פסולת
מיחזור
מיחזור אינו פתרון קסם סביבתי ולא תמיד ברור האם הוא מיטיב עם הסביבה, זה תלוי בהקשר. עלויות סביבתיות: שינוע החומרים, אנרגיה, מים. זה נחשב האלמנט הפחות רצוי מבין REDUCE, REUSE, RECYCLE.
יש תקנות שקובעות שהעיריות צריכות למחזר 25% מהפסולת שהן אוספות, עם אפשרות לקבל פטור אם קיימות חלופות כדאיות יותר מבחינה כלכלית ושאינן מזיקות מבחינה סביבתית. בפועל ממחזרים בערך 4%. הרשויות אפילו לא טורחות לקבל פטור. מצד שני יש מיחזור בקבוקים למרות שאין חובה משפטית.
יש הסדרים מיוחדים לעידוד מיחזור. המפורסם ביותר הוא חוק הפיקדון על מיכלי משקה ויש גם את חוק מיחזור צמיגים.
חוק הפיקדון
זהו מנגנון כלכלי. מי שממחזר מקבל את הכסף חזרה ומי שלא – לא. זאת נחשבת דרך לאמץ התנהגות סביבתית ראויה.
לפי התיאוריה הכלכלית גובה הפיקדון צריך להיות ההפרש בין העלות לסביבה כשלא ממחזרים את הבקבוק לעלות כשכן ממחזרים. בפועל כנראה אף אחד לא מנסה לחשב את הנזק.
זה מביא לעידוד מיחזור כי גם אם אנשים זורקים את המיכלים לפח אוספים את זה משם.
שיעורי המיחזור אינם גבוהים מאד. בחוק קבעו יעדים לשיעורי מיחזור עם סמכות לשר לשנות יעדים ולהגדיל את סכומי הפיקדון. ב-2008הגיעו ל-66% מיחזור, זה פחות מהיעדים. לפני כמה חודשים החוק תוקן ונקבעו יעדים פחות שאפתניים. בנוסף ביטלו את תאגיד המיחזור כך שהאחריות חלה באופן ישיר על היצרנים.
חוק מיחזור צמיגים
גם כאן חל על היצרן והיבואן, ויש יעדים מדורגים. החל מ-2013 היעד הוא מיחזור של 100%.
אין פיקדון – אז למה שאנשים ימחזרו? כי כשהם קונים צמיגים חדשים הם משאירים אותם במקום בכל מקרה.
היטל הטמנה
מנגנון כלכלי שנוסה בחוק שמירת הניקיון. אתר הטמנה צריך לשלם היטל. ב-2000 עשו את החוק וקבעו שהשר רשאי לקבוע היטל הטמנה, זה לא קרה ולכן המחוקק הכניס את ההיטל לחוק. ההיטל נמוך יחסית. איך היטל על המפעילים של אתרי הטמנה יגרמו לצמצום כמויות הפסולת?
מפעיל האתר לא יכול לצמצם את הכמויות, אבל הוא יכול לגלגל את המחיר לרשויות המקומיות. האם רשויות מקומיות מנסות לצמצם את כמויות הפסולת? נראה שלא. זה מעלה שאלה מי צריך להיות קהל היעד של הכלים האלה.
לציבור יש את ההשפעה הכי ישירה על כמויות הפסולת. למה לא מטילים עלינו היטל הטמנה? כי זה מסובך וישראלים נוטים לעקוף את החוק.
זה מראה את הקושי לזהות מיהו סוכן השינוי / המונע הזול ביותר. גם אם יודעים מי הוא, לא תמיד יודעים איך לתמרץ אותו לפעול.
חומרים מסוכנים
יש רשימה שנקראית "הספר הכתום". כדי להתעסק בהם רציך רישיון, אסור לזרוק אותם לפח ויש הוראה מפורשת לאן לסלק אותה (רמת חובב). אסור לייבא, לייצר, להביא או להחזיק חומר מסוכן בלי "היתר רעלים". כדי לקבל היתר רעלים צריך להיות אדם הגון שיודע לקרוא ולכתוב. בפועל יש עסקים שעוסקים ברעלים בלי ההיתר ואז קל להוכיח את העבירה.
אמור להיות היטל על סילוק חומרים מסוכנים שאמור לשקף את העלויות לסביבה, אך הוא לא נקבע ע"י השר.
תכנון ובנייה
דיני איכ"ס בישראל הם קצת מוזרים מהבחינה שהרבה מההסדרה הרגולטיבית האמיתית היא לא בחוקים "סביבתיים" אלא בחוק רישוי עסקים וחוק תו"ב. מה הקשר?
- מתקנים שמשפיעים בצורה אינטסיבית על זיהום – עוברים דרך המסנן של דיני תו"ב.
- שמורות טבע.
- ראינו שזיהום אוויר מושפע מערך התיכנון – כאשר אנשים גרים בפרברים יש יותר זיהום כי הם נוסעים ברכב פרטי.
מכח חוק תו"ב הותקנו תקנות שמחייבות התחשבות בסביבה, אלב עיקר ההגנה הוא פרוצדורלי. החוק בד"כ אינו קובע הסדרים ספציפיים ותקנים סביבתתים, אבל כדי לבנות צריך לקבל אישורים של ועדות שונות.
היררכיה של אישורים: מועצה ארצית, ועדות מחוזיות, ועדות מקומיות
הועדות המקומיות הן בד"כ מועצות מקומיות, והוועדות מורכבות מנבחרו ציבור.
המועצה הארצית מכינה תוכנית מתאר ארצית (תמ"א) אחת. בפועל יש תמ"אות שונות בנושאים שונים – לייעור, לחשמל, לבנייה וכו'. התוכניות הארציות קובעות איפה יהיו התשתיות השונות, איפה לבנות. התמ"אות צריכות לקבל אישור של הממשלה כדי להכנס לתוקף.
הועדות המחוזיות צריכות להוציא תוכניות מחוזיות, שמאושרת ע"י המועצה הארצית.
היזמים מציעים תיקונים כל הזמן לתוכניות מקומיות, כ שהמדרג ההיררכי הרציונלי לא נשמר תמיד.
זה הפך לכלי מרכזי לביקורת ציבורית – כלי של החברה האזרחית לבקר את התוכניות של כל מיני ימים. בהרבה מקרים ההתנגדויות לא באמת מצליחות להשפיע, אבל יש מקרים שבהן הן משנות תוכניות.
ב-2002 הוקמה ועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל). הרעיון היה לקצר הליכי תכנון בתשתיות לאומיות (מים, ביוב, תחבורה). הגיעו למסקנה שהפרוצדורה הרגילה מסורבלת מידי. יש לוועדה הזאת את הסמכויות של 3 הדרגים הנורמטיביים. פרוייקט שמקבל אישור של הות"ל מאושר בלי קשר לכלום. ההליכים מזורזים ויש מעט מקום להתנגדות של הציבור. עושים הרבה שימוש בות"ל.
אדם טבע ודין עתר נגד חקיקת התיקון לחוק. השאלה שעלתה בפסה"ד היא האם הקמת הות"ל היא בניגוד לחו"י כבה"א. אילו זכויות חוקתיות נפגעו? קניין (מאפשר פגיעה בקניין ללא יכולת התנגדות), בריאות (מאפשר הקמת פרוייקטים שפוגעים בבריאות), כבה"א - זכות הטיעון והזכות להליך הוגן (האם היא מוכרת? נשאר בצ"ע). העתירה נדחתה, אבל נקבע שאם בפרוייקט מסויים תהיה פגיעה בקניין/בריאות/כבה"א אז יהיה אפשר לעתור, אבל אי אפשר להגיד שעצם קיום הות"ל פוגע בזכויות חוקתיות.
רפורמה בדיני התכנון והבנייה -הממשלה מקדמת חקיקת חוק תו"ב חדש. הארגונים הסביבתיים והחברתיים מתנגדים, משתי סיבות:
- הרפורמה מציעה לבטל את הוועדות המחוזיות ולתת יותר כח לועדות מקומיות. זה בגלל שהן מורכבות מפוליטיקאים מקומיים שנתונים להשפעה של בעלי אינטרסים.
- פחד משינוי המערכת התכנונית, שאולי אל מתפקדת בצורה טובה אבל מקשה על פרוייקטים חדשים, שזה בגדול טוב לסביבה.
תסקירי השפעה על הסביבה
המקור לחוק שלנו הוא החוק האמריקאי – NEPA. החוקים האלה קובעים שחובהלהכין תסקיר השפעה על הסביבה על כל פעולה של הרשויות שתהיה לה השפעה משמעותית על הסביבה.
מה נחשב לפעילות משמעותית: בניית כבישים למשל, אבל גם חתימה על אמנה בינ"ל או החלטה לתת רישיון למשהו או לממן פעילות מסויימת.
אצלנו צריך להכין תסקיר רק במסגרת חוק תו"ב – לכן תחול רק על תוכניות. יש ס' ספציפיים מתי תוכנית חייבת להכין תסקיר, או אם יש "השפעה ניכרת על הסביבה". התסקיר צריך להיות מוכן ע"י היוזם של התוכנית, בד"כ זה לא המדינה, וזה בשלב יחסית מאוחר. לכן זה לא בדיוק גורם ניטרלי שמכין (למרות שנציג המשרד לאיכ"ס בודק אותו). זאת חובה פרוצדורלית לחשוב על נושאים סביבתיים – לא מעבר לזה.
בות"ל, בהרבה מאד מקרים, יש פטור מהכנת תסקיר! חוצפה!!! דווקא בפרוייקטים הכי חשובים לא עושים תסקיר.
קרינה סלולרית
מקרה קלאסי של NIMBY – כולם רוצים שתהיה קליטה טובה לסלולרי אבל לא שתהיה אנטנה ליד הבית. לכן יש חשש לאפלייה סביבתית. הנזק של הקרינה לא ברור, והסיכון הוא כנראה מהמכשירים.
ההסדרה המשפטים מבוססת על 4 יסודות:
- היתר הקמה והפעלה מהמשרד לאיכ"ס. היתרים טכנולוגים קובעים גודל ל אנטנה, עומצת קרינה וכו'
- היתר בנייה מהועדה המקומית
- ס' 19 לחוק קרינה בלתי מיננת – חובה ליידע את הציבור שמקימים אנטנה. מחקרים מראים שכאשר נותנים מידע לציבור זה משפיע על התנהגות המזהמים.
- ס' 202ב לחוק התכנון והבנייה – כתנאי לקבלת היתר החברה צריכה לתת כתב שיפוי לוועדה מפני חבות על פגיעה בערך המקרקעין של השכנים. ס' 197 לחוק תו"ב קובע פיצוי על פגיעה בחלקות באמצעות החוק. לכן החברה הסלולרית צריכה לשלם אם יהיו תביעות. זה ניסיון להשתמש בכלי כלכלי כדי שחברת הסוללר תפנים עלויות. בחברות הסלולריות טענו שזה יפגע בשכבות חלשות, כי הם ידעו פחות איך לקבל פיצוי ולמקרקעין שלהן יש פחות ערך.
בפועל – החברות עוקפות את ההסדרים ע"י קבלת פטור מחובת היתר בנייה למתקני גישה (ס' 266ג).
הרבה מהאנטנות מוקמות כמתקני גישה (אנטנות יותר קטנות). צריך היתר מהמשרד להבנת הסביבה, אבל לא צריך היתר, שיפוי ויידוע הציבור. לכן הרבה פעמים מקימים את האנטנות בתוך דירות.
אינטרנט ע"ב תשתית סלולרית – המשרד לאיכ"ס טוען שזה מיותר. באופן כללי הוא לא מתנגד אבל פה התועלת לא מצדיקה את הסיכון. יש דרך חלופית מאד טובה להתחבר לאינטרנט ואין סיבה להוסיף אנטנות בשביל זה. אבל זה לא אומר שיש למשרד סמכות להחליט לאיזה שימושים רצוי להשתמש בתקשורת סלולרית. מותר לו רק להחליט אם האנטנה בטוחה או לא.
שטחים פתוחים והגנת הטבע
למה חשוב לשמור על שטחים פתוחים? אנחנו צריכים את הקרקע להרבה צרכים. מצד שני, אנחנו רוצים שטחים פתוחים כי הם יפים, חשובים למערכת האקולוגית, טובים לנופש ותיירות. בהרבה מקרים הבעיה מוצגת כצרכי האדם מול צרכי הטבע (למשל עתירת הצבי הארצישראלי). למעשה שמירה על שטחים פתוחים היא אינטרס של האדם.
תמ"א 35 – קובעת את האזורים בארץ שבהם אנחנו רוצים לבנות ואת האזורים שרוצים לשמר. היא נתפסת כמסמך מאד מתקדם מבחינה סביבתית. יש עקרון של לא לבנות בשטחים פתוחים, ועקרון של צפיפות בניה מינימלית – אסור לבזבז קרקע. בד"כ דיני התו"ב מתעסקים בצפיפות מקסימלית. צפיפות בנייה חשובה למנוע פגיעה בשטחים פתוחים. הפגיעה הקשה ביותר במגוון הביולוגי נגרמת לא רק מצמצום השטחים הפתוחים אלא מקטיעה שלהם. זה חשוב גם להגן על אקוויפרים (הפרעה לחלחול מי תהום) ולצמצם זיהום סביבתי.
זה מנוגד לאתוסים ציוניים של פיזור אוכלוסייה.
בפועל בהרבה מקרים סוטים מהתמ"א.
שטח חקלאי נחשב שטח פתוח, למרות שיש בעיות סביבתיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה