פספסתי 20 דק' ראשונות. השורה התחתונה – פרוצדורה זה ממש חשוב + מבוא למה נלמד בקורס.
בקורס נשאל - מהן מטרות הפרוצדורה? מה אנחנו רוצים כחברה להשיג באמצעות הפרוצדורה? האם המערכת משרתת את המטרות האלה? אם לא איך אפשר לשפר את המערכת?
ההתפתחות של כללי הפרוצ' בישראל
זה תחום מאד דינמי. במאה ה-20 הפרוצ' האזרחית עברה משיטה אדברסרית למעורבת. היא התבססה על הלגיטימציה לשקר. יש מעבר בין כללים לסטנדרטים. הסטנדרט הכי חשוב הוא תו"ל. המהפכה החוקתית גם השפיעה על כללי הפרוצ' (או שמא לא?). נדבר על זה יותר בהמשך.
במאה ה-21 הפרוצ' עוברת סוג שינויים נוסף. אחד - מהליכים אינדיבידואליים להליכים קולקטיביים. הסיבה למעבר הזה הוא שינויים בשוק (מעבר משוק ביזורי לשוק ריכוזי עם חברות גדולות שמכתיבות את התנאים לכולנו) והבנה של המחוקק וביהמ"ש שהחלטות אינדיבידואליות משפיעות על אינטרסים של קבוצות (קולקטיבים יכולים לעמוד על הזכויות שלהם ולא רק יחידים). בתובענה ייצוגית אדם אחד מייצג אנשים אחרים בלי שהם בכלל יודעים את זה. בנוסף יש מעבר מהליך פשוט למורכב. אחת הסיבות היא שההליכים מייצגים הרבה מאד אינטרסים.
המגמה השנייה היא מעבר משיפוט לניהול סכסוכים. השופט נמדד ברמה האדמינסטרטיבית וכמה מהר הוא נפתר מתיק, ולא ביכולת ההכרעה שלו. זה משנה את האופן שבו משפטים מתנהלים. הבירוקרטיזציה של השיפוט היא אמנם הכרחית אבל בעייתית כי היא מורידה מהאחריות האישית. היא גם מחלקת את האחריות השיפוטית בין הרבה אנשים שונים. בנוסף יש כניסה של ADR- דרכים אלטרנטיביות לפתרון סכסוכים (למשל בוררות) – לתוך המערכת השיפוטית עצמה. יש חדירה ישירה של ה-ADR בס' 79א-ג לחוק ביהמ"ש – אופציה להפנות את הצדדים לבוררות או לדון בתיק בדרך של פשרה (בלי חוקי ראיות, בלי חובת הנמקה לפסה"ד וכו'). במקביל יש חדירה עקיפה – ההיגיון של ADR חדר לתפיסה העצמית של השופטים לגבי תפקידם. הם רוצים לפתור את הסכסוך ולאו דווקא להגיע לאמת.
מה זה הליך הוגן? זאת שאלה תלויית קונקטסט וחברה. בחברה שלנו:
זכות טיעון (למה צריך אותה?)
גילוי אמת
אובייקטיביות/ניטרליות שיפוטית
שוויון – שוויון מהותי, נגישות
ודאות/העדר שרירותיות
שיתוף בהליך (זכות עיון)
שקיפות, פומביות
יעילות
פיקוח
שמירה על זכויות יסוד
מערכת פרוצ' אידיאלית תעזור להשיג את המטרות הנ"ל. חלק מהמטרות קשה להשיג ואי אפשר להשיג את כולן כי הערכים מתנגשים.
גילוי האמת
הפרוצדורה נחשבת כמשרתת של הדין המהותי. זה האופן שבו אנו ממצים את הזכויות המהותיות שלנו, אין לה ערך בפני עצמה. חשיפת האמת נחשבת מטרה מרכזית של ההליך השיפוטי. יש לה שני רבדים:
רובד עובדתי
רובד משפטי
צריך לבחון באופן ביקורתי את השאלה האם גילוי האמת קיים במנותק מהפרוצדורה. אנחנו מניחים שיש לנו בעיה להבין איזה מסכת אירועים קרתה. האופן שבו יסופר הסיפור יקבע את התוצאה, וכללי הפרוצ' הם שוקבעים איך הסיפור יסופר. למשל- מתי מתחיל הסיפור, איזה פרטים מותר להגיד ואיזה לא...
גילוי האמת הוא לא ערך-על. ברור שהוא לא חשוב יותר מזכויות יסוד או מיעילות.
יעילות
אנחנו לא רוצים להוציא על ההליך יותר משאבים מאשר הרווחה המצרפית שתווצר ממנו. קשה מאד לדעת מהי אותה רווחה מצרפית. למשל – אם לא נקיים הליכים יקרים על זוטות זה ייפגע בהרתעה עבור פגיעות קטנות. צריך לקחת בחשבון עם תקדימים, שביעות רצון של הציבור וכו'.
ודאות
כוללת שני ערכים: סופיות הדיון ויכולת ניבוי. המערכת צריכה לתת תשובה סופית כדי שיהיה אפשר לפעול על פיה. האדם צריך יכולת לצפות את התוצאה של מעשיו. ודאות קריטית לשוק.
לכן יש לנו כללים לגבי ערעור. ברוב המקרים אחרי פסה"ד יש זכות ערעור. למה? בגלל ערך גילוי האמת. לאחר מכן יש רשות ערעור לעליון – למטרות גילוי האמת וקביעת תקדימים (יכולת ניבוי). אח"כ אין יותר אפשרות לערער גם אם ברור שהיתה טעות בגלל ערך הסופיות.
יכולת ניבוי מעוררת את המתח בין כללים לסטנדרטים. בעיות עם כללים:
כדי להשיג פשטות ובהירות אנחנו בהכרח כוללים קבוצה גדולה או קטנה מידי של מקרים בכלל (הכלל קובע תחום לא מדוייק).
כללים הם נוקשים ולכן יכולים לגרום לחוסר צדק או חוסר יעילות.
תמיד יהיו מקרים יוצאים מן הכלל
לכן צריך סטנדרטים. הבעיה עם סטנדרטים: חוסר ודאות לגבי התוצאה.
באופן היסטורי חשבו שמערכת פרוצ' טובה בנויה על כללים כי צריך ודאות, לא להתעכב על הפרוצ'. בסופו של דבר כליים אינם ערובה לוודאות. ככל שיש יותר כללים כך עולה הסיכוי שיהיו כמה כללים שתקפים לאותו מצב ויהיה חוסר ודאות. בפועל, כאשר ביהמ"ש מגיעים למצב שבו בגלל הכללים נוצר חוסר צדק הם מנסים לעקוף את הכללים.
שוויון
השאלה הראשונה היא מה זה שוויון.
שוויון בין המתדיינים – המערכת הפרוצ' פועלת ע"ב רקע כלכלי-חבררתי של חוסר שוויון. הפרוצ' לא צריכה לתקן את זה אלא להביא לכך שזה לא ישפיע על תוצאות ההליך השיפוטי או על גישה לערכאות. הבעיה הזאת קשה במיוחד במערכת אדברסרית (מוסרת את ניהול ההליך לידי הצדדים). את בעיית הגישה מנסים לפתור באמצעות כללים פרוגרסיביים לגבי האגרה. דרך נוספת היא ביהמ"ש לתביעות קטנות, שבו האגרה זולה ואסור להשתמש בעו”ד. זה במידה רבה מביא להוצאת הפרוצ' מהתמונה, כי האנשים לא מכירים אותה כמו שעו"ד מכירים.
שוויון בכללים – הכללים הדיוניים זהים לכלל המתדיינים. הבעיה היא להחליט מהם מצבים זהים שמחייבים שוויון. למשל יש הבדל בכללים בין פלילי לאזרחי, אבל אין הבדל בין נזיקין לחוזים ואין הבחנה בין גודל הקייס.
שוויון בתוצאה – במקרים דומים צריך להגיע לתוצאות דומות. קשור ליכולת הניבוי וגם לצדק. פתרון אחד הוא לתמרץ צדדים לצרף את התביעות שלהם ביחד. יש גם כללי מעשה בי"ד שקשורים לכך.
שקיפות
נועדה למנוע שרירותיות, לאפשר פיקוח ע"י הציבור. כמעט כל ההליכים פתוחים לציבור ויש על השופט חובת הנמקה.
זה נועד גם לאפשר פיקוח על האובייקטיביות של השופט.
שופט הטיל מטבע לקבוע האם גנב ישב 20 או 30 יום בכלא. מה לא בסדר בזה?
אין פה בעיה של גילוי האמת, הרי היא לא משנה במקרה הזה. יש פה הטלת מטבע מנטלית.
זה הליך מאד יעיל
זה הליך שוויוני (אם הוא מופעל תמיד)
הבעיה היא פגיעה בערך אחר של הפרוצדורה: כל הערכים שדיברנו עליהם עד עכשיו היו אינסטרומנטליים. הם נועדו לעזור לנו להגיע לתוצאה מיטיבית. העניין הוא שאנחנו כחברה לא מנסים להגיע רק לתוצאה טובה אלא גם על הדרך. הטלת מטבע פוגעת בתפיסה החברתית שלנו, שמתנגדת באופן אידיאולוגי לרנדומליות ודורשת מהשופט רציונליות. יש ערך עצמאי להליך.
למשל אנחנו ניתן זכות טיעון גם אם היא לא משרתת את התוצאה. לזכות הטיעון יש הצדקה אינסטרומנטלית – האדם יודע הכי טוב מה קרה. יש לה גם הצדקה עצמאית – אנחנו רוצים לתת לאדם לדבר. בחברה ליברלית שיתוך האדם בהליך הוא חלק מכבודו. מחקרים הראו ששביעות הרצון של אנשים תלויה בכך שהמערכת מכבדת אותם.
הבעיה היא שחלק מהערכים הפרוצ' האלה יכולים להנתן למראית עין ולגרום לשביעות רצון למרות שאין שום דבר מאחורי זה.
המערכת הפרוצ' מנסה למצוא את האיזון המיטבי בין הערכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה