אביעם נ' מ"י
אביעם גבה מיסים והונה את המדינה כך שגבה ביתר ולקח את ההפרש לעצמו. השאלה אם המדינה זכאית לקבל את מה שהרוויח.
פסה"ד
אביעם חייב למסור את כל מה שגבה בשירות המדינה. הלכה מבוססת על עקרון "שלא יצא חוטא נשכר" אך ניתן גם לבססה על חובת הנאמנות. הוא קיבל את הכספים מתוקף תפקידו כקצין מחוז ואין נפקות לכך שלא התכוון מעולם למסרת למדינה. גם הנישומים יכולים לתבוע אותו, וגם המדינה תחזיר להם את הכסף – אין חשש שישלם יותר ממה שקיבל.
תבורי נ' מעיינות הגליל
מעיינות היו חתומים על הסכם לפיו הם לא ישווקו מתחרים למשקאות של תבורי, והפרו את החוזה.
לצורך הוכחת הנזק מינה ביהמ"ש מומחה, שהיה אמור לבחון גם את סוגיית אובדן הרווחים ואת מניעת הרווח. הטענה היא שתבורי לא עמדו בנטל הראיה. הבעיה שהמומחה אינו ממש מומחה לאובדן נזקים.
פסה"ד:
למעיינות היה חומר ראיות רלוונטי לסוגיית אובדן הרווחים אבל הם הסתירו אותו. בעקבות הפרת החוזה ירדו המכירות של תבורי באזור נהריה.
הסכם סוכנות הוא הסכם למתן שירותים אישיים, הפרת חובת אמון ע"י סוכן תוך תחרות מביאה להשבה של הכספים שהופקו עקב ההפרה. באופן עקרוני תבורי זכאיות לרווחים.
בחישוב הרווחים צריך לשקחת בשחבון לא את הרווחים ה"אופטימליים" אלא את האפשרות שדברים היו משתבשים.
Snepp v. US
סנפ עבד ב-CIA. בעקבות עבודתו פרסם ספר על פעולות הCIA בדרום ויאטנם. הוא לא הגיש אותו לביקורת לפני הפרסום, וזאת הפרה של החוזה שלו. ארה"ב דורשת את הרווחים מהספר.
פסה"ד:
היתה פה הפרת חובות אמון וזה לא משנה שהספר לא הכיל מידע מסווג. הוא היה צריך לתת להם לראות את הספר לפני הפרסום ולאשר. פסה"ד צריך להרתיע מפרים פוטנציאליים. הסעד צריך להיות הרווחים.
דעת מיעוט (סטיוונס): מטרת הצורך באישור הספר מראש היא לא למנוע ביקורת על ה-CIA אלא למנוע חשיפת מידע מסווג. במקרה זה לא נחשף מידע מסווג. לכן לא היתה הפרת חובות אמון ולא צריך להגזים עם הפיצויים. צריך לשמור גם על חופש העיסוק של סנפ. הוא לא הפיק כל רווח מאי-הגשת הספר לאישור ולכן לא צריך לקחת לו רווח. ניתן לתת פיצויים עונשיים על כך שסנפ גרם לממשלה להאמין שיביא את הספר לאישור. צריך להגן על זכות האזרח לבקר את המדינה.
הזכות לפירות ההפרה / דגן
אחתהסיבות לכך שאדרס נחש לנק' ציון במשפט הפרטי היא דחיית הניתוח הכלכלי של המפשט ככלי לפתרון שאלות דוקטרינריות. דגן טוען שראוי ששיקולי יעילות ימלאו תפקיד בחוזים מסחריים בין גופים מתחוכמים, שווים ובעלי רצון חופשי.
רלוונטיות טעם היעילות בחוזים מסחריים
מה קורה כאשר קובעים כלל המקנה למפר את פירות ההפרה? עלות ההפרה עולה ויש תמריץ חיובי לקיום חוזים. מסקנה זו אינה נוכה בהכרח כיוון שההלכה מכירה באפרות התניה על סעד ההשבה בחוזים מסחריים. מרגע שמכירים ביכולת הצדדים להתנות על כלל המסדיר סוגיה כלשהי ביחסיהם החוזיים, בחירת הכלל המשפטי צריכה להיות זה שהצדדים היו בוחרים בו. כיוון שאין לנו מחקר אמפירי של מה הצדדים היו רוצים, צריך לברר ע"פ האסכולה הכלכלית. היא מניחה ששני הצדדים עושים שיקולי יעילות. אין הצדקה לכך שכלל אדרס יהיה כופה.
הפעלת טעם היעילות – דחיית הלכת אדרס
המוכר הוא "המוצא הזול ביותר" של קונה חלופי ולכן צריך לתמרץ אותו למצוא קונים חלופיים. לכן צריך להקצות לו את פירות ההפרה. לא תמיד זה כ"כ פשוט, ולכן זה לא נימוק מאד משכנע. נימוק כן משכנע: לכלל אדרס יש עלות התדיינות גבוהה, כיוון שקשה להוכיח את פירות ההפרה. בכלל אדרס, הנפגע צריך להוכיח את הרווח של המפר, ואין לו את המידע בשביל זה.
באופן רגיל הכלל המסורתי (ההפוך לאדרס) הוא היעיל יותר.
קיום הבטחות
אחד הטעמים להשבת פירות ההפרה הוא החשיבות של כיבוד הבטחות. דיני החוזים באים להטיח קיום חיי חברה תקינים. לטענת דגן, זה אל ערך מספיק חשוב ע"מ לבסס עליו את דיני החוזים.
התיאוריה של פריד – "חוזה כהבטחה".
הקונבנציה של הבטחה מאפשרת לו להרחיב את כוחותינו לפעול בעולם. הוא מאפשר לנו לקדם מטרות שלשל קידומן אנו זקוקים לאחרים. בזכות מוסד ההבטחה אנשים יכולים לשרת זה את זה מבלי דהדבר ייחשב לניצול בלתי מוסרי של האחר. החובה המוסרים לקיים הבטחות מתקשרת לערך החברתי של מוסד זה לא ישירות, אלא באמצעות הערכים של כבוד לאוטונומיה של האחר ואמון הדדי. ניצול מוסד ההבטחה דומה לשקר.
אדישות הערך של קיום הבטחות לתוכנן של ברירות המחדל
העובדה שיש הבטחה לא אומרת לנו דבר על תוכן ההבטחה וגבולותיה. כללי ברירת המחדל של המשפט הם התוכן של ההבטחה, ואין קשר של היגזרות ישירה שלהם מהערכים. הערך אינו קובע את הסנקציה על הפרת הבטחה, כל עוד קיימת סנקציה כלשהי.
על פרשנות מילולית
טיעוני נגד לטענה שלו:
- הנתבע באדרס הבטיח לספק ברזל. קיום ההבטחה משמעו – שייספק ברזל. אלא אם כתוב אחרת, הצדדים הסכימו לקיום בלתי מותנה של התחייבויותיהם. סתירת הטיעון: האמנם קיימת "לשון ברורה" של החוזה?! ההקשר חיוני לפירוש הלשון.
- החובה לקיים את ההבטחה מתבססת על ציפיות לגיטימיות בקהילה הרלוונטית. סתירת הטיעון: לגבי צדדים מתוחכמים, לא ניתן להפריד את הציפייה מכללי הדין.
- הטלת נטל כבד יותר על הצד שהפר תחזק את ערך קיום ההבטחות בחברה. סתירת הטיעון: זוהי תפיסה פשטנית של מושג החוזה, אי קיום חוזה אינו אומר אוטומטית "אי קיום הבטחות". בכל מקרה לא ראוי לתת לו ערך נורמטיבי כה גבוה, מפני שהאינטרס של צדדים שלישיים אינו מספיק חזק כדי ש"בשמו" יכבילו את הצדדים לחוזה. זה יפגע באוטונומיה שלהם.
תו"ל
ע"פ מאוטנר תו"ל הוא חובה אלטרואיסטית. זהו אלטרואיזם ממוסד. תפיסת ההקשר החוזי כמקום לשת"פ. יש הסוברים שיש ברעיון תו"ל עיגון לכלל אדרס. הבעיה שע"פ חובת תו"ל ניתן לגזור גם כלל הפוך מאדרס. דגן מציע: לחלק את פירות ההפרה.
מלון צוקים נ' עיריית נתניה
עיריית נתניה חתמה על זכרון דברים עם המשקיעים של מלון צוקים להקמת המלון. ראש העיר התחלף והעירייה התנערה מההסכם.
ביהמ"ש המחוזי - צוקים תבעה על הפסד הרווח הצפוי מהמלון ולחלופין השבה. ביהמ"ש קבע שאכן היתה הפרה, צוקים הפסידה את הרווח מהמלון ואי אפשר לדעת כמה כסף זה, לכן פסק 1 מ' שקל.
ערעור I – שני הצדדים ערערו לעליון. נקבע שהעירייה לא היתה רשאית להשתחרר מההתחיבות. הפיצויים לא צריכים להפסק ע"פ ס' 13 לחוק החוזים ע"ב ההסתברות להקמת המלון וההסתברות לרווח.
מחוזי II – לא ניתנו פיצויים על אי-הקמת המלון כיוון שצוקים לא הוכיחה שהיתה מרוויחה.
עליון II – מלץ: ניתן לקבל פיצויי קיום בלבד. כשיש בעיה להוכיח אותם, יוכל לקבל פיצויי הסתמכות. ס' 10 אינו נועד להעמיד את הנפגע במקום בו היה עומד אלמלא ההפרה.
בחוזה הפסד, ההפרה חסכה לנפגע חלק מההפסד, ולכן אין לתת פיצויי הסתמכות אלא קיום. כל צד לחוזה צריך לשאת במחדליו, ולא צריך להעניש את המפר בכך שייתן פיצויים גבוהים יותר.
הנפגע רשאי לקבל את מלוא פיצויי ההשבה, גם כשהם עולים על הקיום.
בכל מקרה, יש דרישת צפיות להוצאות ע"מ לקבל פיצויים.
אין לתת שכר ראוי (מכח דיני ע"ע) עבור תחילת ביצוע החוזה מצד צוקים, כיוון שלא מדובר בעבודה או פעולה מוזמנת. העירייה לא הפיקה טובת הנאה מהעבודות ההכנה של צוקים. עילת ההשבה של ס' 9 בחוה"ח רחבה מזו של ע"ע. עם זאת אין חיוב על העירייה גם מכח ס' 9. ההבדל בין העילות הוא שס' 9 בא להשיב את המצב לקדמותו הטרום-חוזית וס' 1 לחוק ע"ע בא למנוע ע"ע מחוץ לתחומי החוזה.
חשין: יש ויכוח בין כהן לברק האם ס' 9 הוא "חוזי" או "לבר-חוזי". לדעת חשין, יש אזורי חפיפה בין מערכות של חוקים באותה שיטת משפט. באזורי החפיפה – במקרה זה חוזים וע"ע – יחולו שתי מערכות החוקים. צריך להיזהר שדיני ע"ע "לא יכבשו טריטוריות" של תחומי משפט אחרים.
ס' 9 הוא "נציג" של דיני ע"ע בחוה"ח. לכן ס' 9 הוא כמו ע"ע.
בניגוד למלץ, ניתן לתת דרך ס' 10 גם פיצויי קיום וגם פיצויי הסתמכות בכל מקרה. ניתן לתבוע גם וגם (וגם השבה). קיום אינו גבול עליון להסתמכות. ראוי שהמפר יישא בנזק, כיוון שהסכמים לקיום נועדו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה