טבלת סיכום של 2 המודלים – במצגת
ביקורות על המודל הבירוקרטי: ניכור, חוסר יכולת לקבל מידע, חוסר יכולת להבין את המערכת וכו'.
מערכת הסעד והרווחה בשלטון המקומי -נמאצים בה רוב העובדים הסומציאליים בישראל. פועלת ע"פ המודל של העבודה הסוציאלית. מערך הקצבאות הוא נפרד. יש מתח בירוקרטי ומשפטי והומודל הבירוקרטי-משפטי הוא הדומיננטי. המודל של העבודה הסוציאלית יותר חלש, פחות מתוקצב.
פס"ד ברוכי – מראה את הקשיים במודל הבירוקרטי. היא מקבלת הבטחת הכנסה. אמא שלה עובדת אוניברסיטה ולכן היא יכולה ללמוד בחינם. אבל אם היא לומדת לוקחים לה את הגימלה. זה כדי למנוע מסטודנטים לקבל הבטחת הכנסה. היא עדיין עובדת, יש לה סיפור אישי קשה. בכל זאת ביה"ד לא מוכן להגמיש את התנאים. זה מקרה קלאסי שמראה את הביקורת על המערכת הבירוקרטית-משפטית.
ביהמ"ש משתמש בטרמינולוגיה של פרשנות תכליתית, אבל היא מסתכל על הכלל. מצד שני, יש פה חיזוק של השוויון – אף סטודנט לא יקבל הבטחת הכנסה.
המאמר של נבו וברק
בקבוצות המיקוד של צרכי הבטחת הכנסה, עולה הבעיה שאנשים מרגישים שכדי לקבל הבטחת הכנסה הם צריכים לא להתקדם בחיים. חד הוריות – לא יכולות למצוא בני זוג. לא יכולים להיות בעלי רכב או להשתמש באופן קבוע רכב של קרוב משפחה. זה מגביל את האפשרות שלהם לעבוד, לחנך את הילדים וכו'. נוצרת מלכודת עוני. רואים את זה בפס"ד ברנס.
ברנס – אשה שמקבלת הבטחת הכנסה ומגלים שיש לה בן זוג. היא טוענת שהוא רק חבר, אבל שוללים לה את הגימלה. היא אומרת שיחסים רומנטיים עם גבר לא אומר שצריך לשלול את הקיצבה. הכללים קובעים שאם הם גרים ביחד הוא תומך בה כלכלית והיא לא צריכה הבטחת הכנסה. ניתן לראות הרבה שק"ד לפקיד הקצה, ובגלל זה ביהמ"ש לא מתערב.
פתרון אפשרי- לתת כמה שיותר הנחיות לפקיד הקצה.
פס"ד אלימלך – מנושא אבטלה, אנשים ששללו להם דמי אבטלה כי הם סרבו לעבודה.
ביהמ"ש לא הסתכל על הזכות אלא על הפרוצדורה. פקיד הקצה צריך לשאול את השאלות הבאות: מה הצרכים של המבקש, האם יש לו תוכניות ללמוד, האם הוא לומד .... הבעיה בפס" אלימלך היא שלא היתה הפרוצדורה הזאת.
פס"ד לבנת – אדם שניסה לקבל קצבת נכות. נמצאו לו אחוזי נכות אבל הוא לא קיבל כלום. הוא מסרב להאמין, הוא פנה לפקידה שלו סבטה, כנראה בגבול ההטרדה. בסוף סבטה נתנה לו טפסים לקצבת ניידות. הוא תובע את המב"ל על השנתיים שלא קיבל קצבה. ביהמ"ש קבע שהמב"ל צריך ליידע מבוטחים על הזכויות שלהם. סבטה לא אשמה – היא אחראית על קצבת נכות. המערכת היתה צריכה לתת לסבטה מידע.
תפיסת התפקיד של העובדים הסוציאליים
המאמר על פרקטיקות מדיניות – הם קראו תיאורי תפקידים של עובדים סוציאליים בשרותי הרווחה, לראות מה המדינה כמעסיקה מצפה מהם. גם כאשר יש דרישה לעיסוק בפרקטיקות מדיניות הם מכוונות להנהלה. כאשר יש הכוונה לפרקטיקות מדיניות היא אדמינסטרטיבית וא-פוליטית. במוד הבירו'-משפטי, גם העו"ס הוא מיישם מדיניות ולא מעצב. מה שמעניין זה שהעו"סים עצמם כותבים את התיאורי התקפיד. ההסבר הוא שככל שעו"סים הם יותר בכירים כך הם יותר דומים לפסיכולוגים.
האם עו"סים הם סוכנים למיצוי זכויות חברתיות? הם מסתכלים על פרקטיקה של סינגור פרטני שבה נותנים מידע לצרכנים ועוזרים להם לדרוש את הזכויות שלהם. מתברר שהסינגור הפרטני הוא מאד שולי בפרקטיקה על עו"סים. למה זה? האופי הטיפולי של העבודה והעדר תמריצים.
המודל החדש – המאמר של דילר ואורות לתעסוקה
דילר כותב על ארה"ב. בעקבות הביקורות על המודל הבירו'-משפטי, שהיא מנוכרת ויוצרת תלות במדינת הרווחה. התחיל להתפתח מודל חלופי שמתלה את הזכאות לקצבאות רווחה בפעולה מצד הצרכן. המטרה היא השתלבות בשוק העבודה, אבל יכולות להיות מטרות אחרות בדרך (השתתפות בקורסים, עבודות ציבוריות וכו').
יש חזרה לשק"ד רחב ונסיגה מהפורמליות ומסטנדרטים צרים. מצד שני, לא מדובר בעו"ס – אין אג'נדה של הפרופרסיה. מדובר בפקידים. בדומה למודל העו"ס, הוא יותר מבוזר והוליסטי. המערכת הופכת לפחות משפטית באופן מובהק. פחות קשה לדבר על זכויות ברורות, אלא יש מערכת יחסים מול מתכנן היעדים.
אלמנטים חדשים -
הפרטה – בישראל זה קיצוני, אבל דילר מדבר על מצב שבו הכניסו היגיון עסקי פרטי. זאת, באמצעות קביעת יעדים ברורים ותמריצים, זה כמו העקרון של השוק הפרטי.
בארה"ב הגיעו לירידה של 42% בנתמכים, כאשר העוני גבר. איך זה יכול להיות שהתרחשה כזאת מהפכה? הרפורמות של מעבודה לרווחה התמקדו בפקידי הקצה, בניגוד לרפורמות עבר. הכללים נשארו, אך חל שינוי באופן היישום שלהם. הושקעו מאמצים בשינוי התרבות הארגונית.
במסגרת המודל החדש, יש מצד אחד שק"ד רחב לפקידי הקצה, אך זה לא אותו סוג ביזור של מודל העו"ס. יש גם הכוונה ותיעול של ההחלטות ע"י קובעי המדיניות. זאת באמצעות הוספת הכלים השוקיים. העובדים מוערכים ומתוגמלים בהתאם למטרות האלה. אין עמימות מטרות.
המטוטלת חוזרת באופן חלקי למודל עו"ס + תוספת עקרונות שוקיים. התוצאה היא שיש פחות יכולת פיקוח, כפי שהיה במודל העו"ס.
שק"ד נוצר כיוון שלמתכנן היעדים מותר להרכיב את התוכנית האישית. יש לתוכנית הזאת הרבה מאפיינים אפשריים. אין למתכנן בחירה בינארית. זה אומר שגם יש יותר נקודות שבהן יכולות להיות מוטלות סנקציות של שלילת גימלה. למתכנן היעדים יש הרבה יותר מטלות – לקבוע יעדים, האם היתה עמידה בהם, איך להשיג אותם. יש למתכנן המון כח על הצרכן.
המאפיינים האלה מאד בולטים באורות לתעסוקה.
מטרת התוכנית – שילובם של אנשים בשוק העבודה. הפחתת מס' מקבלי הפחתת הכנסה הוא תוצר לוואי.
התוכנית מדברת בשפה של שיתוף באחריות – הצרכנים והמתכנן שותפים בחתירה לעצמאות כלכלית.
זה מבטא שיני בתפקיד מדינת הרווחה ובאופן שבו נתפס הצרכן. הצרכן חוזר למצב שבו הוא צריך הכוונה.
מאפייני התוכנית
דרישות עבודה מתאימה – כל מה שניתן לבצע פיזית
הסכמה להשתתף בתוכנית אישית – הכשרה, העצמה, שירות בקהילה. הרעיון הוא להרגיל אנשים לסדר חיים של יום עבודה, ולכן היא בהיקף נרחב.
סנקציות – ניתן לשלול גמלה בעקבות סירוב לקבל עבודה, אי קיום מרכיב של תוכנית אישית
היישום של התוכנית ניתן לגופים פרטיים. חשש מרכזי הוא שהתמריץ הכלכלי של החברות יסיט אותן מיתר התכליות. אפילו אם זאת לא היתה חברה פרטית, עדיין יש מאפיין חזק של יעדים עיסקיים.
סמכויות מתכנן היעדים
השמה בעבודה, הכנת תוכנית אישית, הפנייה לשירות בקהילה, פיקוח על עמידה ביעדים.
כל חודש המתכנן נותן אישור השתתפות ונותן אותו לשירות התעסוקה.
יש פה גם שק"ד בהקצאת המשאבים – מי יקבל איזה הכשרה.
בקיצור – מודל חדש של מדינת רווחה והרבה שק"ד לפקיד הקצה. טוב הבנו.
כיצד מתמודדים עם שק"ד רחב? לחברות פרטיות קל יותר לייצר תמריצים לעובדים (ולפטר אותם אם צריך).
ברור לכולם שהמטרות של החברות הפרטיות היתה שילוב בשוק העבודה באופן מיידי ולא פיתוח אישי.
העדר אחידות אינו בעייתי כיוון שכל מקרה הוא ייחודי. זה כלי של המערכת להתמודד עם טענות של חוסר שוויון (?!)
החסרון המרכזי – קושי לפקח על מתכנני היעדים. יש פיקוח רק על המטרה המרכזית (כמה אנשים הופנו לעבודה) ולא על המטרות האחרות.
לעו"ס לפחות יש קוד אתי ואחריות חברתית.
בניסיון להתמודד עם הקושי לפקח יש ערר לוועדה מנהלית וערעור לביה"ד לעבודה.
תהליך הערר אמור להיות פשוט. יש 3 אנשי מקצוע בוועדה – מומחה לתעסוקה, עו"ס ואיש כלכלי. 2 מהם צריכים להיות עובדי ציבור. יש מעט מאד עררים – 2% מהפונים מערערים ורק 15% מאלה שגמלתם נשללה. רק 30% מהעררים התקבלו. זה יחסית % נמוך. זה מתמרץ אנשים לא להגיש עררים. אחת הסיבות שאין עררים היא שהזכויות לא ברורות. זאת אוכלוסיה מוחלשת שקשה לה לעמוד על זכויותיה. מתכנן היעדים נשאר בתפקידו, ולכן יש חשש לערער כדי לא להרגיז אותו.
על הערר ניתן לערער לביה"ד לעבודה. השאלה היא מה התפקיד של ביה"ד לעבודה. זה הגורם המדינתי היחיד שמפקד על התוכנית. למשרד התמ"ת יש כח לבטל את הזיכיון, אבל זה רק במקרים קיצוניים.
פס"ד רג'בי – מדובר בזכיינים פרטיים. יש להם תמריץ כלכלי מובהק להעלים אנשים מהמערכת. הם עושים עבודה ציבורית ולכן חל עליהם כל המשפט המנהלי. אבל, אין לגביהם הנחות שיש לעובד ציבור שהוא פועל למען תכלית ראויה. לכן צריך להפעיל ביקורת קפדנית יותר מבעבר.
פס"ד לוגסי – ההלכה נהפכת ע"י ביה"ד הארצי. זה הליך ביניים לגבי היקף שמיעת הראיות. נקבע שם שסומכים על ועדת הערר, ביה"ד האזורי לא ישמע ראיות. הוועדההיא כמו כל טריבונל בהליך אדמינסטרטיבי אחר.
אנחנו רואים את הקושי של ביהמ"ש להתמודד עם המודל החדש.
ברג'בי ולוגסי הבעיות מתעוררות מכך שאנחנו רגילים לעולם של זכויות ברורות, וזה לא כך באורות לתעסוקה.
ועדת העבודה והרווחה של הכנסת החליטה לאר טיפולי שיניים לילדים. זה תיקון של הבעיה המנהלית במהלך. צפוי שתוגש עוד עתירה, כי בג"צ אמר שלא דן בכל ההתנגדויות.
סיכום הקורס
לאורך הקורס ליוותה אותנו התיאוריה של א"א על 3 משטרי מדינת הרווחה. התיאוריה היא שהמשולש של מדינה-משפחה-שוק הוא חלוקת העבודה הבסיסית במדינת הרווחה. כשמדינות הרווחה המערביות נתקלו בקשיים דומים הן מצאו פתרונות מוסדיים שונים.
המודל הליברלי מתמקד בפתרונות דרך השוק, בפרטים, המדינה היא גורם שיורי
המדינות הסוצ'-דמו' מתמקדות במדינה, סולידריות, שוויוניות, הסדר יקר מאד
המודל השמרני – מתמקדות במוסד המשפחה
במאמר האחרון שקראנו, א"א מנסה לראות מה העתיד של 3המשטרים. ברקע לדברים עומד ה-א"א והשאלה האם תהיה הרמוניזציה של מדינות הרווחה באירופה (לעתו, לא בעתיד הקרוב).
הוא אומר שחלוקת העבודה בין המדינה, המשפחה והשוק, וההסדרים המוסדיים השונים, מבטאים מאבק אידיאולוגי. זה לא רק הסדר טכני. המאבק הוא על איך החברה הטובה צריכה להראות. גם בסוף ובאמצע המאה ה-20 היה מאבק כזה, ולדעתו אנחנו בעוד רגע של טרנספורמציה למול האתגרים החדשים. האתגרים המרכזיים הם:
- השינוי במבנה המשפחה – העלמות התא המשפחתי המסורתי. בני זוג שנישאים לא יכולים לצפות להשאר ביחד עד סוף חייהם. ילדים גדלים בין שני הורים, משפחות אלטרנטיביות, חזרה למגורים עם הסבים.
- אי יציבות בשוק – אדם שנכנס למקום עבודה לא מצפה להשאר שם כל חייו. יחסי עבודה דואליים – מצד אחד מי שיש לו הכשרה וכישורים ימצא את עצמו עם עבודה טובה ויציבה; מצד שני למי שאין הכשרה אי אפשר לקוות לקידום, אין כח מיקוח, מצפים שהעבודה תהיה לא יציבה – כמו העבודה במקדונלדס.
- המדינה משתנה – בגלל שהשוק משתה, הגלובליזציה מחלישה את המדינה. בנוסף יש מהגרי עבודה שהם לא אזרחים – בישראל 10% מכח העבודה.
א"א לא חושב שיהיה שינוי רדיקלי, הוא מאמין בתלות מסלול.
אנשים חשופים לסיכונים יותר גדולים בחברה, ובמיוחד – פרטים מסויימים חשופים אליהם יותר מאחרים. קומ' היא חשיפה לסיכונים של השוק. יש גם סיכומים של המשפחה, כי אי אפשר לחשוב על תלות בתא משפחתי מסויים, אבל הביטוי דה-פמי' פחות מתאים כאן. המדינה צריכה להתמודד עם סט חדש של סיכונים. אלה שינויים שלא צפו אותם כאשר התפתחו המערכים הבסיסיים של מדינת הרווחה. לכן נזקקים לכיול מחדש, הגבלת משאבים, רה-קומ' – מה שפירסון אמר.
הסייכון של ילדים לגדו רק עם הרוה אחד לא קייםרק בשכבות החלשות, אבל יש יותר סיכונים בשכבות החלשות. עוני מלווה הרבה פעמים במשפחות לא יציבות. עובדים חסרי הכשרה יותר פגיעים לשוק. מה עושים איתם? כבר אין להם יכולת לסמוך על עבודה בטוחה במפעל עם שכר סביר. החשש הוא שמי שחסר לו הון אנושי והכשרה מודרים חברתית. מדינת הרווחה לא ביטלה את המבנה המעמדי (כפי שמרשל אמר – היא גם לא תכננה לבטל אותו אלא להקל על המתח).
א"א לא אומר שצריך לשנות את המבנה המעמדי. אי אפשר להעלים אותו (חשיבה קפיטליסטית). צריך לעבוד על מוביליות חברתית – עבודה במקדונלדס היא לא בעייתית, הבעיה היא אם אתה תקוע שם. גם הילדים שלהם יעבדו בעבודות האלה. המדינה צריכה להתמקד במוביליות חברתית – הכשרה וחינוך. הזדמנויות החיים של אנשים תלויות בחינוך ובכישורים שלהם. כאשר עברנו לחברת שוק הבטחנו שיהיה פוטנציאל למוביליות – עכשיו צריך לממש אותו.
זאת השאלה שמדינת הרווחה מתמודדת איתה כל הזמן. כל השינויים במנגנונים הם נסיונות להתמודד עם הבעיה החברתית הבסיסית של המבנה המעמדי. בנוסף, המודל הנוכחי התאים למבנה כלכלי אחר וכיום קשה לממן אותו. לא ברור שמדינת הרווחה היום עונה על הצרכים של כלכלת הידע. יש את האתגר להתאים את מדינת הרווחה לסיכונים ולצרכים החדשים.
העמדה הניאו-ליברלית – התפיסה של מדינת הרווחה לא עוזרת וצריך לעבור לשוק חופשי. צריכה להיות רגולצה על השוק ומדינת רווחה מינימלית ומופרטת, שנמסכת על אינדיבידואליזם ואחריות הפרט לגורלו. העמדה הזאת תפוסת תאוצה בישראל ובאירופה. א"א מתנגד לאמונה בשווקים. המדינות הליברליות מתאפיינות בפערי ההכנסה הגדולים ביותר. א"א אומר שהוא לא פוסל את הרעיון של שוק אבל צריך להבין את הגבולות של השוק. תוכניות ה"אקטיבציה" (כמו תוכנית וויסקונסין) הן לא רעיון רע בבסיסו – צריך לתת לאנשים כלים והכשרה. אבל זה לא יכול לעמוד לבד, אלא מלווה במדינת רווחה שתאפשר את זה במובן העמוק. למשל, ע"י חינוך שוויוני והתאמת שוק העבודה לצרכים של קבוצות שונות.
אם שוק העבודה לא מתאים לאמהות, אז תוכנית אקטיבציה לא יכולה לעשות הרבה. היא צריכה להיות משולבת בחשיבה מערכתית רווחה. צריך להסתכל ביחד על עבודה ומשפחה. התמקדות בהכשרה לא יכולה להחליף את מדינת הרווחה. כאשר אנשים לא יכולים להשתלב בשוק היא אולי מעט מידי ומאוחר מידי – זאת הפחתת נזקים ולא מניעה מראש. השאלה האם מערכת החינוך שלנו היום נותנת את הכלים הנדרשים מילדים כדי להשתלב ולהצליח בשוק העבודה בעתיד (רמז: לא).
בנוסף לזה אנחנו חושבים הרבה פעמים רק על האוכ' החילונית. יש לנו גם ערבים וחרדים, יש מדינת רווחה משנית שמופנית למגזרים האלה והניתוח שלהן שונה לחלוטין.
כאשר אנו חושבים על מדינת הרווחה הרבה פעמים אנחנו מסתכלים סטאטית – מה המצב עכשיו. אם אנחנו מנסים לתכנן את עדיתה לש מדינת הרווחה צריך להסתכל מעבר לזה. מדינת הרווחה מנסות ללוות את האזרחים מלידה עד זיקנה, אבל הסטטיסטיקה היא נקודתית. אנחנו לא יודעים שמי שהיום הוא זקן עני זה בגלל שהוא לא השתלב בשוק העבודה כי לא היה לו חינוך.
כאשר חושבים על עיצוב מדינת הרווחה חשוב מאד להתיחס להסדרים המוסדיים הקיימים. מידי פעם יש מהכ לא צפויה שסוטה מתלות המסלול, אך זה נדיר.
אם אנחנו חושבים על שינוי מוסדי צריך לחשוב על איזה עקרונות יעמדו בבסיס. למשל – מדברים על שוויון וסולידריות. למה הכוונה? איזה סוג שוויון? מה המשמעויות של הפרטה או הלאמה?
באיזה עקרון חלוקתי נבחר?
עקרון יעילות פרטו – אם מישהו אחד מרוויח והשני לא מפסיד, זאת תוצאה יעילה וזה עקרון חלוקתי ראוי. העקרון הזה מניח שעוני אינו יחסי. כמובן שאפשר להתווכח על זה. מדינת הרווחה הישראלית מאמצת אותו.
עקרון הקורבניות – אני קורבן אז מגיע לי. זה עקרון מאד חזק בפוליטיקה הישראלית. גם לעקרון החלוקתי הזה יש את החיסרון כי עוד ועוד קבוצות טוענות לקורבנות, ומתחילים מאבקים בין הקבוצות החלשות.
יש כאן אתגר למציאות קריטריון חלוקתי שהוא גם אפשרי וגם לא ריק מתוכן.
שאלת המשולש – כל הזמןאנחנו מחלקים מחדש את העבודה בין 3הקצוות של המשולש. חלוקת העבודה עצמה בין הקצוות של המשולש היא בעלת השלכות ראשוניות ומשניות. אם מפריטים משהו שמדינה עושה, זה עובר למשפחה או לשוק. כאשר יש כשל, עולה השאלה האם אחד מהמוסדות האחרים יצליח לקלוט את הכשל הזה ולפצות עליו. אולי צריך להתחיל לחשוב על החברה האזרחית.
השלכות ישירות:
נניח שאנחנו מחליטים שהשוק הוא זה שיספק שירות רווחה מסויים. זה המוסד החלוקתי המרכזי. אנחנו יודעים שיש כשלי שוק. לכשלי שוק יש עלויות. אנחנו לא יודעים איזה כשלי משפחה יש. אין על זה מחקר. אלה סוגיות פרטיות. הרבה פעמים קשה לנו לענות על השאלה מה קורה כאשר המדינה לא ממלאת את תפקידה. זאת השאלה הפמיניסטית – מה קורה במשפחה? יש הרגשה שלא תמיד היא יכולה לספק מענה לבעיות שנוצרו. לטפל בקשיש עם אלצהיימר רק במשפחה זה מאד קשה, במיוחד במשפחה חד-הורית. האתגרים של משפחות ששני בני הזוג עובדים בהן הם אתגרים חדשים. אנחנו רואים את זה בישראל סביב ביטוח הסיעוד. ב-2030 על כל קשיש חמישי בישראל תהיה פיליפינית.
לכן צריך להבין את דרכי הפעולה של כל אחד מקצוות המשולש. צריך לא רק לאבחן מה המשמעות של העברת התפקיד לאחד המוסדות אלא גם לזהות את ההשלכות המישניות שנמצאות שם.
השלכות מישניות של העברה למדינה – עיוותי תמריצים, בעיות מוסריות, חשש מתלות במדינה, השלכות כלכליות.
השלכות מישניות של העברה לשוק – שוק מייצר אי שוויון מעמדי, תלוי בכח הקנייה ומשכפל את כח הקנייה (החלוקה המעמדית)
השלכות מישניות של העברה למשפחה – לא יודעים הרבה. מעביר את הנטל לנשים, לא ידוע מה ההשלכות על ילידים וגברים.
הרבה פעמים בדיון במדינת הרווחהאנחנו מרוכזים במדינה. זה הגיוני כשאנחנו בפקולטה במשפטים. אבל חשוב לזכור ששלושת המוסדות האלה נמצאים באינטראקציה מתמדת. למשל – נוצר עכשיו שוק פרטי לביטוח תרופות מצילות חיים, כי לביטוח המשלים אסור לעשות את זה.
לגבי הבחינה – ספרים פתוחים. 2 שאלות עם תתי סעיפים. אחת כמו העבודה – 60% - הצעה לרפורמה שלא למדנו ונצטרך לנתח לאור התיאוריות, שינויים במדינת הרווחה, א"א, פירסון, תלות מסלול, תפקיד ביהמ"ש, זכויות חברתיות, בירוקרטיה. צריך ליישם – לא לדבר בכללי על דה-קומ' אלא להתמקד בפרטים של המנגנון.
שאלה שנייה – 40% - תתן קביעה תיאורטית "מדינת הרווחה הישראלית צריכה ללכת לכיוון סוצ'-דמוק" ויהיה צריך ליישם את זה על מקרים פרטיים שלמדנו בקורס.
6 עמודים, 3.5 שעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה