דרכים לפתרון סכסוך
- לא לפתור
- להפעיל כח
- הידברות
- אלטרואיזם – מתן עדיפות לאינטרס של האחר. הבעיה היא שהמחיר שלו כבד (בהערת אגב יש החושבים אחרת).
- לחפש אחר האמת (ללא קשר למה שהצדדים חושבים). החברה יכולה לכפות על הצדדים את הפתרון.
- פתרון מוסרי – המוסר דורש שכל אחד יקבל החלטה איך להתחשב בזולת ללא משוא פנים. תורות מוסר אומרות איך אני צריך להחליט. ההנחה היא שהאנשים שווים ולכן האינטרסים שלהם שווים. האם זוהי פרוצדורת הכרעת טובה? האם זה בכלל אפשרי? מי קובע מה זה משוא פנים? בעצם המוסר מטיל על כל אחד לקבוע מה משוא פנים מחייב וזאת החלטה אישית. אין דרך לברוח מהאגוצנטריות.
בעיית הלגיטימציה נמצאית כבר ברמת הסכסוך האישי, ומוסר לא יכול לתת פתרון. לכן אנחנו צריכים פוליטיקה.
נעבור לסכסוכים בחברה בכללותה. בעיית הלגיטימציה קיימת גם בחברה באותה צורה, וצורת הפתרון קיימת גם בה.
פס"ד חורב – סגירת כביש בר אילן. הסיפור התחיל מועדה של העירייה שהמליצה לסגור את הכביש ב-3 מועדים בשבת. הדליפו את המסקנות שלהם והתחילו הפגנות. ראש רשות התמרור החליט לקחת את ההחלטה לידיו והחליט לא לסגור את הכביש. שר התחבורה היה מהמפדל, ובאורח פלא ראש הרשות החליט לסגור את הכביש. כך זה הגיע לבימ"ש. ההחלטה היא לא לסגור את הכביש.
ההנמקה של ברק: הוא טוען שהשיקול הדתי אינו יכול להיות השיקול היחיד. עבור מי שלא גר באזור זאת החלטה סבירה, אבל למעשה הוא היה מוכן לקבל כל החלטה, כל עוד מדובר בסגירה ל-3 מועדים ובהנתן שיש אלטרנטיבות מספיק טובות. חסרים לו נתונים עובדתיים לבחון את סבירות ההחלטה. ברק נותן הכרעה פרגמטית.
אור מתעצבן על עצם העובדה שהשיקול המרכזי של רשות התמרור הוא שמירה על השבת. זה יכול להיות שיקול אבל לא מרכזי. לכן הוא פוסל את ההחלטה.
חשין מדבר על הבחנה בין רשות הרבים לרשות היחיד. כביש בר אילן הוא רשות הרבים. ההחלטה על סגירת הכביש היא נגיסה של רשות היחיד ברשות הרבים. הוא חושב שיש גבולות ברורים שאסור לחצות (בניגוד לברק הפרגמטי).
זוהי הבחנה בין תפיסת צדק לתפיסת טוב. האבחנה הזאת נמצאית בלב המדינה הליברלית. יש הרבה תפיסות טוב, ותפיסת צדק אחת. חברה ליברלית היא כזו שתפיסת הצדק שלה מאפשרת להרבה תפיסות טוב להתקיים במקביל. תפיסת הצדק שומרת על הגבולות בין תפיסות הטוב (בין רשות היחיד של אדם אחד לזאת של אדם אחר). תפיסת הצדק צריכה להיות נקייה מתפיסות טוב – להיות נייטרלית.
חשין טוען שהיתה הכפפה של הצדק לטוב של אחד הצדדים. למעשה, יש פה תפיסת צדק ליברלית שמעוגנת בתפיסת טוב ליברלית – זאת דרך הצגה מעותת לפי הטענה של מישהו לא ליברל. זאת דרך אחת להבין את בעיית הלגיטימציה. הלא-ליברל לא מקבל את ההבחנה בין רשות הרבים לרשות היחיד, כי החובה לשמור את השבת היא אוניברסלית. תפיסת הצדק סותרת את תפיסת הטוב הלא-ליברלית.
לכן נשארת אפשרות הפתרון בכח – במקרה זה סלילת כבישים עוקפים.
חשין מציע פתרון מוסרי- יש תפיסת צדק והיא האמת וכולם צריכים להתישר לאורה. זה אומר שמי שיש לו תפיסת טוב שלא מתישרת עם תפיסת הצדק שהמדינה עומדת מאחוריה, צריך לוותר על אורח החיים שלו ככל שזה נדרש. הוא צריך לאפשר לרשות הרבים לחדור לרשות היחיד שלו. זאת עדיפות הצדק ע"פ הטוב. במצב של קונפליקט תפיסת הצדק צריכה לגבור על תפיסות טוב שלא יכולות להתישר איתה, והשאלה היא איך לעשות את זה.
הדרך המהירה והפשוטה היא המרת דת (כמו באינקוויזיציה). יש דרכים יותר מתוחכמות – לחנוק תקציבית למשל. בקורס תבחן השאלה האם הדרך הזאת לא מעוררת בעיית לגיטימציה.
איך אפשר להסביר למי שמתנגד לתפיסה שלנו היא נכונה, מנק' המבט שלו? אם אי אפשר לעשות את זה יש בעית לגיטימציה. גם אם צדק הוא האמת, זה עדיין לא נותן לגיטימציה לכפות אותה על מי שלא מקבל אותה. זאת ההבחנה בין צדק ללגיטימציה- פעולה יכולה להיות צודקת אבל לא לגיטימית, ולהפך. זאת הבחנה מאד משמעותית כי היא יכולה להחריף את בעית הלגיטימציה. אם לא נהיה ערים לכך, הצדק עלול לבוא ע"ח הלגיטימציה.
בהנחה שהפתרון האובייקטיבי הוא לא מספק, האם הידברות היא הפתרון? האם דמוקרטיה יכולה לפתור את הקונפליקט הזה?
הסבר היסטורי על בעיית הלגיטימציה בשיח המשפטי בישראל
עד שנות ה-80 ביהמ"ש היו פורמליסטים ולאחר מכן התחילה הכרעה ערכית והשתתפות פוליטית. זאת לפחות התזה של מאוטנר. בשנות ה-80 התחילה ביקורת על ביהמ"ש. רוב הביקורות מתיחסות לטיב ההכרעה. מיעוט הביקורת הוא בשאלת הסמכות של ביהמ"ש להכריע, אבל בהדרגה הזרם הזה מתגבר. כיום שאלת הסמכות היא היותר קריטית. את עיקר ת"ל בשאלה מושכת שאלת הב"ש. אך הבעיה קיימת גם בתחומים אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה