרשות עובדתיות שונות המקימות שתי עילות נפרדות, ולפיכך לא היה מקום מלכתחילה לבקש פיצול סעדים. אולם מכל מקום, דומה כי אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו שכן דין הערעור להתקבל אף מטעם אחר.
המשיב מנוע מלטעון למחיקת התביעה השניה, וזאת משני טעמים. ראשית, שוכנענו כי חתימת הצדדים על הסכם הפשרה, שהביא לסיומה את התביעה הראשונה, נתבססה על ההסכמה כי ההליכים בתביעה השניה ימשכו כסדרם.
כבר עמדנו לא אחת על חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", ולפעול כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו של בעל דין אינו מבחן סובייקטיבי.
בדרך הילוכו של המשיב יש טעם חמור לפגם. היא לוקה, לשיטתנו, בחוסר תום לב.
המשיב יכול היה לגרום לעיכוב הדיון בתובענה השניה עד למתן פסק דין בתובענה הראשונה, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. משלא טען טענה לעיכוב ההליך השני, החמיץ הנתבע את ההזדמנות לטעון להשתק עילה.
מגמת הפסיקה היא לקשור את שתי הסוגיות, 'מעשה בית דין' ו'הליך תלוי ועומד', באמצעות מבחן זהות העילות, שהרי שתי הסוגיות הללו מבטאות אותו רעיון, והוא, מניעת כפל התדיינויות והטרדת בעלי הדין ובתי המשפט. לפיכך, נדרש בעל הדין לטעון כל אחת מן הטענות הללו בהזדמנות הראשונה ובטרם היה סיפק בידי בית המשפט להיכנס לעובי הדיון. ואם לא נקט בעל הדין, בענייננו – הנתבע, ביוזמה זו ולא העמיד את בית המשפט על קיומו של הליך קודם או 'מעשה בית דין', אין כלל העיכוב או כלל המניעות מתקיים מעצמו ואין סמכותו של בית המשפט מתקפחת מאליה. משנתפסה סמכותו של בית המשפט, שוב אין מפקיעים אותה ממנו.
1. כלל ההמצאה מול כלל הידיעה
מנורה נ' כריה
זהו ערעור על החלטת הרשם הדוחה את בקשת המערערת למחיקת הערעור שהוגש נגדה על-ידי המשיבים עקב האיחור בהגשתו.
פסק-הדין נושא הערעור ניתן ונחתם בלא שבעלי-הדין הוזמנו לשימועו. לפי הוראות סגן הנשיא הייתה מזכירתו אמורה להודיע על דבר מתן פסק-הדין לעורכי-הדין, ולא למזכירותיהם, ואכן היא הודיעה לפרקליט המערערת את תוצאת פסק-הדין. בשיחה נוספת עם מזכירת סגן הנשיא היא אישרה לו כי במועד האמור היא מסרה הודעה דומה גם לעורך-דין ממשרד פרקליטי המשיבים, וכי הלה אישר לה כי יקבל את הנוסח המלא של פסק-הדין באופן אישי במזכירות בית-המשפט למחרת היום. אך למחרת היום התקשרו אל המזכירה ממשרד עורך-הדין של המשיבים, הודיעו שהתכניות השתנו וביקשו שפסק-הדין יישלח אליהם בדואר, וכך נעשה. אין מחלוקת שעותק פסק-הדין הגיע למשרד פרקליטי המשיבים ביום 4.5.1999. ערעורם של המשיבים הוגש ביום 15.6.1999. אכן אם המועד הקובע לתחילת מניין תקופת הערעור הוא 4.5.1999, הוגש הערעור במועדו, אך אם כטענת המערערת, המועד הקובע הוא 28.4.1999 הוגש הערעור באיחור זמן, והבקשה למחיקתו בדין יסודה.
המשיבים הגישו תצהירים מטעמם ובהם הם כופרים בכך שהודעה כלשהי נמסרה לעורך-דין ביום 28.4.1999. הבקשה לדחיית הערעור עקב האיחור בהגשתו הוגשה רק ביום 30.1.2000.
הרשם קבע בהחלטתו שמאחר שבעלי-הדין לא זומנו לשימוע פסק-הדין חלה על העניין סיפתה של תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי ולפיכך המועד הקובע שממנו מונים את תקופת הערעור הוא המועד שבו הגיע פסק-הדין לבאי-כוחם של המשיבים.אין בפנינו טענה כי עובר למועד בו הומצא פסק הדין למשיבות בדואר הובא תוכנו לידיעתן באופן אחר, ולפיכך אין תחולה להלכות המתייחסות למקרים שבהם מקדימה ה"ידיעה" את ה"המצאה".
הלכה פסוקה היא שאם נמסרה הודעה טלפונית לעורך-דין על שימוע פסק-הדין (להבדיל מפקידה או מזכירה), וזה אינו מוחה, יהיה הוא מנוע מלטעון שלא בוצעה לו המצאה. אך מי שמבקש לסמוך על מניעות עליו הראיה. במקרה שלפנינו נוכח הסתירה שבין התצהירים יד המערערת היא על התחתונה. אין למנות את תחילת מועד הערעור, מכוח ההסכם, אלא מיום קבלת פסק-הדין.
בשולי פסק-דין זה מבקש אני להוסיף את ההערה הזו: הרשם המלומד כתב בהחלטתו שהמקרה שלפנינו אינו נמנה על סוג המקרים שבהם קדמה ה"ידיעה" ל"המצאה", ושבהם מונים את תקופת הערעור מיום הידיעה. בנסיבות המקרה שלפנינו הוא בוודאי צדק במסקנתו, אך בעיניי ספק רב הוא אם ההלכה בסוג מקרים אלה היא מבוססת.
סבור אני שבהיעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה.
ייתכן שהיה מקום לדחות את בקשת המערערת גם בשל האיחור בהגשת טענותיה ובשל השלמתה עם הגשת הערעור באיחור.
· סרביאן נ' סרביאן
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שבו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית-משפט השלום. בהחלטה זו נדחתה בקשת המבקש לבטל פסק-דין שניתן כנגדו בהיעדר הגנה, ונדחתה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק-הדין.
המשיב הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד המבקש. לאחר שלכאורה בוצעה מסירה כדין למבקש, ולא הוגשה על-ידיו בקשה למתן רשות להתגונן, ניתן פסק-דין במעמד צד אחד, ולפיו חויב המבקש לשלם למשיב את סכום התביעה. פסק-הדין נאכף בהוצאה לפועל באמצעות הליך כינוס נכסים על דירתו של המבקש, שהועברה לידי המשיב. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לביטול פסק-הדין ולהארכת מועד להגשתה של בקשת רשות להתגונן. בית-המשפט הורה על מחיקת הבקשה לאחר שקבע, בהסתמך על דברי בא-כוח המבקש בדיון, כי המבקש קיבל את העתק פסק-הדין לראשונה בשנת 1995, והיה מודע לתוכנו, וכי הבקשה הוגשה באיחור, זמן רב לאחר המועד הנקוב בתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת המבקש כי פסק-הדין לא הומצא לידיו בהמצאה כדין, קבע בית-המשפט כי יש להעדיף את כלל "הידיעה" על פני כלל "ההמצאה" של פסק-הדין לידיו, שכן אין זה ראוי כי צד המודה כי קיבל לידיו בפועל את פסק-הדין יוכל להצדיק את האיחור בנקיטת הליך משפטי בטענה פורמאלית כי לא בוצעה לידיו המצאה כדין מקום שהיה בידו לפעול במועד על-פי פסק-הדין שהיה בידיעתו ובחזקתו. במקרה זה נקבע כי מאחר שפסק-הדין היה בידי המבקש כבר במרס 1995, ואילו ההליך המשפטי ננקט על-ידיו באוקטובר 1999, הוא איחר את המועד באופן ניכר, ולפיכך, ועל-פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש צורך בטעמים מיוחדים שיירשמו לצורך הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק-הדין. בנסיבות המקרה, ולאור האיחור הרב של למעלה מארבע שנים בנקיטת ההליך המשפטי, אין הצדקה להארכת מועד, כאמור.
תכליתה של בקשת רשות ערעור זו להביא לביטול פסיקותיהן של הערכאות הקודמות. נטען על-ידי המבקש כי הליך זה מעלה את שאלת זכות היסוד של האזרח לגישה לערכאות המשפט, וכי במסגרת זכות זו ראוי להעדיף את כלל "ההמצאה" של כתב-בי-הדין על פני כלל "הידיעה" על קיומו של כתב זה.
פסה"ד:
עניינו של המבקש על-פי הקשרו ונסיבותיו אינו מעלה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. אכן, בעניין זה עולה השאלה הדיונית מה הדין מקום שניתן פסק-דין כנגד בעל-דין בהיעדרו, והוא לא הומצא לו בהמצאה כדין, אולם בה בעת הוא נמסר לידיו בדרך אחרת, והיה בפועל בידיעתו במשך תקופה ארוכה שרק לאחריה פתח בהליך משפטי לביטולו. האם תישמע בנסיבות אלה טענתו כי חרף ידיעתו בפועל על פסק-הדין ועל תוכנו, השתהותו בנקיטת ההליך המשפטי לביטול הפסק מוגנת נוכח אי-ביצוע המצאה כדין של כתב-בי-הדין?
ישנן נסיבות שבהן יש להעדיף את מועד הידיעה של בעל-הדין על פסק-הדין, וכי גם לשיטתם של אלה המעדיפים עמידה דווקנית על החלתו של כלל ההמצאה, קיימים חריגים מובהקים לכך. בגדר חריגים כאמור נכלל מקרה שבו הוכח כי בעל-דין ידע בפועל על החלטתו של בית-משפט שניתנה בעניינו, והוא לא נקט בהליך על-פיה במועד. בנסיבות אלה לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה, ולא יישמע בטענה כי השתהותו בנקיטת ההליך השיפוטי מוצדקת בשל היעדר המצאה כדין של ההחלטה לידיו.
ניתן לראות את כלל "הידיעה" כחריג לכלל "ההמצאה", אשר נועד לאכוף את כללי סדר הדין האזרחי כרוחם ועל-פי תכליתם האמיתית. תכליתם של כללי סדר הדין לקבוע מסגרת דיונית מוגדרת להליכים אזרחיים בבתי-המשפט אשר תאפשר פעולה תקינה ויעילה של המערכת השיפוטית תוך שמירה על זכויותיהם הדיוניות של בעלי-הדין והבטחת "יומם" בבית-המשפט. במסגרת תכלית כפולה זו נדרשת, בין היתר, הסדרה דווקנית של מועדים לעשיית פעולות שונות הקשורות בהליך השיפוטי, ואלה נגזרים אף הם מהצורך לקדם את יעילות המערכת, מחד, ומהדרישה להבטיח כי בעל-דין יוכל לקדם את עניינו במסגרת המועד שנקצב לכך בתקנות, מאידך.
קלינגר נ' זקס
ערעור על החלטת הרשם שר דחה את בקשת המערערת לדחות על הסף את ערעור המשיבים.
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בקשר לעיסקה, והמערערת הגישה תביעה נגד המשיבים בטענות מרמה, ועושק בהתקשרות החוזית בין הצדדים. לאור זאת, הסמיכו הצדדים את בית המשפט להכריע בסכסוך ביניהם על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בית המשפט המחוזי קיבל את רוב טענותיה של המערערת וקבע סעד כספי לזכותה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 10.8.05 שלא במעמד הצדדים. ביום 23.11.05 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. המערערת בקשה לסלק את הערעור על הסף בטענה כי הוגש באיחור, שכן המשיבים, לטענתה, ידעו על פסק הדין כבר ב-4.9.05, וזאת בשל שני אלה: נשלחה הודעת פקסימליה ממשרד בא כוחם הקודם של המשיבים, ממנה ניתן להסיק כי פסק הדין היה ברשותם. כמו כן, המערערת פתחה בהליכי הוצל"פ כנגד המשיבים, ואזהרה בענין זה נשלחה למשיבים ב-12.9.05, אשר מכוחה ידעו על דבר קיום פסק דין.
פסה"ד: הכלל המעוגן בדין קובע כי מנין הימים לצורך הגשת הליך ערעורי יחל במועד המצאת ההחלטה, אם היא ניתנה שלא בפני המערער.
כלל "הידיעה" על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה"המצאה" המעוגן בדין. כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים
עילת ההשתק הוחלה במקום שבו בעל דין הגיש ערעור באיחור, בטענה כי הפסק לא הומצא לו, או שנפל פגם בהמצאה, כאשר מנגד הוא יצר מצג כלפי הצד שכנגד כי פסק-הדין הומצא לו, והצד האחר הסתמך על המצג ושינה את מצבו לרעה בעקבות זאת.
עילת המניעות הוחלה במקום שבעל דין טען כי פסק הדין לא הומצא לו, אך עשה בו שימוש קודם מועד ההמצאה; כן היא הוחלה מקום שבעל הדין הודה כי פסק-הדין היה ידוע לו במלואו, אולם ביקש להמתין להמצאתו כדין כדי להרוויח זמן דיוני נוסף.
העדפת כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה ארעה גם מקום שבעל הדין המערער לקה בהתנהגות אחרת הנגועה בחוסר תום לב. למשל, נקבע בעבר כי "כלל הידיעה" יועדף במקרה בו ידע בעל דין זמן רב את תוכנו של פסק-דין, אך חרף ידיעתו, בחר להמתין בהגשת ערעורו במשך תקופה של שנים רבות, תוך היתלות חסרת תום לב באי ההמצאה הפורמאלית של הפסק, כדי שיוכל "להעיר" את ההליך מתרדמתו בכל עת שיחפוץ .
לשון אחר, החלת "כלל הידיעה" אפשרית רק מקום בו הוּכחו ידיעה מלאה, ספציפית וברורה של מלוא תוכן פסק הדין, או, למצער, יכולת סבירה להגשים ידיעה כזו בידי בעל הדין הפונה בהליך ערעור
בענייננו, דין הערעור להידחות.
במסכת העובדות המתוארת על ידי המערערת עצמה לא עולה היבט של חוסר תום לב דיוני כלשהו בהתנהגות המשיבים. אפילו ידע המשיב על קיום פסק הדין זמן קצר קודם להמצאתו, הרי בנסיבות רגילות ושגרתיות, כפי שארעו כאן, הוא היה רשאי להניח כי מנין הימים להגשת הערעור ייספר ממועד המצאת הפסק, ולא חלה עליו כל חובה דיונית להניח כי מנין הימים יחל ממועד ידיעתו בפועל על קיומו של הפסק.
חסון נ' י.ש יגדל - חברה לבנין והשקעות
ביום 12.11.2008 נתן בית משפט השלום את פסק דינו. ביום 4.1.2009 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. המשיבה מצדה הגישה בקשה למחיקת הערעור על הסף בטענה כי הערעור הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין וללא שהמבקשים ביקשו כל ארכה מבית המשפט. לטענת המשיבה פסק דינו של בית משפט השלום הומצא למבקשים באמצעות הפקסימיליה בשעות אחר הצהריים של יום 16.11.2008. לטענתה, המועד האחרון בו יכלו המבקשים להגיש את ערעורם על פי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי הוא 45 ימים לאחר המצאת פסק דינו של בית משפט השלום, קרי 30.12.2008. לטענת המשיבה, משחלף המועד להגשת הערעור ומשלא ניתנה לכך רשות על ידי בית המשפט מראש, יש להורות על מחיקת הערעור.
בתגובה לטענות אלה השיבו המבקשים כי המצאת פסק הדין ביום 16.11.2008 באמצעות הפקסימיליה לא עמדה בתנאים הקבועים בתקנה 497א לתקנות, ולפיכך לא בוצעה המצאה כדין. לטענת המבקשים נודע להם על קיומו של פסק הדין רק ביום 11.12.2008 ורק ביום 24.12.2008 הומצא להם פסק הדין כדין על ידי מזכירות בית המשפט.
עוד מוסיפים המבקשים לטעון, כי לאחר שבית המשפט המחוזי החליט למחוק את הערעור הם הגישו בקשה לביטול ההחלטה בנימוק שלפיו מבירור שנערך על ידם עלה כי הערעור הונח במזכירות בית המשפט המחוזי ביום 31.12.2008, אולם השליח הגיע ללא המחאה לתשלום אגרת בית המשפט, ולפיכך הערעור נפתח ביום 4.1.2009 עם תשלום האגרה. לטענתם, יש לראות את יום 31.12.2008 כיום פתיחת ההליך ולא את יום 4.1.2009, שכן סבורים הם כי המועד הקובע הוא מועד הנחת הערעור במזכירות בית המשפט ולא יום תשלום האגרה.
בהמשך לכך טוענים המבקשים כי היה עליהם להגיש את הערעור רק ביום 31.12.2008 ולא ביום 30.12.2008 כפי שטוענים המבקשים, מאחר ופסק הדין הומצא להם רק בשעות אחר הצהריים של ה-16.11.2008 ולפיכך יש לראות את יום ההמצאה כיום ה-17.11.2008.
פסה"ד:
עיון באישור שדר הפקסימיליה שנשלח מבא כוח המשיבה לבא כוח המבקשים מלמד כי למעשה התקיימו כל דרישותיה המהותיות של תקנה 497א(א) לתקנות שעניינה המצאת כתב בי-דין בפקסימיליה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, טענות המבקשים ביחס לתקינות ההמצאה הן טכניות לחלוטין ורחוקות מלשכנע. באופן פרטני יצויין כי מאישור הפקסימיליה, הכולל העתק של המכתב הנלווה שנשלח אל בא כוח המבקשים, עולה בבירור כי מופיעים עליו פרטי כתב בי-הדין, זמן השיחה ושמו של האדם שלו נמסרה ההודעה (תקנה 497א(א)(5) לתקנות). המסקנה היא כי הודעת הפקס הגיעה ליעדה בשלמותה ביום 16.11.2008 בשעה 16:45 או בסמוך לכך, משמע בהתאם לתקנה 497א(א)(1) יראו את פסק הדין כאילו נשלח ביום 17.11.2008, ומכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור היה יום 1.1.2009.
הגשתו של הליך מחייבת תשלום אגרה. אם האגרה אינה משולמת, אין לקבל את ההליך לרישום (תקנה 2 לתקנות בית המשפט (אגרות).
גם אם לא התקיימו באופן דווקני כל הוראותיה של תקנה 497א(א) לתקנות, ייתכן כי ניתן יהיה לראות את מועד משלוח הפקסימיליה כמועד בו מתחיל מניין הימים לצורך הגשת ערעור. ככל שיש בהירות רבה יותר באשר לעצם הידיעה במישור המהותי, כך יינתן לה משקל אף אם לא מולאה הפורמאליות עד תום. המבקשים נאחזים בטענות פורמליסטיות לפגמים מינוריים שלכאורה נפלו באופן משלוח הפקסימיליה, אולם למעשה לא ניתן לחלוק על כך שביום 16.11.2008 בשעות אחר הצהרים שלח בא כוח המשיבה לבא כוח המבקשים את פסק הדין, וכבר במועד זה ידע האחרון על קיומו.
אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו סולק על הסף ערעורה של המבקשת בשל איחור בהגשתו. הבקשה מעלה את השאלה האם הומצא למבקשת פסק דינו של בית משפט השלום כדין ובאיזה מועד.
המבקשת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט מחק את הערעור על הסף, וזאת מבלי לדון בטענות המבקשת לגופן מחמת איחור המבקשת בהגשת הערעור. נקבע שהערעור הוגש לאחר חלוף 45 יום ממועד המצאתו למבקשת, כפי שמתחייב מהתקנות 397 ו-402 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביחס לטענת המבקשת בנוגע לפגמים שנפלו בהמצאת פסק-הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי פסק-הדין הומצא בפקסימיליה ביחד עם מכתבו של בא-כוח המשיבה 1, כפי שניתן היה לעשות לפי תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד נקבע כי איחורה של המשיבה 1 בהמצאת עיקרי הטיעון לבעלי דין אחרים אינו שקול כנגד האיחור בהגשת הערעור שלגביו יש להקפיד במיוחד. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה כי ההבהרה שניתנה על ידי בית המשפט השלום לאחר מתן פסק הדין בעניין שכר טרחת עו"ד והוצאות עולה בגדר תיקון פסק הדין כמשמעותו בסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט שאז היה נדחה המועד לתחילת מניין הימים להגשת הערעור. לבסוף, עמד בית המשפט המחוזי על כך שבא-כוח המבקשת ידע על עובדת מתן פסק הדין מכוח התכתבותו עם עורכי דין נוספים ביחס לשכר טרחת עורכי הדין וההוצאות שנפסקו, וידיעה זו תומכת במסקנה לפיה יש למחוק את הערעור.
לטענת המבקשת נפלו פגמים משמעותיים בהמצאת פסק-הדין שנשלח לידיה. לדבריה, פסק-הדין הוצא מהאינטרנט ונשלח כשאינו חתום, ועל-ידי עורך-דין שונה מזה שייצג את המשיבה 1 בהליך שהתברר בפני בית משפט השלום, ומבלי שהאחרון צירף ייפוי כוח. עוד טוענת המבקשת ששגה בית המשפט כאשר קבע כי ממילא נשלח פסק הדין על ידי שני באי-כוחה של המשיבה 1, שייצגו אותה בשלבים שונים, דבר שלא הוכח. בהמשך לכך עומדת המבקשת על חשיבות ההמצאה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, במיוחד שעה שהחלטות בתי המשפט זמינות באמצעות האינטרנט, לעיתים אף עוד בטרם גיבוש ההחלטות עד תום.
פסה"ד:
החלטנו לדון בבקשה כבערעור. הסוגיה העיקרית, הינה אימתי יחל מניין הימים להגשת ערעור בטרם המצאה כדין של פסק הדין, וזאת בעיקר נוכח ידיעת בעל הדין המערער על מתן ההחלטה עוד טרם הומצאה לו כדין.
תקנה 397 +402 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי "יריית הפתיחה" למניין ארבעים וחמישה הימים לצורך הגשת הערעור היא בהתקיימה של המצאה כדין.
נקודת המוצא היא כי אין פסול בעמידתו של בעל-הדין המערער על כך שפסק-הדין לא הומצא לידיו, חרף ידיעתו על מתן פסק-הדין, מאחר שכאמור אין בידיעה כשלעצמה כדי לרפא את הפגמים בהמצאה. יחד עם זאת, שומה על בעל דין כי עמידתו על זכותו הדיונית, שאין לפתוח במניין הימים חרף ידיעתו זו, תעשה בתום לב. לפיכך, בית המשפט רשאי לקבוע כי יש למנות את הימים להגשת ערעור מהמועד בו בעל דין ניסה להמציא לידי בעל הדין המערער את ההחלטה נשואת הערעור חרף הליקויים בהמצאה זו, מקום בו הוא פעל בחוסר תום לב לאור ידיעה זו. סמכותו של בית המשפט נובעת מדיני תום הלב המוחלים על כל ענפי המשפט האזרחי לרבות על סדרי הדין, מכוח סעיפים 39 ו-61(ב) חוק החוזים, וכן נובעת היא מתקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, המעניקה סמכות לבית המשפט לבטל הליך כהליך שאינו כראוי על-פי התקנות.
בבואנו ליישם את עקרון תום הלב יש להבחין בין אופן יישומו על ענפי המשפט השונים ובפרט על סדרי הדין האזרחי. מהות היחסים בין בעלי הדין מביאה לידי מסקנה שאין לדרוש מבעל דין שיפנים את האינטרסים של בעלי הדין האחרים באותה מידה שיש לדרוש זאת מצד לחוזה. על כן, ספק אם ניתן לדרוש שיתוף פעולה בין בעלי דין מכוח חובת תום הלב, באותה מידה שנהוג לעיתים לדרוש בין צדדים לחוזה.
בעל דין אשר פועל באופן מפורש לאור ניסיון המצאת החלטה לידיו, כאילו זו הומצאה כדין, ובשלב מאוחר נאחז בטענה כי נפל פגם בהמצאה פועל בחוסר תום לב, משום שהסתמכותו על זכותו הדיונית נובעת מהרצון לקנות לו יתרון דיוני. כך מקום בו בעל-הדין המערער נוטע בלב משנהו במפורש כי הוא פועל לאור המצאתו של פסק-הדין, ואילו בשלב מאוחר יותר נאחז בפגם זה בכדי לטעון כי למעשה לא התקיימה המצאה ולכן ערעורו אכן הוגש במועד המתאים (. אותו הדין יתקיים שעה שבעל הדין המערער פועל במפורש נוכח ניסיון המצאת פסק-הדין במסגרת הליכים אחרים, ואילו בשלב מאוחר יותר נאחז בפגם בהמצאה (ראו והשוו לדוגמא: פרשת פרץ – שם נקבע כי הגשת בקשה להארכת מועד יש בה משום ויתור על הטענה כי פסק-הדין לא הומצא; פרשת בן יהודה – שם נקבע כי שימוש בפסק-הדין יוצר מניעות כנגד טענת אי הימצאו של פסק-הדין בידי המערער; פרשת סלימאן - שם נקבע כי פנייה לערכאות השיפוטיות מקימה ידיעה ביחס למתן פסק-הדין).
הסיטואציה השניה עניינה במקרה בו לא נעשה כל ניסיון המצאה או נעשה ניסיון המצאה פגום, מבלי שבעל הדין התנהג אקטיבית באופן חסר תום לב, כפי שפורט בפסקה הקודמת. חובת תום הלב בהקשר הנדון תיבחן לאור חלוף הזמן, שעה שבעל דין משתמש בפגם בהמצאה על מנת לזכות להארכת מועד דה פקטו. יש להבהיר לעניין זה כי הקביעה שבעל דין הפר את חובת תום הלב לאור חלוף הזמן כשלעצמו, תבוא רק בעקבות חלוף זמן משמעותי, היינו חריגה ניכרת מהתקופה הקבועה בתקנות לשם הגשת ערעור.
הסיטואציה השלישית עניינה במקרה בו נעשה ניסיון המצאה שהפגם הנעוץ בו הוא זניח. יישום עקרון תום הלב בהקשר הנדון יתבטא בעיקר בבחינת השימוש שבעל דין עושה בזכותו הדיונית לעמוד על כך שההחלטה נשואת הערעור לא הומצאה כדין, להבדיל מריכוך "פנימי" של ההוראות הקבועות בתקנות לצורך המצאת ההחלטה. יחד עם זאת, חזקה על בעל דין הטוען לפגם זניח בהמצאה כי הינו עומד על זכותו בחוסר תום לב. פגם זניח בהמצאה יבוא מקום בו נפלה טעות שהינה בגדר דקדוק על דרך מילויה של אחת מההוראות הקבועות בתקנות ואינו משליך כלל על הידיעה המלאה והברורה בדבר מתן פסק-הדין, תוכנו והמועד בו ביקש בעל-דין להמציא את פסק-הדין למשנהו. דוגמה לפגם כגון דא היא טעות באחד מהפרטים הקבועים בתקנה 497א לעניין "דף משלוח הפקסימיליה", כגון טעות בפרטיו של השולח אותה יכול המערער לברר על נקלה.
הפגם שנפל בהמצאת פסק-הדין על-ידי בא-כוח המשיבה 1, היינו שליחת העתק של פסק-הדין שהוצא מהאינטרנט ואינו חתום, אינו בגדר פגם זניח. דרישה זו מעוגנת באופן מפורש בגדרה של תקנה 476 לעניין דרך המצאת כתבי בי-דין, וכן בתקנה 497א(א)(3). המשיבות לא עמדו בנטלן להוכיח כי פסק-הדין הומצא כדין למבקשת.
איני סבורה כי המשיבות עמדו בנטלן להוכיח כי התנהגותו של בא-כוח המבקשת, לאור ידיעתו הברורה על מתן פסק-הדין, עולה בגדר הפרת חובת תום הלב. בעניין זה יש להדגיש כי עקרון תום הלב מטיל על בעל דין המבקש לערער את החובה שלא להציג עצמו כמי שפועל לפי פסק-הדין שנשלח במועד מסוים ובשלב מאוחר יותר לטעון לפגם בהמצאה. אולם, עקרון תום הלב אינו מטיל בהכרח על בעל דין ליידע את משנהו לגבי פגמים בהמצאה, במיוחד שעה שנראה כי האחרון מודע אליהם ומספר ימים לאחר מכן הומצאה כדין ההחלטה נשואת הערעור על-ידי בית המשפט. בפרט לא מצאתי כי בא-כוח המבקשת התנהג כאילו הוא עצמו רואה בשליחת פסק-הדין כהמצאה כדין, שעה שפעל להבהרת תוכנו בעקבות דרישתם של בא-כוח המשיבים 2 ו-3 לתשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות. כמו כן, איחורו, כביכול, של בא-כוח המבקשת נמשך על פני שבוע בלבד, ואיני סבורה כי יש בכך להעיד על כך שביקש להשתמש בפגם על מנת לקנות הארכת זמן נוספת העולה כדי חוסר תום לב.
2. ההשתק השיפוטי
בית ששון נ' שיכון עובדים
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בפסק-הדין נדחתה תביעתם של המבקשים להצהיר כי לאור סעיף הבוררות המופיע בהסכם בין בית ששון לבין שיכון עובדים, יש להכריע בסכסוך בין הצדדים בהליך של בוררות.
ביום 25.4.2004 קיבל רשם בית-משפט זה את בקשת המשיבים למחוק את הערעור על הסף, לאחר שקבע כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בא בגדר סעיף 38 לחוק הבוררות. סעיף זה קובע כי על החלטה לפי חוק הבוררות ניתן להשיג על דרך בקשת רשות ערעור, עם זאת נתן הרשם למבקשים ארכה של עשרה ימים להגשת בקשת רשות ערעור. ואכן, הגישו המבקשים ביום 5.5.2004 את בקשת רשות הערעור שבפנינו. בעוד ההליכים תלויים בבית-משפט זה, ובמקביל להם, הגישו המבקשים ביום 24.3.2004 תובענה על דרך המרצת-פתיחה נגד שיכון עובדים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בתובענה ציינו המבקשים כי פנייתם לבית-המשפט המחוזי נעשית "למען הזהירות המשפטית בלבד", וכן כי טענותיהם "צריכות להתברר בהליך של בוררות".
איננו רואים כלל צורך להידרש לשאלה המהותית בדבר תחולתו של סעיף הבוררות ולטענה כי כל עוד לא נפלה הכרעה בבוררות אין שיכון עובדים רשאית לפעול למימושה של המשכנתה. דרך התנהלותם של המבקשים בפרשה מחייבת דחייה של הערעור. באומרנו דרך התנהלות כוונתנו לכך שהמבקשים פועלים בעת ובעונה אחת בשני מסלולים שיפוטיים שאינם מתיישבים האחד עם האחר. יתרה מזו, במקרה דנא מיצו המבקשים את האפשרויות להשיג סעד זמני בבית-משפט זה. לאחר מכן הצליחו לקבל סעד ארעי בבית-המשפט המחוזי, אשר בוטל לאחר חודשים מספר. המבקשים לא זנחו את אותו הליך, הם הגישו בקשת רשות ערעור נוספת התלויה בבית-משפט זה (שגם בה קיבלו סעד ארעי), ובה בעת מבקשים הם להמשיך בהליך הנוכחי. עסקינן במקרה ייחודי וקיצוני שבו יש להחיל את הדוקטרינה של השתק שיפוטי.
ההשתק השיפוטי הוגדר: בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה. הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט.
אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם. אעיר כי איני משוכנע שאמנם הדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה ומקרה תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי, ברם אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו.
די בכך שהטענה התקבלה על-ידי בית-המשפט אף אם בסופו של יום לא צלח בעל-הדין במשפט. גם קבלת סעד זמני בהליך הקודם עשויה להיחשב להצלחה שיוצרת השתק שיפוטי.
רובינשטיין:
מסכים. אוסיף כי כדברי חברי, יש מקום לראות את סוגיית ההשתק השיפוטי גם במשקפי תום-הלב.
אף אני איני סבור – על פני הדברים – כי לשם השתק שיפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה. באספקלריית תום-הלב – ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים.
לובינסקי נ' י.ת. נצר אחזקות
בקשת רשות ערעור. המבקשת משיגה על סירובו של בית המשפט המחוזי למנות מפרק זמני לחברה שהיא והמשיבה בעלות מניות בה עד שתתברר בקשתה לפירוק החברה. בקשה זו הוגשה על יסוד המצב המשפטי שנוצר בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתובענה אחרת שבין המבקשת למשיבה, בו נקבע כי המבקשת עודנה בעלת מניות בחברה מאחר שהסכם שנכרת למכירת מניותיה בחברה למשיבה בוטל כדין על ידי האחרונה (להלן - פסק הדין). במקביל, תלוי ועומד בבית משפט זה ערעורה של המבקשת על אותו פסק דין, בו גורסת היא כי יש ליתן תוקף להסכם מכירת המניות. הבקשה למינוי מפרק זמני נדחתה בשל הסתירה בטיעוניה של המבקשת בשני ההליכים שהיא מנהלת; בעוד שבערעור כופרת המבקשת בכך שהיא מחזיקה במניות בחברה, בגדר ההליך דנא עותרת היא לפירוק החברה מכוח מעמדה הנוכחי, שהוא פועל יוצא של פסק הדין, כבעלת מניות בה.
פסה"ד:
איני סבור כי המבקשת מושתקת, באופן עקרוני, מלעתור למינוי מפרק לחברה. אכן, מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים ניתן להחיל לגביו את כלל ההשתק השיפוטי, המונע ממנו מלהתכחש למה שטען במועד מוקדם יותר. עלינו לפרש ולהפעיל כלל זה בהתאם לתכליתו. הכלל, אשר נגזר מעיקרון תום הלב, נועד לסכל פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט. כאשר לא מתקיימת אותה תכלית, ניתן להכיר בחריג לכלל ההשתק השיפוטי. דומה, כי אלו הם פני הדברים במקרה שבפנינו. לדעתי, העובדה שהמבקשת מעלה טענות מנוגדות במסגרת התדיינויות שונות ניתנת להבנה, בנסיבות העניין, ואינה עולה כדי חוסר תום לב. מחד גיסא, המבקשת, שהינה בדעה כי העסקה להעברת מניותיה אל המשיבה יצאה אל הפועל, מעוניינת לערער על מסקנתו ההפוכה של בית המשפט המחוזי. מאידך גיסא, היא אינה יכולה לדעת האם אמנם תתקבל גרסתה משיידון הערעור שהגישה. מאחר שהמבקשת ערה לאפשרות שערעורה יידחה, שואפת היא להגן על אינטרסיה למקרה כזה ולהבטיח כי זכויותיה דהיום כבעלת מניות בחברה לא ירוקנו מכל תוכן. כל עוד לא בוטל פסק הדין בערעור כבולה המבקשת לקביעות שבו, ועל כן היא רשאית לפעול בהסתמך עליהן, במיוחד לנוכח טענתה שאם תמתין עד להכרעה בערעור וזה יידחה ייגרמו לה נזקים בלתי הפיכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה