הארדין וקוז - ראו סיכומי איכ"ס
MCEVOY
יש דפוס שחוזר על עצמו בFISHERIES (מדגים - MIDGIM) בעולם - יש מקום עם פוטנציאל, באים לדוג בו הרבה, דגים כ"כ הרבה עד שהמערכת לא מצליחה לשחזר את עצמה, ואח"כ נהיה לא כלכלי לדוג שם.
גישת הSUSTAIN YIELD מכירה בכך שמדגים הם משאב מתכלה. צריך למצוא את מספר הדגים שאפשר לדוג ע"מ שלא לדלדל את האוכלוסיה. מס' זה נקרא MSY. פעם חשבו שיש מספיק דגים בים, ולא צריך רגולציה על התחום. הבעיה היא שדגים מושפעים מהמון דברים ולא רק מכמות הדיג. למשל, ככל שיש פחות דגים כך הם גם מתרבים פחות. מם מאד מופעים מטפרטורת המים וכו'.
בעיה אחת עם מגדים היא שהם מרחב משותף, ואין שת"פ בין הגורמים הפרטיים שדגים שם. זוהי "בעיית הדייג".
גורדון היה כלכלן שהציע להתמודד עם הבעיה באמצעות כך שהבעלות על המדגה תהיה של הממשלה או פרטית, אך בכל קמרה אחידה. כך יהיה תמריץ כלכלי להיות יעיל לטווח הארוך.
הארדין המשיג את הבעיה בטרגדיית המרחב המשותף המוכרת לנו.
כלכלנים אחרים הצביעו על כך שבמצבים מסויים, גם דייג שכל המדגה שייך לו יעדיף לדוג את כולו ולשים את הכסף בבנק (זה הכי יעיל כלכלית).
היו שטענו שהטרגדיה של הארדין לא נובעת ממהות הקניין הפרטי אלא מבעיה חברתית. גם ה"טרגיות" שבדבר היא תפיסה תלויית-תרבות.
KERIER
גם אלה שלא אוהבים לראות את הממשלה מתערבת מסכימים שהיא צריכה להתערב כשיש זיהום. פשוט אין מנגנונים אחרים למנוע אותו. השוק לא יודע למכור את הזכות לזהם את האוויר. יש פה בעיית טרמפיסט.
פרפסקטיבות משפטיות על בעיית הזיהום
מהות הבעיה
החלקיקים באוויר הם בעיה, אך גם סימפטום של דפוס התנהגות אנושית.
<הסברים על התיאורמה של קוז שלא חידשו לי>
קלברזי: הממשלה צריכה למצוא את המנגנוני םוהמוסדות המתאימים ע"מ ליצור איזון אופטימלי בין המשאבים. הבעיה היא שאי אפשר (או מאד יקר) לגלות בדיוק איזו חלוקת משאבים תהיה הכי יעילה (למשל, לגלות מהי רמת זיהום האוויר ה"אופטימלית"). לכן צריך לפעול כך:
- דרך הפעולה שתהיה הכי קלה לתיקון ע"י השוק במקרה של טעות
- דרך הפעולה שמקרה הכי גרוע לא תהיה ממש גרועה
ROSE
אסטרטגיות לניהול מרחב משותף:
החלוקה בין פרטי/ציבורי אינה מועילה כיוון ששני סוגי הבעלויות יכולים לנקוט באסטרטגיות שונות. מה הן אם כן האסטרטגיות?
1. עשה כלום: לא לעשות כלום
2. השאר בחוץ: ברגע שנהיה צפוף, למי שבפנים מותר לעשות מה שהוא רוצה, למי שבחוץ אסור להכנס.
3. דרך נכונה: לכולם מותר להכנס, אבל הם חייבים לשחק לפי כללי המשחק של הרגולציה.
4. קניין: קביעת תג מחיר לחלקים של המרחב
הרבה פעמים אפשר לחבר את האסטרטגיות השונות.
עלויות ניהול
ניהול משאבים עולה כסף. גם אם נמצא את הרמה האופטימלית לשימוש במשאב, עדיין נצטרך למצוא את השיטה הכי זולה לשמור עליו ברמה הזאת. רכיבי העלויות:
1. אדמינסטרטיביות
2. פרטיות/טכנולוגיות - למשל, כלים שהפרט צריך לרכוש כדי לעמוד בדרישות החוק
3. שימוש יתר/כשלון - החצנות הנובעות מכך שאין מערכת ניהול מושלמת
לחץ - נוצר כאשר יות אנשים רוצים להשתמש במשאב.
למה נוצר לחץ? בגלל RENT - זהו הרווח שנוצר מלקיחת המשאב, מעבר לעלויות לקיחתו. ככל שה-RENT יותר גבוה כך אנשים רוצים לקחת את המשאב. זה עלול להוביל לדלדול ולצניחת ה-RENT. המטרה בניהול היא לשמור על השאבים מניצול ועל ה-RENT מגרימת בזבוז.
השוואת עלויות ניהול
באופן טבעי, RENT גבוה גורם לעלויות ניהול גבוהות. יש גרף שמראה שככל שעלויות הניהול יותר גבוהות, כך הן מצליחות למנוע לחץ למשך יותר זמן (ולכן גם מונעות את עליית המחיר של הניהול). האסטרטגיות מסודרות על הגרף מ-1 עד 4, כך שהכי זולה (1) יוצאת הכי יקרה כשהלחץ עולה. עיקר המחיר באסטרטגיה 1 הוא כשלון, אבל צריך לזכור שכל עוד אין לחץ היא הכי משתלמת.
SAGOFF
בעיות הזיהום וכו' הן לא כשל שוק אלא בעייה מוסרית-פוליטית-אסתטית-...
לכל אחד מאיתנו יש תפקידים חברתיים שונים (הורה, בעל מקצוע וכו'), ואנחנו מחליפים ביניהם ע"פ הצורך. הוא מתמקד בתפקיד האזרח (אכפת לי מהקהילה) ותפקיד הצרכן (אכפת לי מעצמי), ובקונפליקט ביניהם. רגולציה חברתית צריכה לייצג את האינטרסים לש האזרחים ולא של הצרכנים.
יש הבדל בין שקילת ערכים לשקילת כסף כאשר דנים בסוגיות סביבתיות. שקלול כלכלי של ערכים הוא "טעות בקטגוריה". הרי אל עשו חוקים נגד עבודת ילדים כי היא לא היתה "כלכלית". אנחנו "אומה" ולא רק אוסף של צרכנים.
SAX
(לא בדיוק סיכום) מעלה את הרעיון של הרחבת דוקטרינת הנאמנות הציבורית (=המדינה חייבת לשמור על טובין ציבוריים מסויימים, כמו מקווי מים, לטובת שימושים ספציפיים ציבוריים) לעוד תחומים סביבתיים.
REISER
רוז דיברה על "קומדיית המרחב המשותף" - הרעיון שיש ייתרון בשמירה על אזורים פתוחים שאנשים מכ לשכבות האוכלוסיה נפגשים בהם (למשל חוף הים).
בעלות יכולה להיות של המדינה, פרטית או ציבורית (רעיון הנאמנות עיל). הצדקות לבעלות ציבורית במקרקעין:
1. מאפיינים של מערכת אקולוגית - שטחים פתוחים הם אסתטיים, אבל גם תורמים למשל לניקוי המים והאוויר. אלה יתרונות שכולם נהנים מהם אבל קשה ליחידים להעריך אותם. אלו הן מערכות מורכבות שכל שינוי בהן משפיע על הכל. קשה לצפות את ההשלכות של התערבות האדם, ויש גם שינויים מצטברים. רצוי שיהיה רק ישות אחת שמקבלת החלטות לגביהן, כי זה כ"כ מסובך לחזות מה יקרה.
2. תועלתנות, כשל שוק והצורך בניהול ציבורי - אם יהיה קניין פרטי במקרקעין ציבוריים, אז תהיה טרגדיית המרחב המשותף. גם אם רק אדם אחד יחזיק בקרקע, הוא לא יידע לקבל את ההחלטות הנכונות (עריצות ההחלטות הקטנות). גם הממשלה לא מתאימה בהכרח בגלל התערבויות פוליטיות.
MCEVOY
יש דפוס שחוזר על עצמו בFISHERIES (מדגים - MIDGIM) בעולם - יש מקום עם פוטנציאל, באים לדוג בו הרבה, דגים כ"כ הרבה עד שהמערכת לא מצליחה לשחזר את עצמה, ואח"כ נהיה לא כלכלי לדוג שם.
גישת הSUSTAIN YIELD מכירה בכך שמדגים הם משאב מתכלה. צריך למצוא את מספר הדגים שאפשר לדוג ע"מ שלא לדלדל את האוכלוסיה. מס' זה נקרא MSY. פעם חשבו שיש מספיק דגים בים, ולא צריך רגולציה על התחום. הבעיה היא שדגים מושפעים מהמון דברים ולא רק מכמות הדיג. למשל, ככל שיש פחות דגים כך הם גם מתרבים פחות. מם מאד מופעים מטפרטורת המים וכו'.
בעיה אחת עם מגדים היא שהם מרחב משותף, ואין שת"פ בין הגורמים הפרטיים שדגים שם. זוהי "בעיית הדייג".
גורדון היה כלכלן שהציע להתמודד עם הבעיה באמצעות כך שהבעלות על המדגה תהיה של הממשלה או פרטית, אך בכל קמרה אחידה. כך יהיה תמריץ כלכלי להיות יעיל לטווח הארוך.
הארדין המשיג את הבעיה בטרגדיית המרחב המשותף המוכרת לנו.
כלכלנים אחרים הצביעו על כך שבמצבים מסויים, גם דייג שכל המדגה שייך לו יעדיף לדוג את כולו ולשים את הכסף בבנק (זה הכי יעיל כלכלית).
היו שטענו שהטרגדיה של הארדין לא נובעת ממהות הקניין הפרטי אלא מבעיה חברתית. גם ה"טרגיות" שבדבר היא תפיסה תלויית-תרבות.
KERIER
גם אלה שלא אוהבים לראות את הממשלה מתערבת מסכימים שהיא צריכה להתערב כשיש זיהום. פשוט אין מנגנונים אחרים למנוע אותו. השוק לא יודע למכור את הזכות לזהם את האוויר. יש פה בעיית טרמפיסט.
פרפסקטיבות משפטיות על בעיית הזיהום
מהות הבעיה
החלקיקים באוויר הם בעיה, אך גם סימפטום של דפוס התנהגות אנושית.
<הסברים על התיאורמה של קוז שלא חידשו לי>
קלברזי: הממשלה צריכה למצוא את המנגנוני םוהמוסדות המתאימים ע"מ ליצור איזון אופטימלי בין המשאבים. הבעיה היא שאי אפשר (או מאד יקר) לגלות בדיוק איזו חלוקת משאבים תהיה הכי יעילה (למשל, לגלות מהי רמת זיהום האוויר ה"אופטימלית"). לכן צריך לפעול כך:
- דרך הפעולה שתהיה הכי קלה לתיקון ע"י השוק במקרה של טעות
- דרך הפעולה שמקרה הכי גרוע לא תהיה ממש גרועה
ROSE
אסטרטגיות לניהול מרחב משותף:
החלוקה בין פרטי/ציבורי אינה מועילה כיוון ששני סוגי הבעלויות יכולים לנקוט באסטרטגיות שונות. מה הן אם כן האסטרטגיות?
1. עשה כלום: לא לעשות כלום
2. השאר בחוץ: ברגע שנהיה צפוף, למי שבפנים מותר לעשות מה שהוא רוצה, למי שבחוץ אסור להכנס.
3. דרך נכונה: לכולם מותר להכנס, אבל הם חייבים לשחק לפי כללי המשחק של הרגולציה.
4. קניין: קביעת תג מחיר לחלקים של המרחב
הרבה פעמים אפשר לחבר את האסטרטגיות השונות.
עלויות ניהול
ניהול משאבים עולה כסף. גם אם נמצא את הרמה האופטימלית לשימוש במשאב, עדיין נצטרך למצוא את השיטה הכי זולה לשמור עליו ברמה הזאת. רכיבי העלויות:
1. אדמינסטרטיביות
2. פרטיות/טכנולוגיות - למשל, כלים שהפרט צריך לרכוש כדי לעמוד בדרישות החוק
3. שימוש יתר/כשלון - החצנות הנובעות מכך שאין מערכת ניהול מושלמת
לחץ - נוצר כאשר יות אנשים רוצים להשתמש במשאב.
למה נוצר לחץ? בגלל RENT - זהו הרווח שנוצר מלקיחת המשאב, מעבר לעלויות לקיחתו. ככל שה-RENT יותר גבוה כך אנשים רוצים לקחת את המשאב. זה עלול להוביל לדלדול ולצניחת ה-RENT. המטרה בניהול היא לשמור על השאבים מניצול ועל ה-RENT מגרימת בזבוז.
השוואת עלויות ניהול
באופן טבעי, RENT גבוה גורם לעלויות ניהול גבוהות. יש גרף שמראה שככל שעלויות הניהול יותר גבוהות, כך הן מצליחות למנוע לחץ למשך יותר זמן (ולכן גם מונעות את עליית המחיר של הניהול). האסטרטגיות מסודרות על הגרף מ-1 עד 4, כך שהכי זולה (1) יוצאת הכי יקרה כשהלחץ עולה. עיקר המחיר באסטרטגיה 1 הוא כשלון, אבל צריך לזכור שכל עוד אין לחץ היא הכי משתלמת.
SAGOFF
בעיות הזיהום וכו' הן לא כשל שוק אלא בעייה מוסרית-פוליטית-אסתטית-...
לכל אחד מאיתנו יש תפקידים חברתיים שונים (הורה, בעל מקצוע וכו'), ואנחנו מחליפים ביניהם ע"פ הצורך. הוא מתמקד בתפקיד האזרח (אכפת לי מהקהילה) ותפקיד הצרכן (אכפת לי מעצמי), ובקונפליקט ביניהם. רגולציה חברתית צריכה לייצג את האינטרסים לש האזרחים ולא של הצרכנים.
יש הבדל בין שקילת ערכים לשקילת כסף כאשר דנים בסוגיות סביבתיות. שקלול כלכלי של ערכים הוא "טעות בקטגוריה". הרי אל עשו חוקים נגד עבודת ילדים כי היא לא היתה "כלכלית". אנחנו "אומה" ולא רק אוסף של צרכנים.
SAX
(לא בדיוק סיכום) מעלה את הרעיון של הרחבת דוקטרינת הנאמנות הציבורית (=המדינה חייבת לשמור על טובין ציבוריים מסויימים, כמו מקווי מים, לטובת שימושים ספציפיים ציבוריים) לעוד תחומים סביבתיים.
REISER
רוז דיברה על "קומדיית המרחב המשותף" - הרעיון שיש ייתרון בשמירה על אזורים פתוחים שאנשים מכ לשכבות האוכלוסיה נפגשים בהם (למשל חוף הים).
בעלות יכולה להיות של המדינה, פרטית או ציבורית (רעיון הנאמנות עיל). הצדקות לבעלות ציבורית במקרקעין:
1. מאפיינים של מערכת אקולוגית - שטחים פתוחים הם אסתטיים, אבל גם תורמים למשל לניקוי המים והאוויר. אלה יתרונות שכולם נהנים מהם אבל קשה ליחידים להעריך אותם. אלו הן מערכות מורכבות שכל שינוי בהן משפיע על הכל. קשה לצפות את ההשלכות של התערבות האדם, ויש גם שינויים מצטברים. רצוי שיהיה רק ישות אחת שמקבלת החלטות לגביהן, כי זה כ"כ מסובך לחזות מה יקרה.
2. תועלתנות, כשל שוק והצורך בניהול ציבורי - אם יהיה קניין פרטי במקרקעין ציבוריים, אז תהיה טרגדיית המרחב המשותף. גם אם רק אדם אחד יחזיק בקרקע, הוא לא יידע לקבל את ההחלטות הנכונות (עריצות ההחלטות הקטנות). גם הממשלה לא מתאימה בהכרח בגלל התערבויות פוליטיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה