העולם מוגבל. זיהינו את סכנת טרגדיית המרחב המשותף בתחומים של ניצול משאבים וזיהום, אבל לא התחום ההנאה (למשל, מניעת רעש, מניעת פרסומות). צריך לזכור שכל הגבלה על אנשים יכולה דווקא לעודד חופש ולא לצא תכנגד כל רגולציה. חייבים לעשות פחות ילדים, כדי שיהיה יותר טוב לכולם.
חנין
כמו החברה הישראלית בכלל, גם התנועה הסביבתית בישראל היא מקרה מיוחד. אי אפשר להבין אותה, למשל, בלי להתייחס למערכת היחסים שהתקיימה בינה לבין הפרויקט הציוני. היחסים האלה החלו בפרדוקס: מצד אחד, הסביבתיות הצעירה בארץ (החברה להגנת הטבע של שנות ה-50 וה-60) שאבה את הלגיטימציה שלה מהיותה חוליה חיונית בהגשמת הרעיון הציוני של "התחברות מחדש של העם לארצו". מצד שני, מתחילת הדרך היא נמצאה בעמדה של אופוזיציה טורדנית: היא התייצבה נגד אותו מודל פיתוח חסר חשבון שהיה לב-ליבה של הציונות הקונסטרוקטיבית.
פתרון לפרדוקס נמצא לחברה להגנת הטבע המוקדמת דווקא במאפיינים האוניברסליים של סוג הסביבתיות שהיא ייצגה: כמו בעולם, גם בארץ הסביבתנות בראשיתה התאפיינה בתפיסה הרומנטית של שימור הטבע מפני הפיתוח. במרכזה של התפיסה הזו עומדת חשיבה דיכוטומית: הפיתוח הוא רעה שצריכה להיבלם בשם הגנת הטבע. שמורת טבע - פיסת ארץ המשוחררת מדינמיקת הפיתוח ההרסנית - היא ההצלחה האופיינית של סביבתיות כזו. המודל של שמירת הטבע הוא, לכאורה, מקסימליסטי מאוד: בתוך השמורה נמנע הפיתוח לחלוטין. אבל למעשה חבויה בו עמדה מינימליסטית מאוד: על העולם שמחוץ לשמורה אין לו בעצם מה לומר כלל.
בעשור האחרון עברה התנועה הסביבתית בארץ התרחבות מרשימה מבחינת פרישתה בחברה.
הגל הראשון, הרומנטי, שלט בזירה הסביבתית בארץ עד שנות ה-80. בשלהי אותו עשור הגיע לארץ גל שני: העברה מהפכנית של הדגש הסביבתי מן הטבע אל האדם - עוקצן של הבעיות הסביבתיות מצוי בפגיעות שהן גורמות לנו, קודם כל ברמה הבריאותית.
לצורך ההתמודדות עם הפגיעות הסביבתיות באדם, פיתח הגל השני דפוס שונה של פעילות: במרכז הוצבו העשייה המקצועית-המדעית, המאתרת את החומרים המסוכנים בסביבה ואת פגיעותיהם בבני האדם; והעשייה המשפטית, המגבשת את הסיכונים לשפה של נורמות ולתביעות משפטיות נגד המזהמים.
בשנים האחרונות נוצר בישראל גל שלישי של חשיבה ופעולה סביבתית. הגל השלישי נשען על תובנות הגלים הקודמים - המשמעות הקשה של אובדן חוויית הטבע מהגל הראשון, הפגיעות הסביבתיות באדם מהגל השני - אך מציע התייחסות חברתית לבעיות הסביבתיות ולדרכי ההתמודדות עמן.
כולנו נפגעים מהרס סביבתי, אבל תמיד יש מי שנפגע יותר. מסוגיית הנפגעים התקדם הדיון הסביבתי-חברתי לשאלה המשלימה: שאלת הפוגעים. האיומים הסביבתיים האופייניים נוצרים כתוצאה מאינטרסים.
הסביבתיות החברתית נהפכה לתנועה של שינוי חברתי. היא כופרת בעצם תפישתה של הסביבה כשוליים, כטריטוריה צדדית בשולי הסיפור הגדול והחשוב של צמיחת האנושות. סביבה, אומרת התובנה החדשה, היא חלק מרכזי בסיפור הגדול, ההולך ונהפך לקריטי ממש. יש לכוכב שלנו יכולות עצומות, אבל הן אינן בלתי מוגבלות.
הסביבתיות החדשה אינה מתנגדת לפיתוח כשלעצמו, אלא לדפוס פיתוח מסוים. היא עברה מהתנגדות לעצם הפיתוח לוויכוח על טיבו של הפיתוח: איזה סוג פיתוח? על חשבון מי? על חשבון מה? מול מודל הפיתוח הנוכחי, מציבה הסביבתנות העכשווית מודל פיתוח אלטרנטיבי המשקלל כלכלה, חברה וסביבה. המודל החלופי, מודל הקיימות (Sustainability), זוכה לתמיכה פוליטית מתרחבת.
קיימות לפיכך איננה הצעה לוותר על "החיים הטובים", אלא דרך לחזור ולממש אותם בפועל. זו אינה דרך פשוטה, אבל היא הדרך היחידה להציל את העולם ולהפוך אותו, עבורנו ועבור ילדינו, למקום שבאמת טוב לחיות בו.
קוז
כאשר יש מפעל מזהם, ואנחנו רוצים להתמודד איתו, השאלה אינה איך לתקן את הנזק ש-A גורם ל-B. אם A יימנע מהפעולה ייגרם לו נזק. לכן השאלה היא מי רשאי לפגוע בשני - A או B.
בעולם שאין בו עלויות עסקה, גם אם אין אחריות בנזיקין, התוצאה תהיה יעילה. בעולם שלנו, לעומת זאת, ביהמ"ש צריכים הרבה פעמים לתקן את הנזק שנעשה ולחלק את המשאבים בין הצדדים.
פינגר נ' פלאפון
פלאפון הקימה אנטנות סלולריות בצמוד לבית התובעים. משהתובעים לא הצליחו להביא לסילוק האנטנות הם עזבו את דירתם, ולא הצליחו להשכיר אותה. לטענת התובעים האנטנות מהוות סכנה לבריאותם וגרמו להם נזק.
פסה"ד:
בעוד בעולם המדע השערה נהפכת לכדי קביעה מוחלטת רק לאחר שהצליחו לבסס את ההשערה ברמת ודאות גבוהה, בעולם המשפט המצב שונה. בעולם המשפט אין את השהות להמתין לרמת ודאות זו ויש צורך להכריע על בסיס הידע הקיים באותה נקודת זמן ביחס למקרה ספציפי העומד בפני ביהמ"ש. בנקודת ההחלטה, על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת ובמסגרתו עליו להשלים את מה שמחסיר הידע המדעי באמצעים של הגיון וסבירות, תוך התחשבות בנתונים אשר לעתים הם פחות מדויקים מן ההיבט המדעי. כתוצאה מכך, נטל ההוכחה המוטל על כתפי התובע משנה את אופיו. התובע לעולם לא יוכל להראות כי קיים סיכוי של 50% ויותר לחלות כתוצאה מן הקרינה ולא משום גורם אחר. השיטה המסורתית מציבה בפני התובע רף מכשלה שאינו בר השגה – מכוח הגדרתה. כל מה שהתובע יכול להראות הוא כי קיים סיכוי לקשר בין הקרינה לבין הגורם המחולל. אין כוונה לומר כי בכל מקרה יש להניח קיומו של קשר סיבתי רק מחמת האפשרות כי יוכח כזה בעתיד. עולם המדע מכיר בכך שהקרינה עלולה לגרום לנזקים בריאותיים, גם אם הממצאים אינם חד משמעיים ואינם באחוזים גבוהים. כעניין שבמדיניות, צריך להחמיר עם אותם הגופים אשר להם אינטרס כלכלי, המפעילים את אותם מכשירים פולטי קרינה. יש להגן על אותם אזרחים תמימים אשר מוצאים את עצמם כנתונים בתוך סטטיסטיקה, תוך שהם מסכנים את בריאותם. על התובע בתביעה מסוג זה להצביע על כך כי קיימים ממצאים המצביעים לכאורה על קשר סיבתי בין החשיפה לבין החולי, גם אם ממצאים אלה אינם מעידים על קשר נחרץ כדי 50%, אלא שדי בקשר סטטיסטי נמוך יותר. בשלב זה עובר הנטל אל הנתבע להראות כי לא קיים קשר סיבתי כזה.
במקרה הנדון אמנם הקרינה שנפלטה מהאנטנות נמוכה יותר מהתקן, אך הבקשה להיתר בנייה נדחתה לאור קירבתן של האנטנות לדירות מגורים. האנטנות האמורות הוקמו ללא היתר כדין, ונובע מכך כי לאורך כל התקופה גם לא קוימו הסדרי פיקוח ובקרה כנדרש, וממילא אין כל ידיעה בדבר הסכנה אשר נבעה מהן, סכנה אשר החמירה פי כמה לנוכח העובדה כי הן הותקנו במיקום המסכן לכאורה את התובעים. היעדר נתונים ברורים ומוחלטים לגבי פעילותן של האנטנות ורמת הקרינה שלהן יש לזקוף לחובת הנתבעת 1. בין אם נערכו בדיקות והיא מעדיפה שלא להציג את תוצאותיהן ובין אם לא נעשו בדיקות כאלה – התוצאה היא אחת – הנתבעת 1 העמידה את התובעים בסיכון גבוה יותר מן הסיכון הרגיל.
חברת חשמל נ אבישר
תביעה נגד הקמת תחנת הכח ברידינג, בטענה שהיא תזהם את האוויר בסביבה. התביעה מבוססת על:
- ס' 13 לחוק מניעת מפגעים
- ס' 44 לפקנ"ז
פסה"ד:
ניתן לתבוע גם בעילת מטרד לציבור וגם בעילת מטרד ליחיד.
הגדרת הביטוי "אדם הנמצא בקרבת מקום" - אם המטרד מגיע עד לאדם, סימן שהוא בקרבת מקום.
אין בעיה לתבוע גם אם טרם נגרם נזק (צריך להוכיח שייגרם).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה