מפרק פלס נ' מאיר
בביהמ"ש המחוזי הכירו בבקשת מאיר לקבל 5,000 לירות מתוך נכסי החברה בפירוק. פלס עסקה בהפצת ספרים. מאיר ניהל את אחד הסניפים שלה. בחוזה ראשון נקבעה לו משכורת+2% מהמחזור של הסניף, תמורת 8,000 לירות כערבות. בכל חצי שנה הם יחזירו לו 1000 לירות, למעט 2,000 שיוחזרו לו לאחר תום החוזה. בחוזה השני הם הסכימו שהסכום הוא "השקעה" שלו בחנות. במהלך השנים הוא כבר קיבל חזרה 3,000. השאלה היא האם מדובר בערובה או בהלוואה?
פסה"ד:
ע"פ פק' פשיטת הרגל, ס' 37, נכסים שפושט הרגל החזיק בתור נאמן לא יכללו במניין הנכסים. מה שחשוב הוא כוונת הצדדים ולא איך הם קראו להסכם ביניהם. נאמנות היא חיוב שביושר להשתמש בנכס לטובת אדם אחר. מהחוזים עולה שהצדדים ראו ב-8,000 השקעה כספית של מאיר בסניף. לסניף לא היה חשבון הכנסות משלו, אלא הכל נכנס לקופת החברה. היתה כוונה להחזיר את הכסף כשכר עבודה. כלומר- בפירוש אין יחסי נאמנות.
מהם צווי עקיבה? זכות חפצית של התובע לעקוב אחר נכסיו שהוצאו מחזקתו באופן לא חוקי, כל עוד לא נרכשו בתום לב ובתמורה. תנאי יסודי הוא שאפשר לזהות את הרכוש בעין, וזה כולל אם הוא הוחלף ברכוש אחר. בינתיים בוטל הצורך לזהות ספציפית. כאשר היו יחסי נאמנות והנאמן מעל בתפקידו, גם תהיה עקיבה. זה נפוץ במעילות בבנקים. ומה אם הכסף כבר הוצא על צרכים שונים של צד ג'? במקרה כזה ביהמ"ש זיכה את צד ג' (אשתו של המועל).
במקרה זה, אין שום יסוד משפטי או הגיוני למתן צו עקיבה. אין יחסי נאמנות ואין הפרה של נאמנות. אי אפשר לדעת לאן הגיע הכסף של מאיר.
חברת הלוואות בפירוק ה' קדר בפירוק
המערערת מסרה שטרות חוב לסוכן כדי שיגבה אותם עבורה. הסוכן מסר את תפקיד התביעה לנתבעים. הם גבו את השטרות ומסרו את הכסף למשיבה. הכספים התערבבו בחשבון המשיבה ועכשיו היא בפירוק. האם מדובר בכספי נאמנות?
פסה"ד:
אם הכסף היה נשאר בידי הנתבעים והם היו פושטים את הרגל: אם הכספים היו מתערבבים, היתה כאן "תביעת גברא" ולא היתה עקיבה. אם הם לא היו מערבבים, אז אם יש יחסי נאמנות זו היתה תביעה חפצית והיתה עקיבה. אולם ע"פ דיני היושר ניתן "לזהות" גם שטרי כסף. ההלכה שנקבעה בפס"ד פלס היא שיש עקיבה במשפט הישראלי גם על כסף.
אבל המצב הוא אחר - הכסף נכנס לחשבון של המשיבה. במקרה זה, על המשיבה יש את נטל ההוכחה לכך שקיבלה את הכסף בתו"ל ובתמורה. היא לא עמדה בנטל זה. יש לחברה כרגע את סכום הכסף, וזה לא משנה אם זה "אותו" כסף.
זה לא מקרה דומה למקרה שבו נאמן מעל, בעל החשבון תבע אותו וקיבל מהחשבון את כל מה שהיה שם, ואז הנאמן הכניס עוד כסף לחשבון. במקרה ההוא, לא הוכח שהנאמן הכניס כסף לחשבון במטרה "לרפא" את המעילה ולכן בעל החשבון אינו זכאי לכסף.
קומפני פרייזן נ' פלאטו שרון
קומפני טוענת שפלאטו שרון הצליח במרמה לקבל הלוואות מחברה צרפתית. החברה מכרה את שטר החוב שלה לקומפני. היא רוצה לחייב אותו בהשבת ההלוואה. הכסף הושקע אצל משיבים אחרים ולטענת קומפני יש עקיבה. לאחר בדיקת הטענות עולה שאין למחוק את התביעה על הסף.
IN RE OMEGAS
דאטאקומפ ואומגס היו ב"יחסים מיוחדים", שבמסגרתם אומגאס קנתה ציוד מIBM עבור דאטאקומפ ולקחה אחוזים. זה השתלם להם בגלל שIBM רצתה לשנות להם את החוזה כך שירוויחו פחות. זה היווה הפרת חוזה מצד אומגס לכן ה"חוזה" לא נכתב. באותו הזמן לאומגס היתה בעיית מזומנים קשה. בפועל זה מנע ממנה לקבל את ההזמנות עבור דאטאקומפ. אומגס הודיעה על כוונתה לפשוט רגל והציעה לדאטאקומפ לתת לה הלוואה, מה שהביא להם את הסעיף והם ביטלו את החוזה. דאטאקומפ טוענים שאומגס הונתה אותם ודורשים את הכסף ששילמו עבור המחשבים (שלא קיבלו). אומגס טוענת שמטרת העיסקה עם דאטאקומפ היתה להציל אותם כלכלית וזה נורמלי ולגיטימי.
פסה"ד:
אמון קונסטרוקטיבי אינו אמון אמיתי אלא פיקציה משפטית. זהו אמצעי שבעזרתו ביהמ"ש מורה למי שהחזיק בכסף להעביר אותו לידי התובע. זה לא אומר שלפני הגשת התביעה היו ביניהם יחסי אמון במובן שהתובע נהנה מהכסף. לכן אין משמעות "עקיבתית" לכך שהיתה הונאה. יש גם הבדל בין החלות של חוקי המדינה לבין החלות של קוד פשיטת הרגל. אם היתה הונאה, אז צריך לדון בה לפי התרופות שנותן הקוד להונאה. הבעיה היא שאת הדרך הזאת יותר קשה להוכיח.
דיני פשיטת הרגל שונים מהקומון לו, כיוון שהם צריכים להתחשב בכך שכאשר מישהו פושט רגל, יש הרבה נושים ממורמרים.
במקרה זה דאטאקומפ לא זכאים לכל הסכום ויכולים לעמוד בתור עם שאר הנושים.
בביהמ"ש המחוזי הכירו בבקשת מאיר לקבל 5,000 לירות מתוך נכסי החברה בפירוק. פלס עסקה בהפצת ספרים. מאיר ניהל את אחד הסניפים שלה. בחוזה ראשון נקבעה לו משכורת+2% מהמחזור של הסניף, תמורת 8,000 לירות כערבות. בכל חצי שנה הם יחזירו לו 1000 לירות, למעט 2,000 שיוחזרו לו לאחר תום החוזה. בחוזה השני הם הסכימו שהסכום הוא "השקעה" שלו בחנות. במהלך השנים הוא כבר קיבל חזרה 3,000. השאלה היא האם מדובר בערובה או בהלוואה?
פסה"ד:
ע"פ פק' פשיטת הרגל, ס' 37, נכסים שפושט הרגל החזיק בתור נאמן לא יכללו במניין הנכסים. מה שחשוב הוא כוונת הצדדים ולא איך הם קראו להסכם ביניהם. נאמנות היא חיוב שביושר להשתמש בנכס לטובת אדם אחר. מהחוזים עולה שהצדדים ראו ב-8,000 השקעה כספית של מאיר בסניף. לסניף לא היה חשבון הכנסות משלו, אלא הכל נכנס לקופת החברה. היתה כוונה להחזיר את הכסף כשכר עבודה. כלומר- בפירוש אין יחסי נאמנות.
מהם צווי עקיבה? זכות חפצית של התובע לעקוב אחר נכסיו שהוצאו מחזקתו באופן לא חוקי, כל עוד לא נרכשו בתום לב ובתמורה. תנאי יסודי הוא שאפשר לזהות את הרכוש בעין, וזה כולל אם הוא הוחלף ברכוש אחר. בינתיים בוטל הצורך לזהות ספציפית. כאשר היו יחסי נאמנות והנאמן מעל בתפקידו, גם תהיה עקיבה. זה נפוץ במעילות בבנקים. ומה אם הכסף כבר הוצא על צרכים שונים של צד ג'? במקרה כזה ביהמ"ש זיכה את צד ג' (אשתו של המועל).
במקרה זה, אין שום יסוד משפטי או הגיוני למתן צו עקיבה. אין יחסי נאמנות ואין הפרה של נאמנות. אי אפשר לדעת לאן הגיע הכסף של מאיר.
חברת הלוואות בפירוק ה' קדר בפירוק
המערערת מסרה שטרות חוב לסוכן כדי שיגבה אותם עבורה. הסוכן מסר את תפקיד התביעה לנתבעים. הם גבו את השטרות ומסרו את הכסף למשיבה. הכספים התערבבו בחשבון המשיבה ועכשיו היא בפירוק. האם מדובר בכספי נאמנות?
פסה"ד:
אם הכסף היה נשאר בידי הנתבעים והם היו פושטים את הרגל: אם הכספים היו מתערבבים, היתה כאן "תביעת גברא" ולא היתה עקיבה. אם הם לא היו מערבבים, אז אם יש יחסי נאמנות זו היתה תביעה חפצית והיתה עקיבה. אולם ע"פ דיני היושר ניתן "לזהות" גם שטרי כסף. ההלכה שנקבעה בפס"ד פלס היא שיש עקיבה במשפט הישראלי גם על כסף.
אבל המצב הוא אחר - הכסף נכנס לחשבון של המשיבה. במקרה זה, על המשיבה יש את נטל ההוכחה לכך שקיבלה את הכסף בתו"ל ובתמורה. היא לא עמדה בנטל זה. יש לחברה כרגע את סכום הכסף, וזה לא משנה אם זה "אותו" כסף.
זה לא מקרה דומה למקרה שבו נאמן מעל, בעל החשבון תבע אותו וקיבל מהחשבון את כל מה שהיה שם, ואז הנאמן הכניס עוד כסף לחשבון. במקרה ההוא, לא הוכח שהנאמן הכניס כסף לחשבון במטרה "לרפא" את המעילה ולכן בעל החשבון אינו זכאי לכסף.
קומפני פרייזן נ' פלאטו שרון
קומפני טוענת שפלאטו שרון הצליח במרמה לקבל הלוואות מחברה צרפתית. החברה מכרה את שטר החוב שלה לקומפני. היא רוצה לחייב אותו בהשבת ההלוואה. הכסף הושקע אצל משיבים אחרים ולטענת קומפני יש עקיבה. לאחר בדיקת הטענות עולה שאין למחוק את התביעה על הסף.
IN RE OMEGAS
דאטאקומפ ואומגס היו ב"יחסים מיוחדים", שבמסגרתם אומגאס קנתה ציוד מIBM עבור דאטאקומפ ולקחה אחוזים. זה השתלם להם בגלל שIBM רצתה לשנות להם את החוזה כך שירוויחו פחות. זה היווה הפרת חוזה מצד אומגס לכן ה"חוזה" לא נכתב. באותו הזמן לאומגס היתה בעיית מזומנים קשה. בפועל זה מנע ממנה לקבל את ההזמנות עבור דאטאקומפ. אומגס הודיעה על כוונתה לפשוט רגל והציעה לדאטאקומפ לתת לה הלוואה, מה שהביא להם את הסעיף והם ביטלו את החוזה. דאטאקומפ טוענים שאומגס הונתה אותם ודורשים את הכסף ששילמו עבור המחשבים (שלא קיבלו). אומגס טוענת שמטרת העיסקה עם דאטאקומפ היתה להציל אותם כלכלית וזה נורמלי ולגיטימי.
פסה"ד:
אמון קונסטרוקטיבי אינו אמון אמיתי אלא פיקציה משפטית. זהו אמצעי שבעזרתו ביהמ"ש מורה למי שהחזיק בכסף להעביר אותו לידי התובע. זה לא אומר שלפני הגשת התביעה היו ביניהם יחסי אמון במובן שהתובע נהנה מהכסף. לכן אין משמעות "עקיבתית" לכך שהיתה הונאה. יש גם הבדל בין החלות של חוקי המדינה לבין החלות של קוד פשיטת הרגל. אם היתה הונאה, אז צריך לדון בה לפי התרופות שנותן הקוד להונאה. הבעיה היא שאת הדרך הזאת יותר קשה להוכיח.
דיני פשיטת הרגל שונים מהקומון לו, כיוון שהם צריכים להתחשב בכך שכאשר מישהו פושט רגל, יש הרבה נושים ממורמרים.
במקרה זה דאטאקומפ לא זכאים לכל הסכום ויכולים לעמוד בתור עם שאר הנושים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה