המבחן – חומר פתוח, 2 שאלות יישום, עדיף תשובה קצרה עם חשיבה ביקורתית.
היום נדבר על משפט פרטי
המטרה של הדיבור על משפט פרטי היא להבהיר שבעיית הלגיטימציה נובעת מעצם הפעלת הכח, היא לא ייחודים לענף מסויים במשפט. יכול להיות קשה או קל להתמודד איתה, אבל היא עדיין נוכחת.
צריך לשים לב שצדק ולגיטימציה לא הולכים ביחד.
הסעד הבסיסי בנזיקין זה השבת המצב לקדמותו. עם זאת, בשנים שאחרונות יש אמירות בביהמ"ש שיכול להיות חריג של פיצוי עונשי. יש לביהמ"ש סמכות לפסוק פיצוי עונשי. אין לזה עיגון פורמלי בחוק, אלא זה הוכר בפסיקה. מצד שני, יש לזה יחס שלילי. התשובה הדוקטרינרית היא שפיצוי עונשי חורד מהשבת המצב לקדמותו ולכן הוא בעייתי.
בפס"ד אטינגר התובע דרש פיצוי עונשי. אטינגר הילד שיחק בשטח בבניה שלא היה מגודר, ונפל למותו. בפסה"ד, חזרו על הטענה שיש סמכות אבל זה חריג. פיצוי עונשי הוא נטע זר – הוא עובד כמו משפט פלילי. זה יהיה לכן רק בעוולות מכוונות – כאשר ביהמ"ש סולד מהיסוד הנפשי (למשל, במצב של הכרחת נשים לעבוד בזנות).
במשפט האנגלי גם יש היסוס רק בשימוש בפיצוי עונשי. פס"ד ROOKES – הלורד דבלין צמצם את הסמכות לפסוק פיצוי עונשי אך השאיר אותו, למשל במצב שבו עובד מדינה פוגע בזכויות יסוד לש אנשים, יש תההגות נפשעת, או שיש סמכות סטטוטורית לפסוק פיצוי עונשי (למשל בתביעות של זכויות יוצרים).
ארה"ב מובילה את המגמה בעולם בפסיקת פיצוי עונשי.
הבעיות של פיצוי עונשי:
תיאוריה של צדק מתקן: דיני הנזיקין שומרים על שיווי משקל נורמטיבי, בין הזכויות של המזיק והניזוק. זה מתוך מטרה ליצור שוויון בחירויות בין האנשים. אם נאפשר חירות מלאה למזיק, יש יפגע בחירות של הניזוק. לכן יש סטנדרטים שונים של זהירות בדיני הנזיקין. שיווי המשקקל מופר כאשר המזיק פועל שלא כשורה, וכך הוא מכפיך את החופש של הניזוק לצרכיו. ע"י הסעד של השבת המצב לקדמותו, אנחנו נותנםי סיטוי כספי לשוויון בחירויות. כל שאר העולם לא קיים במשוואה בין המזיק לניזוק.
התיאוריה של צדק מתקן מסתכלת מה המשפט עושה ומנסה לחלץ מזה תובנות לגבי התיאוריה.
כאשר יש סתירות בין מה שהתיאוריה אומרת למה שהמשפט עושה, התיאוריה נמצאית בבעיה.
פיצוי עונשי הוא ההפך הגמור מצדק מתקן. אם הופר השוויון הנורמטיבי, וביהמ"ש אומר שהמזיק צריך לשלם קנס לניזוק עצמו, אין חזרה לשיווי משקל נורמטיבי. אנחנו יוצרים אי צדק חדש.
נניח שנעשה מעשה עוולה שבו המזיק לא התעשר ועדיין צריך לשלם פיצוי עונשי – זה יותר בעייתי.
בעבר דיני הנזיקין והמשפט הפלילי לא היו קטגוריות נפרדות. הניזוק בתקיפה היה משמש בתור עד כנגד המזיק. זה יכול להיות הסבר לכך שפיצוי עונשי למעשה אינו חלק מהמשפט האזרחי. בכך בעצם אנחנו לא סותרים את התיאוריה של צדק מתקן.
פרוצדורה פלילית:
אם אנחנו אומרים שפיצוי עונשי הוא חלק מהמערך של המשפט הפלילי – איך אפשר להכיל הליך פלילי במהותו בתוך הליך אזרחי? כי ההליך הפלילי שונה לחלוטין – נטל ההוכחה, זכויות הנאשם במשפט הפלילי יותר חזקות.
אפשר להתגבר לע הקושי הזה במידה מסויימת. בעיית נטל ההוכחה – יש מקרים לא מעטים גם במשפט הזאחרי שבהם דרוש נטל הוכחה יותר גבוה. אפשר גם שביהמ"ש יחרוג מברירת המחדל כדי לתת ביטוי לעובדה שמדובר בפיצוי עונשי ולא בסעד אזרחי רגיל.
טענה שנייה - הקושי הפרוצדורלי הוא פחות בעייתי. הבעיה המרכזית היא זו: נניח שהמזיק עשה עוולה מכוונת ופגע בניזוק. נניח שהניזוק בתור פיצוי יקבל את המזיק לכלוא אותו במרתף, בתנאים טובים. ברור שמשפט לא יאפשר לניזוק להעניש את המזיק בצורה כזאת. מתן האכיפה לפרט זה פגיעה בלגיטימציה של שיטת המשפט שלנו -בדיוק כמו בבג"צ בתי הסוהר.
אין הבדל עקרוני בין הדוגמה של כליאה במרתף לבין פיצוי עונשי.
בעיה נוספת – העובדה שהניזוק לא רק מעניש אלא לוקח את הכסף לעצמו. היה אפשר לעשות את הרעיון הזה ולתת את הפיצוי למדינה.
המסקנה היא שצריך לשלול את הסמכות של ביהמ"ש להעניק פיצוי עונשי, במיוחד כאשר מסתכלים על התיאוריות שמנסות להסביר למה פיצויים עונשיים הם לגיטימיים. ראינו שתיאוריית הצדק מתקן לא מסבירה למה פיצוי עונשי הוא לגיטימי.
איך ניתן להצדיק פיצוי עונשי?
ראשי הנזק של דיני הנזיקין לא באמת מבטאים את הפגיעה בניזוק. למשל, פגיעה בכבוד. טיעון נגד: יש ראש נזק של כאב וסבל, הוצאות משפט (באופן מסורתי אמורים לתת פיצוי).
פיצוי עונשי כפיצוי חברתי – אנחנו מפצים באופן עקיף את החברה שנפגעה אבל לא הגיעה לביהמ"ש.
אלה תיאוריות שמנסות להסביר שאין פה פיצוי עונשי – אלא פיצוי על נזק שלא הוכר.
יש תיאוריות שמראות שבכל מקרה של נזק יש רווח למזיק – הוא חסך באמצעי זהירות ולכן גרם נזק.
טיעון נגדי – אולי צריך למצוא מנגנונים אחרים ולא פיצוי עונשי כדי לפצות את החברה. למשל, מס.
התיאוריות האלה מכחישות את ההבחנה בין פיצוי לעונש. אבל, טיעון נגדי הוא שזה כן עונש ולא פיצוי.
התיאוריתו האלה לא מתמודדות עם הבעיה אלא מנסות לעקוף אותה.
התיאוריה של הניתוח הכלכלי:
צריך לבחון את השאלה של הפיצוי העונשי לא מזווית של לגיטימציה אלא זה כלי להקצאה של משאבים בחברה ולתמרוץ נכון של פעילויות. זאת הפרטה של מערכת האכיפה הפלילית. אנחנו רוצים לחסוך למערכת הפלילית את המאמץ של טיפול בתביעות קטנות. יש פה הנחה שתיקים של פיצוי עונשי צריכים ללכת למשפט פלילי. הבעיה – יש עוולות שניתן בהן פיצוי עונשי אבל אין בהן סממן פלילי.
הבעיה היותר משמעותית היא שוב- לגיטימציה. אם אנחנו מנתקים את חלוקת העבודה בין המשפט הפלילי לציבור, אז אין בעיה לחשוב על הענשה פרטית. אבל – יש לנו בעיה עם הענשה פרטית.
פולינסקי ושווה – טוענים שהמטרה של פיצוי עונשי זה למנוע כשלים של תת-אכיפה ותת-גילוי. למשל, אם המכונית שלי נפגעה, אני לא יודעת אם זה בגלל מזל רע או מעשה עוולה. אני לא יכולה לגלות מה קרה, ומי אחראי לנזק. הפיצוי העונשי אמור לעזור בזה. נגיד שיש 10ניזוקים שונים לחלוטין. לכל אחד מהם נגרם נזק של 100. רק 5מגישים תביעות וזוכים. האחרים לא מגישים תביעות כי הם לא יודעים מי פגע בהם, אין להם כסף, אין להם חשק וכו'. ביהמ"ש לכן צריך לפסוק לכל אחד שתבע פיצוי 200.
הדוקרטינה הזאת מתעלמת לחלוטין מהחומרה של המעשה. היא לא מתיחסת להבדל בין סתם תקלה לבין בחינה של היסוד הנפשי. בפועל ברור שביהמ"ש בוחן את היסוד הנפשי כאשר הוא פוסק פיצוי עונשי.
האם אין פה ענישה של המזיק על כך שיש תת-אכיפה בחברה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה