OCP
אטיולוגיה
זה לא גנטי. איזה דפוס הורות מביא לזה?
הורות כאוטית שלא מציבה גבולות. אין חוקיות וביטחון, לכן האדם מנסה ליצור אותם בעצמו. אז למה לא נוצרת אישיות חרדה?
מאחר שאין מודל להזדהות, האדם מפתח לעצמו מודל. כיוון שהוא יוצר מודל שמבוסס על עקרונות מופשטים (במקום להתבסס על מודל אמיתי), הם דוגמטיים ונוקשים. גם השליטה היא בעצם חסרת גבולות.
על פי פרויד – המוקד של OCP הוא בתקופה האנאלית. קוראים לה גם "אישיות אנאלית". הוא התיחס לארגון הדחפים התוקפניים. בשלב האנאלי, הקונפליקט הוא סביב שליטה בצרכים (קקי). הילד נדרש להבחין בין מה שטבעי לו למה שנדרש מהחברה. ילד שמאומן מוקדם מידי או באופן נוקשה מידי נכנס למאבק כח שבו המנצח מן הסתם זה ההורים. הילד חווה את עצמו כנשלט וחסר אונים. זה יוצר כעס ופנטזיות תוקפניות. זה גורם לילד להרגיש רע ומלוכלך. הוא מתביש. יש ניסיון לפצות עליהן ע"י שליטה, אחריות, דיוק. הצורך להרגיש נקי הופך להיות קריטי לשמירת הזהות של הילד. נוצר סופר אגו של הכל-או-כלום, סופר אגו נוקשה.
תיאורטיקנים מאוחרים פחות תהיחסו לשלב האנאלי כשלב המכונן, כי התמות של שליטה שהוא מצא שם מן הסתם מאפיינות גם את המשך ההתפתחות. סגנון הורוות שלא מאפשר מקום ליצר. מחדירים תחושת אשם לילד, כל הזמן הוא לא בסדר.
רעיונות פסיכולוגיים הורידו את דפוס ההורות הסמכותני כי הוא גורם נזקים. היום יש עדויות לסגנון הורות שלא מדבר על אשמה (אני מאוכזב ממך) אלא על בושה (מה אנשים יחשבו עליך). בחברה המודרנית הנרקיסיסטית, האספקט המוסרני מתחלף באספקט נרקיסיסטי.
כתיבה עדכנית יותר על OCP מדברת על מחסור בהערכה ואהבה של ההורים לילד, אם משום שהם קרירים ואם משום שלילד הזה יש צרכים יותר גדולים באהבה. כאשר הילד צריך הורה והוא לא זמין, זה מעורר כעס. כעס ותלות נחווים כמסוכנים. אי אפשר לבטא את הכעס, אך אפשר להשליך אותו על הסביבה, וזה תורם לחוויה של העולם כמסוכן. לכן רואים אדישות.
למה הם וורקוהוליקים? אמונה שצריך להתאמץ בשביל לקבל אהבה והערכה, צריך להגיע להישגים. הוורקוהוליות היא משהו כפייתי. האדם לא נהנה מחדוות היצירה.
הדינמיקה צא מוגבלת לרמה מסויימת של ארגון אישיות
השוואה לאישיות סכיזואידית לאישיות סיכזו יש עולם פנימי עשיר ולOCP לא
אישיות דכאונית
קשר ברור בין הפרעה בציר 1 לציר 2. האם אישיות יוצרת הפרעות או שהפרעות יוצרות אישיות? אולי מבר דכאוני הוא הקצנה של האישיות? האם יש לי דיכאון או שאני דיכאוני?
ה-DSM שם את הדיסתימיה כהפרעה בציר 1 במקום בציר 2.
הגדרה על פי ה-PDM
יש פרהדיספוזיציה גנטית.
מתח מרכזי – יחסים עם אובייקט, דיון האם אני רע או טוב (התשובה היא רע), פיקסציה אוראלית – תלות במערכות יחסים, התמכרויות לאוכל/סיגריות וכו'.
רגשות – כעס על עצמי כי אני רע, עצב, אשמה (על הנטישה)
פרויד אמר שדיכאון קשור לאובדן – אבל (GRIEF) לא מעובד, כעס על האובייקט שעזב, כהגנה הכעס מופנה פנימה. יש שנאה עצמית וירידת ערך. יש תחושה של אובדן וחוסר.
אמונות על העצמי – אני רע/חסר
אמונות על האחר – אנשים שמכירים אותי ינטשו אותי
הגנות – אינטרוייקציה (הפנמה של אובייקט שאבד, האדם מרגיש חסר ולכן מפנים את האובייקט, גם אם המשמעות היא הפנמה של אספקטים שליליים שקשורים באותו אובייקט או בחווית הכאב בזמן האובדן).
על פי קליין, אינטרוייקציה שמאפיינת אישיות דכאונית מתבטאת בהפנמה לא מודעת של השנאה. המאפיינים החיוביים נזכרים – זה אובייקט אהוב – אבל השליליים נשרים כחלק מהעצמי.
החוויה של אובדן לא בהכרח התרחשה במציאות.
מתוך התחושה של חוסר ערך עצמי וחוסר אונים, מתקיימת אידיאליזציה של אחרים. האידיאליזציה מפחיתה עוד יותר את הערך העצמי.
סוגי משנה – קשור באשמה; קשור ביחסים (חושש שיעזבו אותו).
גורמים קשורים בהווצרות דינמיקה דכאונית
- אבדן
- משפחה שלא מאפשרת להתאבל על האובדן. אבל ודיכאון הם דומים, אבל אם רוצים למנוע דיכאון צריך לבטא אבל.
- עובר במשפחה – כשלהורה יש דיכאון, הילד מרגיש אשם וגם ההורה לא זמין
מקוויליאמס אומרת שבחברה המודרנית שיש בה הרבה ניתוקים וחוסר פניות של ההורים, זה לא מפתיע שיש הרבה דיכאון, אובססיביות ועזרה-עצמית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה