א. ל. זר-גוטמן "הבטחת תקשורת חופשית בין עורך הדין ללקוח באמצעות חסיון עורך דין-לקוח וחובת הסודיות האתית – קריאה לרפורמה" הפרקליט ספר וינר עמ' 79- 118 (2009)
תקשורת חופשית בין עו"ד ללקוח היא אחת מאבני היסוד של הפרופסיה.
ביהמ"ש העליון העניק ביסוס חוקתי לחיסיון עו"ד-לקוח.
ההוראות בחוק הן ס' 48 לפקודת הראיות וס' 90 לחוק לשכת עו"'ד, וכן כלל 19 לכללי האתיקה.
צידוקים להבטחת תקשורת חופשית:
· כדי שזכות הייצוג תוכל להתממש הלקוח צריך להיות מסוגל להביא לסניגור את כל המידע בלי לחשוש שזה יפעל נגדו. נקרא "הצידוק הקונבנציונלי". הביקורת העיקרית היא שהטענה לא נכונה אמפירית. הלקוחות לא באמת יודעים מה החוק ומה החריגים. גם ללא חיסיון יש תמריץ לגלות את הכל. ביקורת נוספת היא שזה מנגנון לקדם את הפרופסיה ולמנוע תביעות נגד עו"ד (בעיקר מצד לקוחות).
· העו"ד חייב לדעת את כל העובדות, כי רק כך ייתן ייצוג משפטי הולם, וייעשה צדק.
· משפר את היכולת של העו"ד למנוע הדעת סכסוכים לביהמ"ש.
הבחנה בין חובת סודיות לחיסיון
החיסיון הוא פטור מהחובה להעיד בבימ"ש (הליך משפטי /חקירה/חיפוש), והסודיות היא פטור מעקרון חופש המידע בכל פורום שהוא ועל כל מידע שהוא. מידע יכול להיות לא חסוי אך סודי. יש הבדל בחריגים לעקרונות אלו.
הסודיות כוללת גם מידע שהלקוח נתן שלא קשור לשירות המקצועי.
תנאי להיווצרות חיסיון וסודיות הם שהתקיימו יחסי עו"ד-לקוח. המאפיינים לכך:
1. הלקוח פנה לעו"ד בבקשה לייצג אותו
2. עוה"ד קיבל עליו את הייצוג
3. ניתן ייפוי כוח
4. שולם שכ"ט
5. נערכה ישיבת עבודה שבה פורטו דרישות הלקוח
6. זהות הלקוח ידועה לעו"ד
7. המידע המועבר
8. משך היחסים בין הצדדים
9. רמת האינטנסיביות של היחסים
10. ניתן שירות משפטי
11. ניתן שירות שרק עו"ד יכולים לתת – זהו מאפיין מאד חשוב
זהו מבחן אובייקטיבי.
חיסיון חל גם אם אין ייצוג.
כולל מידע שהגיע מטעם הלקוח.
כולל מסמכים (אך לא מסמך מזוייף)
הקשר לשירות מקצועי משפטי חל רק לע חיסיון ולא על סודיות. שירות מקצועי – הגדרה רחבה מזו של ס' 20, 22, אך לא כוללת פעולות בלתי חוקיות. צריך להיות קשור ענינית לטיפול משפטי, חלק מהמומחיות של עו"ד.
גם אם המסמך הועבר לצד ג' זה לא בהכרח מבטל את החיסיון.
החיסיון חל גם אם המסמך נתפס אצל הלקוח.
"חריגים" (אלו לא באמת חריגים כי חיסיון וסודיות הם מוחלטים)
- ויתור מודע ומפורש של הלקוח. אם הלקוח משוחח מרצונו בנוכחות צד ג'. כולל גילוי בשוגג.
- מידע הנוגע לעבירה בעתיד. כאשר העבירה נמשכת זה בעייתי. אין צורך בחשד או מודעות של עוה"ד.
- חובת גילוי בחוק. למשל ס' 262 בחוק הענושין – גילוי עבירה עתידית. אין חובה לדווח על חשד להתעללות בקטין.
- גילוי הנדרש להגנת עוה"ד. למשל בסכסוך שכ"ט. רק כאשר המידע הכרחי לעילת התביעה ועוה"ד סבור שהגילוי חיוני להגנתו. העו"ד צריך למצות את הדרכים האחרות להשגת שכ"ט שלו. גם כאשר לקוח פונה לוועדת האתיקה נגד עו"ד. החריג לא חל כאשר יש אישום פלילי נגד העו"ד.
- במסגרת החובה שלא להטעות את ביהמ"ש.
ב. על"ע 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי הדין, מ"א (4) 770, פיסקאות 1-3, 5-10 לפסק הדין.
עו"ד קיבלה פיקדון לטובת מס שבח מצד ג' שעשה עסקה עם לקוחה. אותו צד ג' הביא מסמך פשרה חתום (שנעשה ע"י עו"ד אחר) שלפיו היא צריכה להעביר לאותו עו"ד את הפיקדון. התברר שהסיבה להסכם הפשרה הוא ניסיון להונות את מס שבח ואותה (לשלם פחות שכ"ט). בכל מקרה לא שילמו לה שכ"ט והיא השאירה את הפקדון אצלה.
האשימו אותה בהפרת חובת סודיות כי היא אמרה שהלקוח אמר לה שההסכם פיקטיבי.
"שירות מקצועי" לא יכול להיות בקשר למסמך מזוייף. לכן הלקוח כבר לא היה לקוח שלה כשאמר לה שהוא פיקטיבי.
ג. "החובה לדווח על פשע עתידי - גוברת על חובת החסיון המקצועי"; "גילוי פרטים במהלך תביעה לתשלום שכ"ט אינו מהווה הפרת חסיון"; "עו"ד אינו חייב למסור את כתובת מרשו עפ"י דרישת רשויות" , עט ואתיקה 5 (פברואר 1990).
- עו"ד התבקש ע"י לקוחו לעשות עסקה שבבסיסה ייפוי כח מזוייף. ועדת האתיקה קבעה שהוא צריך להתפטר ולהודיע למשטרה.
- עו"ד לא צריך למסור לרשויות את הכתובת של מרשו כשרוצים לעצור אותו.
- כאשר לקוח מעלה טענות בנושא במחלוקת בינו לבין עו"ד, הוא מוותר מכללא על החיסיון.
- עו"ד צריך לענות לשאלות המשטרה, במקרה שבו ללקוח שלו מותר להפר מעצר בית ולהגיע אליו, אבל חושדים שהוא לא הגיע.
- התנאים להפרת החיסיון כאשר יש סכסוך משפטי עם הלקוח: המידע הכרחי לעילת התביעה; הגילוי המותר הוא רק על המידע ההכרחי; עוה"ד מיצה דרכים אחרות לגבות את שכה"ט.
ד. על"ע 5160/04 עו"ד אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (22.3.05).
בתקופה שבין החודשים מאי-יוני 2000 פנתה המתלוננת אל המערער על מנת שייצג אותה בהליכי הגירושין שהתנהלו בינה לבין בעלה. המתלוננת הפסיקה את ההתקשרות עם המערער זמן קצר לאחר שהחל לייצגה והמערער נאות להחזיר לה את מלוא שכר הטרחה שגבה ממנה. פעמיים הוא נתן לה צ'קים וביטל אותם. הוא טוען שהיה נתון לסחיטה מצידה.
בעקבות האמור, הגישה המתלוננת תלונה נגד המערער בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים. עובר להגשת הקובלנה נערך בירור בלשכת עורכי הדין, במסגרתו הגיב המערער בכתב לתלונת המתלוננת. בתגובתו מסר המערער פרטים שונים שנמסרו לו על ידי המתלוננת ואשר חב חובת סודיות לגביהם.
בסופו של הליך הבירור בלשכת עורכי הדין הוחלט להגיש קובלנה נגד המערער. בקובלנה יוחסו למערער עבירות המשמעת הבאות: עבירות של אי שמירת כבוד מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיפים 53 ו- 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין וכן בניגוד לכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; עבירות של הפרת חובה כלפי הלקוח בניגוד לסעיף 54 לחוק ביחד עם סעיף 61(1) לחוק וכן בניגוד לכלל 2 לכללים ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; אי שמירת חובת הסודיות בניגוד לכלל 19 לכללים ביחד עם סעיף 90 לחוק וסעיפים 61 (1), 61 (3) לחוק.
באשר להפרת חובת הסודיות והחיסיון שבין עורך דין ללקוחו, טוען המערער כי אין היגיון ואין הצדקה להקפדה על מגבלות החיסיון כאשר נדרש עורך דין להגן על עצמו מפני תלונה שהגיש נגדו לקוח. זאת ועוד, ההליך המשמעתי הנו חסוי ואינו פתוח לציבור ולכן, היות שעורך דין רשאי להתייעץ עם ועדת האתיקה בנושא זה, בהתאם לקביעתו של בית הדין, הרי שהיה בידו, תחת היוועצות בוועדת האתיקה, לכלול את המידע שחלה עליו חובת סודיות וחיסיון בתגובתו לתלונה. עוד טוען המערער, כי מאחר שלצורך תביעת שכר טרחה מותר לעורך הדין לחשוף את היותו של חוזה בלתי חוקי, יש ללמוד מקל וחומר למקרה בו מדובר בהגנה על שמו הטוב ומקצועו של עורך הדין.
פסה"ד:
הפרת חובת הסודיות והפרת חיסיון
בית הדין המחוזי קבע, כי כאשר "נפתחת חזית" בין הלקוח לבין עורך הדין, מוגמשים כללי החיסיון. עורך הדין רשאי, לצרכי הגנתו, לדווח על מה שהיה בינו לבין הלקוח. כל צעד, בהקשר זה, חייב להיות מידתי, שקול ונחוץ להגנתו. קרי, הדברים שמוסר עורך דין חייבים להיות כאלה שנדרשים לצורך הצגת גרסתו והגנתו, ועליו להישמר שלא לפגוע באינטרס הלקוח מעבר למתחייב לשם כך.
בית הדין קבע בעניין זה, כי המידע שמסר המערער לבית הדין בתגובתו לתלונה חשף פרטים חסויים אשר לא נדרשו נקודתית לצורך הגנתו של המערער וכי המידע נחשף על ידי המערער רק כדי לפגוע במהימנות המתלוננת ועל מנת שבית הדין יעדיף את גרסתו על פני גרסתה.
החיסיון חיסיונו של הלקוח הוא, והוא בא להבטיח בראש ובראשונה יחסים של כנות ופתיחות בין הלקוח לבין עורך-הדין. בבוא הלקוח להיזקק לשירותיו המקצועיים של עורך הדין, אין עליו חשש או מורא כי פרטים או מסמכים שהוא מגלה במהלך ההתייעצות או הטיפול בעניינו, ישמשו נגדו ללא הסכמתו.
בפרשת פלונית ציין בית המשפט באמרת אגב חריג לפיו עורך דין יוכל לחשוף מידע המתייחס לדברים שהוחלפו בין הלקוח לבינו, ככל שגילויו נחוץ לעורך הדין לצורך התגוננות מפני תביעה בהליכים משמעתיים שננקטו נגדו. בית המשפט ציין, כי חריג כזה הוכר בפסיקת בתי המשפט בארצות הברית, בתנאי שהחשיפה היא הכרחית להגנת זכויותיו של עורך-הדין, ובלבד שלא יגלה דבר מעבר להכרחי למטרה זו. בית המשפט בפרשת פלונית לא נדרש להכריע האם לאמץ את החריג האמור במשפטנו והדבר אינו נדרש אף בענייננו.
עם זאת, כפי שצוין בפרשת פלונית, גם במדינות בהן הוכר החריג הוא מסויג בסייגים כדי למנוע שימוש לרעה במידע שנמסר במסגרת החיסיון. כך, כאמור, מותר לחשוף מידע חסוי אך ורק אם המידע הכרחי ונחוץ לצרכי הגנתו של עורך הדין. החריג האמור הוכר בכללי לשכת עורכי הדין הקנדית, בפסיקה האמריקאית ומאוחר יותר בכללי לשכת עורכי הדין בארצות הברית, בכל הנוגע לתביעות לשכר טרחה, בהתגוננות בפני תביעה שעניינה רשלנות מקצועית או בהליכים משמעתיים. זאת, בכפוף לכך שגילוי המידע החסוי נחוץ למטרה שלשמה הוא נחשף.
אל מול האינטרס של חופש העיסוק ושמו הטוב של עורך הדין עומד אינטרס השמירה על החיסיון בין עורך הדין ללקוח, המבוסס על ההכרה בזכותו של הלקוח לתקשורת חופשית בינו ובין עורך דינו, על מנת להבטיח את יעילות ייצוגו.
כאשר אינטרסים אלו מתנגשים, יש לאזן ביניהם ולבחון איזה אינטרס גובר ומתי. כאמור, על כף המאזניים נמצאת הזכות להתגונן ומנגדה האינטרס של שמירת החיסיון, שהנו אינטרס ציבורי מובהק. לצורך איתור נקודת האיזון הראויה, שומה עלינו לבחון איזו אשמה מיוחסת לעורך הדין ומנגד מהו המידע אותו מבקש עורך הדין לחשוף, האם חיוני ורלוונטי הוא להגנתו ומהי מידת הפגיעה שתגרם בעקבות חשיפתו ללקוח ולאמון הציבור בקהיליית עורכי הדין. האיזון בין שיקולים אלה משמעו, כי כאשר מוגשת נגד עורך דין קובלנה, יוכל זה האחרון לפתח קו הגנה כנגד האישום נגדו במסגרתו של ההליך המשמעתי. מציאת נקודת האיזון היא קשה, אך בהחלט יתכנו מקרים, הגם שהם חריגים, בהם זכותו של עורך הדין להתגונן תגבר. יובהר, כי היותו של המידע רלוונטי ונחוץ להגנתו של עורך הדין מהווה תנאי סף לצורך שקילת חשיפתו של המידע. על בית הדין לבחון האם בנקודת הזמן בה חשף עורך הדין את המידע הוא סבר או היה לו יסוד לסבור, כי המידע שחשף נחוץ לצורך הגנתו ואין בו כדי להכפיש את הלקוח או לפגוע בעניינו שלא לצורך.
האיזון הנכון בין האינטרסים השונים בנסיבות דנן, ובהתאם לאמות המידה שפורטו, מוביל למסקנה כי המערער הפר את חובת החיסיון המוטלת עליו, שכן הוא גילה מידע לפיו המתלוננת ביצעה לכאורה עבירות פליליות, מידע שאין לו ולהגנתו בתיק הנדון ולא כלום, למעט, כפי שקבע בית הדין, רצונו של המערער לפגוע במהימנותה של המתלוננת.
כאשר מקנן ספק בליבו של עורך הדין האם גילוי המידע יש בו משום הפרה של חובת החיסיון, טוב יעשה אם יפנה לוועדת האתיקה ויבקש את עמדתה מראש לעניין הצגת הדברים בכתב התגובה, על מנת למנוע מצב בו יפר החיסיון וימצא עצמו מואשם בהפרת החיסיון.
ה. ב"ש (מחוזי, ת"א) 90130/08 ליברמן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, החלטה מיום 27.3.2008) .
ביום 28.3.07 ניתן צו חיפוש, במעמד צד אחד וכן ניתן צו להמצאת מסמכים, שהופנו כלפי עו"ד יואב מני, שהוא פרקליטו של השר לשעבר אביגדור ליברמן. הצווים ניתנו, אגב חקירה מסועפת אותה מנהלת משטרת ישראל כנגד ליברמן. מאחר ומדובר היה בצו חיפוש וצו לתפיסת מסמכים שאמורים היו להתבצע במשרד פרקליטים, הורה בית משפט קמא, בצדק, כי אם תטען טענת חיסיון, יאטמו החפצים וטענת החיסיון תוכרע על ידו.
לגבי חלק מהמסמכים, נטען כי אלה שייכים ללקוחות אחרים של משרד עו"ד מני, והם נשמרו במאובחן (אותם לקוחות הם העוררים הנוספים לפני, ויכונו בהמשך בשמותיהם).
לאחר דין ודברים, הודיעה המדינה בעת הדיון כי היא מתייחסת לעו"ד מני כאל חשוד.
החלוקה למעטפות היתה חלוקה שבוצעה על ידי עו"ד מני עצמו והיא בוצעה בהתאם ללקוחות השונים. בית משפט קמא טרח ועיין בכל המסמכים, אחד לאחד, קרא את טיעוני הצדדים כולם, שמע את הסברי עו"ד מני, כפי שבאו לידי ביטוי בטיעוני פרקליטיו ובאינדקס אותו הכין, וכאמור, הורה על חשיפה חלקית של המסמכים.
לשכת עורכי הדין, באמצעות עו"ד דרור ארד-איילון ועו"ד נחשון שוחט, ביקשה להצטרף להליך כ"ידיד בית המשפט". לשיטת לשכת עורכי הדין, נקבעה הלכה מרחיקת לכת בהחלטת בית משפט קמא, שעה שזה קבע, בהתייחס לחשדות (החדשים) שהועלו כנגד עו"ד מני אגב הדיון, רף ראייתי נמוך במיוחד הנדרש לשם התייחסות לפרקליט כאל חשוד, והיא סבורה שראוי שעמדתה תישמע בהליך.
פסה"ד:
[לא קראתי את טענות הצדדים הארוכות והמייגעות]
התמונה המצטיירת למקרא הנספחים הסודיים, תמונה שעוגנה בתשתית ראייתית ולא בהכרח במידעים, היא תמונה מדאיגה, המצביעה על מעורבות לכאורית של ליברמן, בתו, ואני חייב לומר בצער, גם של עו"ד מני, במעשים שדבק בהם יותר מאשר גוון של פלילי.
משכך, אני סבור שהשאלה העיקרית שבה מיקדו הצדדים את טענותיהם, שאלת היקף הראיות הנדרשות לשם הסרת החיסיון, אינה שאלה של ממש במסגרת ההליך הנוכחי, באשר התשתית המצויה לנגד עיני, שהיא רחבה אף מזאת שהיתה לנגד עיני בית משפט קמא, יש בה כדי לענות על מבחנים מחמירים יותר של דיות הראיות, אף שלא במבחן הקיצוני שהציעה לשכת עורכי-הדין, שאינו מקובל עלי.
לשכת עורכי-הדין, כזכור, העלתה טענה לפיה הרף הראייתי הנדרש לשם הסרת החיסיון, תוך קביעה שהתנהגות עורך-הדין מצביעה על מעורבות שלו בפלילים, הוא רף של קירבה לוודאות. אני סבור שמבחן שכזה, שמבחינת היקף הראיות עולה על ראיות לכאורה, עולה על חשד סביר, והוא מבחן כמעט קונקלוסיבי במהותו, הוא פשוט בלתי אפשרי, שעה שמדובר בחקירה המתנהלת, במסגרתה עדיין לא נחקר עו"ד מני כחשוד, שעה שחלק מהתמונה הראייתית עדיין אינה מצויה כלל בידי המדינה, בין היתר מחמת טקטיקות השהייה בהן נוקטים כל המעורבים בפרשה, אך בעיקר הדברים אמורים בליברמן ובתו.
התשתית הנורמטיבית שבהתייחס אליה יש לקבוע את המבחן הראייתי, מצויה בשני חוקים: פקודת הראיות - סעיף 48(א) ו-52, וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.
בשים לב למטרת החקיקה וחשיבות החיסיון, חשיבות שלא ניתן להגזים בה, שהרי החיסיון הינו נדבך חשוב והכרחי (בין היתר) ביכולת לנהל הגנה של נאשמים באופן תקין - ניהול שיש בו אלמטים חוקתיים של ממש - יש לאמץ מבחן ראייתי מחמיר יותר מזה שעליו עמד בית משפט קמא בהחלטתו, ובהחלט ניתן לקבוע, שמבחן ראייתי שכזה, צריך להיות לכל הפחות כזה העומד במבחן הראיות לכאורה (בסייג עליו עמדתי לעיל, לפיו עדיין מדובר בתשתית ראייתית חלקית, מאחר ולא כל החשדות נחקרו, בוודאי לא לעומקם ובוודאי לא בהסתמך על הראיות החסויות, שטרם הומצאו לידי המדינה).
טענה נוספת שהעלו העוררים, נגעה לקביעת בית משפט קמא, לפיה חלק מהמסמכים אינם חוסים בחיסיון עורך דין-לקוח, מאחר והיו התכתבויות עם צדדים שלישיים. הטענה בעניין זה נוגעת בין היתר להיות חלק מהמסמכים התכתבויות עם עורך דין המייצג את ליברמן במשותף, כך שהחיסיון לא נפגם עקב כך. בעניין זה, קיימת קביעה עובדתית של בית משפט קמא, לפיה המסמכים הללו אינם בגדר התייעצות של פרקליטים משותפים אלא מתן הוראות לביצוע על ידי עו"ד מני למשרד עורכי הדין בקפריסין, וכן דיווח על ביצוע אותן הוראות, ומשכך אין לקבל את הטענות כנגד קביעת בית משפט קמא.
טענה נוספת נגעה להסרת חיסיון ממסמכי בנק. בעניין זה אין לקבל את טענות העוררים, באשר לכאורה לפחות מדובר בשורה של פעולות שבוצעו ביחס לחשבונות הבנק, במטרה להסוות פעילות פלילית לכאורית של ליברמן ובתו, כך שדי בכך להביא להסרת החיסיון אולם מעבר לכך, ברור שפעולות שבוצעו בחשבון בנק, אינן בגדר שירות מקצועי שמעניק פרקליט ללקוחו, כך שעם כל הכבוד לעו"ד מני, אם הוא מבצע פעולות עבור לקוחו בחשבון הבנק של האחרון, הרי שאם פיזית המסמכים נשמרים במשרדו, אין מדובר במסמכים שהופקו אגב ייצוג הלקוח או אגב הענקת שירות משפטי, ומשרד עורכי הדין הוא לא יותר מאכסניה למסמכים, שאין עליהם כל חיסיון מכל סוג.
טענת תום הלב -היא הטענה לפיה, אין דרך לקבוע שהחיסיון חל, שעה שברור שעורך הדין פעל בתום לב. מעבר לעובדה, לפיה - בנסיבות המקרה הנוכחי - עובדתית קשה לקבל את הטענה, הרי שאין לקבל את הטענה מבחינה ערכית. יתכנו בהחלט מצבים, בהם מתייעץ לקוח המתכנן עבירה עם פרקליט, מבלי שהלה יהיה מודע לכך, שמטרת היעוץ ומטרת מסמכים המופקדים בידו אגב כך, היא פלילית. אם אכן קיימת תשתית ראייתית המצביעה על כך שההתייעצות נועדה לקדם פעילות עבריינית של הלקוח, הרי שגם אם עורך הדין לא היה מודע לכך, לא יחול החיסיון על מסמכים שכאלה.
הגישה הפרשנית שביקשו העוררים שאקבל, לפיה ההתכתבויות בין עורכי הדין חסויות, מעצם מהותן, אינה מקובלת עלי, שהרי מה פשוט היה למי שמעוניין בכך, להנחות את פרקליט א' להעביר הנחיה לפרקליט ב', לביצוע פעולה מסויימת שאינה חוקית, שאז היתה הפעולה או המסמכים שהוחלפו לשם ביצועם, לחסויים. הדברים אינם סבירים ואין לקבלם.
מסמכי מחשב -טענת העוררים ובעיקר עו"ד מני היא, שכל מסמך השמור במחשבי משרדו של עו"ד מני, הוא בגדר טיוטה חסויה ומשכך חסוי. אין לקבל טענה זו. ראשית, על מנת שמסמך יהיה חסוי, הוא צריך להיות קשור לשרות המקצועי המוענק על ידי עורך הדין ללקוח ולא ניתן לקבוע כלל גורף כפי טענת העוררים. שנית, בעידן הנוכחי, מסמכים רבים מופקים על ידי המחשב ונשלחים לדרכם ללא חתימה (תכתובותE-MAILלמשל) ואף ניתן לאחסן במחשב מסמכים שהיו בעברם מסמכי נייר מוחשיים ונסרקו לפורמט של קובץ מחשב. האם עצם העובדה שהמסמך אינו חתום או שמור כקובץ, הופכת אותו לטיוטה חסויה? ברור שלא. בית משפט קמא עבר על המסמכים, בחן אותם בין היתר בשים לב לתוכנם וטענות עו"ד מני והכריע כפי שהכריע, באופן שלדעתי אינו מצדיק התערבות.
ו. רע"פ 8873/07 היינץ ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 18.1.10).
בשאלה העקרונית שעלתה בבקשות רשות הערעור שלפנינו הוצג בפנינו שינוי בעמדת המדינה לעניין תחולתו "הגיאוגרפית" של חסיון עורך-דין-לקוח. השינוי שחל בעמדת המדינה לעניין פרשנות תחולת החסיון בא לידי ביטוי בכך שהמדינה מסכימה כי חסיון עורך-דין-לקוח חל גם על מסמכים שהוחלפו בין עורך-דין ללקוח המצויים בחזקת הלקוח. נקודת מוצא זו מקובלת עלינו ובכך צדקה המדינה כאשר קיבלה את הפרשנות התכליתית של חסיון עורך-דין-לקוח כבסיס לבחינת השאלות המתעוררות ביחס לתפיסה וחשיפה של מסמכים שנתפסו בחזקת הלקוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה