סד"א - שיעור אחרון

סעדים ספציפיים – כל התנאים הכללים חלים עליהם.

מטרת סעד זמני – לגשר על הפער בין זמן הגשת התובענה להכרעה, על מנת למנוע מצבים שבהם זכות התובע תרוקן מתוכן. תנאי הסף הכלליים רלוונטים לכל סוגי הסעדים.

צו מניעה זמני

מטרתו להקפיא את המצב על מנת למנוע מהנתבע לעשות פעולות שישנו את המצב.

אין הוראה ספציפית, הסמכות לתת אותו נלמדת מת' 1 לתקסד"א וס' 75 לחוק ביהמ"ש.

פס"ד גולן גלובס – שם את הדגש על מאזן הנוחות.

פס"ד טיב טירת צבי – מדגיש את שאלת סיכויי התובענה.

צו עשה זמני

נחשב ליותר בעייתי. הוא מחייב תא הנתבע לעשות משהו פוזיטיבי. יש פה פגיעה יותר מובהקת בזכויות הקניין – לא בטוח שזאת רתיעה מוצדקת כי גם צו מניעה פוגע מבחינה כספית.

פס"ד דורון – התנאים לצו עשה זמני. במקרה זה סעד כספי.

בוחנים האם אחריותו של הנתבע אינה שנויה במחלוקת או שקיימת סבירות גבוהה לכך שיכירו באחריות שלו – זה חזק יותר מסיכויי התובענה

הסעד שייפסק יהיה משמעותי פחות סכום התובענה

מאזן הנוחות בבירור לטובת התובע. במסגרת זו בוחנים את אורך ההתדיינות הצפוי.

בחינת אורך ההתדיינות הצפוי

לפסוק רק סכום הכרחי וצודק

הסמכות לתת סעד כזה – גם מס' 75+ת' 1. בפס"ד חקשורי הסמכות הושארה בצ"ע.

צו עיקול זמני

יש הוראות בתקנות – 374. עיקול תקף כלפי כולם. המטרה שלו להקפיא את המצב לגבי הנכס – למנוע העברה שלו. סוגי התובענות שבהן מותר לקבל צווי עיקול הם ספציפיים: סעד כספי או דבר שבעין (ואז מותר לעקל רק אותו).

יש נכסים שאסור לעקל: משכורת, מטלטלין חיוניים, חיות מחמד. ת' 360(ב) אומרת שאין לעקל נכסים שיש עליהם פטור – פורש שזה נכסים שמותר לעקל לפי חוקים אחרים.

מותר לעקל נכסים שברשות הנתבע או ברשות מחזיק.

לכל סעד זמני יש חלופה פוגעת פחות, לרוב ניתן להמיר עיקול בערובה. זה לפי ת' 304(ד).

התנאים למצב צו עיקול הם התנאים הכלליים, וצריך גם לשכנע את ביהמ"ש על בסיס ראיות מהימנות לכאורה שקיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסה"ד בסוף. אפשר לראות בזה חלק ממאזן הנוחות.

לרוב ניתן במעמד צד אחד, אלא אם ביהמ"ש רצה לזמן גם את הצד השני. זה מחשש להברחת נכסים.

דיון במעמד שני הצדדים יהיה רק אם הנתבע הגיש בקשה לביטול העיקול (זה לא אוטומטית כמו בסעדים אחרים). ניתן להגיש בקשה תוך 30 יום, הדיון ייקבע תוך 7 ימים, ההזמנה לדיון תומצא תוך 3 ימים.

פס"ד [?] - הנטל להוכיח את סיכויי התובענה הוא עדיין על מבקש העיקול (ולא על הנתבע)

ת' 376-380 – בקשה לביטול עיקול. גם למחזיק מותר להגיש בקשה.

ת' 381 – אם התובע זכה העיקול ממשיך עד לביצוע פסה"ד.

צו מרבה – הגבלת שימוש בנכס

ת' 383 – דומה לעיקול. הצו לא מוטל על הנכס אלא על הנתבע. זה לא שאסור למכור את הנכס, אלא שלנתבע אסור למכור אותו. אם הוא הפר את הצו, ההעברה תקפה אך הנתבע יואשם בביזוי בימ"ש. ניתן להשתמש בו על נכסים מחוץ למדינה.

ביהמ"ש נמנעים מלתת אותו אלא בתנאים ספציפיים.

פס"ד קטב -

• לשכנע את ביהמ"ש ע"ב ראיות מהימנות שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסה"ד. במסגרת זאת יש לבחון אם הנכסים שבארץ לא מספיקים.

• הנתבע כפוף לסמכות ביהמ"ש הישראלי (זה בעצם תנאי לכל דבר)

הבעייתיות:

• עלול להביא להתנגשות בין חיובי בעל הנכסים במדינה הזרה ובארץ

• עלול להביא להוצאות של הצדדים ולסרבל את ההליך

צו עיכוב יציאה מהארץ – ת' 384

פוגע בחופש התנועה. לכן ביהמ"ש יותר מהססים לתת אותו.

פס"ד לב – ניתוח הפגיעה החוקתית.

נוספו מבחנים נוספים. צריך לשים לב שהתקנות תוקנו לאחר פס"ד לב.

• במסגרת מאזן הנוחות מציבים את הפגיעה בחופש התנועה מול זכות התובע לממש את התובענה והאינטרס הציבורי בניהול יעיל של ההליכים

• ביהמ”ש צריך להשתכנע שקיים חשש סביר שהנתבע הולך לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וגם שזה יכביד באופן ממשי על ביצוע התביעה או פסה”ד.

• שווי התובענה מעל 50,000 ש"ח או שזאת תביעה למזונות (זה לפי התקנות)

• האם קיים סעד פוגעני פחות – ת' 386 קובעת שביהמ"ש צריך לקבוע סכום של ערבון שאם הנתבע יפקיד אותו הוא יוכל לצאת מהארץ. זה במטרה שיהיה סעד פוגעני פחות.

חריגים:

• לא יינתן כאשר הנתבע תושב חו"ל (למעט בנסיבות חריגות)

• ניתן לתת כאשר התובענה פחות מ-50,000 במקרים חריגים

פקיעת הצו – בדר"כ תוך שנה, אך ניתן להאריך מטעמים מיוחדים.

כאשר אדם מבקש סעד זמני הוא צריך לתתת התחייבות וערבות. בצו עיכוב יציאה, הערבות צריכה לכסות לא רק את הנזק שעלול להגרם, אלא גם לפצות כל אדם אחר שנפגע בגלל זיהוי שגוי, אם התובע נתן פרטים לא מדוייקים.

אם יש על הנתבע צו גירוש או הסגרף ת' 387 אומרת שצוים כאלה גוברים על עיכוב יציאה, וביהמ"ש יבטל אותו אם היועמ"ש מבקש.

פס"ד דוד נ' מפרק גני אמירים – המבקש הוא מנהל של חברה והמפרק הגיש נגדו צו עיכוב יציאה. ביהמ"ש שם דגש על סיכויי התביעה, ואמר שנראה שהנתבע מכין לעצמו בסיס ליציאה מהארץ. נקבע גם שהנתבע יכול להסביר לביהמ"ש למה הוא יוצא מהארץ.

פס"ד ויסקלס – הנתבע הוא תושב ספרד. הוא נישא לישראלית וחוייב במזונות. הוא פרע את החוב אבל לא ביטלו את הצו (צו עיכוב על חוב עתידי). ביהמ"ש העליון ביטל את צו העיכוב, בעיקר בגלל שבהסכם הגירושין האשה התחייבה לא לעכב את היציאה מהארץ.

צו כונס/תופס נכסים זמני

ניתן במעמד צד אחד, אלא אם ביהמ"ש קובע אחרת. הסיבה היא שאנחנ ורוצים למנוע הברחת נכסים.

ת' 387(ג) רלוונטית גם לתפיסת נכסים וגם לכינוס נכסים. הת' היא לגבי מינוי התופס/כונס. ביהמ"ש ממנה אותו ואסור שיהיה בינו לבין מי מעלי הדין קשר אישי או מקצועי. הם ניטרלים ומשמשים כOFFICER OF THE COURT, אבל אם בעלי הדין הסכימו למינוי של כונס שקשור למישהו מביניהם, או שביהמ"ש סבור שצריך למנות ספציפית כונס שיש לו קשר כי זה יותר יעיל – ניתן למנות אותו.

זה סעד מאד דרסטי. הוא לא פוגע רק בקניין אלא גם מאפשר חדירה לפרטיות. אפשר לקחת מסמכים, להעתיק אותם. זה מסכן את הסודות העסקיים והעסקים בכלל של הנתבעים. הרבה פעמים התובע מבקש את הצו הזה בדיוק בגלל זה.

לכן התופס/כונס צריך להיות צד ניטרלי.

צו אנטון פילר

בתחילה נעשה בו שימוש רק על הפרת קניין רוחני, אך כיום הוא חל על כל ההליכים. המטרה היא לברר את התובענה ולשמור על ניהול תקין של ההליך. הוא נועד לתפוס ולשמר נכסים המהווים ראיות או הדרושים לשם בירור התובענה. לכן ניתן בד"כ במעמד צד אחד.

ת' 387(א) – תפקידי התופס – מאפשרת חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של מסמכים.

דוגמה לשימוש – אדם נופל לבור בשטח פרטי, הוא יכול למנות תופס כדי לצלם את הבור.

התנאים למתן הצו הם התנאים הרגילים + חשש ממשי (לא סביר) שהמשיב עומד להעלים את הנכסים וזה יכיד באופן ממשי על קיום ההליך.

פס"ד רותם נ' ראודנר – של המחוזי מלפני שתוקנו התקנות. הוא לא מוטעה אבל "קצת קיצוני". התבקש שם צו למינוי תופס נכסים, והשופט התנגד כי הוא התרשם בהמקשת מבקשת לערוך "מסע דייג". כלומר – צריך גם להגיד איזה מסמכים רוצים לתפוס.

הבעיה היא כשאשר הצו ניתן במעמד צד אחד, לא ממש ניתן לתקן את הנזק. עד שיעברו 14 יום וביהמ"ש יזמן את שני הצדדים לדיון, התופס כבר יעשה מה שהוא רוצה. פתרון מסויים הוא שהתופס הוא ניטרלי.

צו כינוס נכסים זמני

יותר חמור מתפיסת נכסים, כי לכונס יש עוד סמכויות. ת' 387(ב) – לנהל את הנכסים ולהפעיל את כל הסמכויות של הבעלים. הכונס יכול להשתלט על הנכסים ולהפקיע את כל הסמכויות הקנייניות שלו. זה לא אומר שבעצם המינוי הכונס מקבל את כל הסמכויות שיש בתקנה, כי ביהמ"ש רשאי לתת לו רק חלק מהן.

פס"ד טלפז – ביהמ"ש בד"כ יגביל את הסמכויות שניתנו באופן מאד ספציפי, למשל לגבי נכסים מסויימים.

התנאים לצו באותה תקנה – התנאים הכלליים + ביהמ"ש צריך להיות משוכנע שקיים חשש ממשי לאחת מהחלופות:

• פגיעה ניכרת בערכם של נכסים

• המשיב עומד להעלים נכסים

• הנכסים הופקו תוך ביצוע המעשה או המחדל נושא התובענה, או שיממו לביצועו

ואי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסה"ד.

בפס"ד טלפז – פז הגישה תביעה וביקשה עיקול זמני. העיקול ניתן אבל טלפז לא מימשה את הצו. הם הרגישו שצו כינוס נכסים זמני זה האופציה היחידה שלהם. ביהמ"ש העליון ביטל את צו הכינוס כי בנסיבות האלה למרות שהמינוי של הכונס היה מאד ספציפי, הוא פגע באופן ממשי בטלפז. נוצר מצב שבו טלפז תיסגר אם הכינוס ימשיך. ביהמ"ש שם את הדגש על מאזן הנוחות. דעת המיעוט היתה שצו הכינוס ינתן רק בנסיבות חריגות אבל כאן זה מוצדק. במקרה זה, סעדים אחרים לא הצליחו להשיג את מטרתם. דעת המיעוט מדגישה את זכות הקניין של התובע.

ת' 387(ד)-(ח) – לקרוא עצמאית.

גם בס' 16 לחוק עוולות מסחריות יש הוראות דומות, אבל הסמכות של הכונס בחוק עוולות מסחריות יותר גדולות ומותר לו להתשמש בכח לביצוע הצו (מתלווה אליו שוטר). ע"פ תקסד"א זה אסור – יש אזהרה של הנתבע, מותר להתיעץ עם עו"ד, התפיסה בנוכחות עדים ועוד.

צו חוסם

נועד להביא להפסקת הליכים משפטיים שמתנהלים בחו"ל. הוא פרסונלי – לא מופנה כלפי הערכאה הזרה. מבקשים אותו כאשר רוצים למנוע הגשת תביעה מקבילה מחוץ לישראל.

הסמכות לתת אותו – ס' 75.

נחשב קיצוני וחריג.

ברגע שביהמ"ש נותן צו חוסם, זה מתערב בהליכים שלא מתנהלים במדינה.

יש פגיעה בגישה לערכאות של התובע.

עצם העובדה שקיים הליך בחו"ל לא אומרת שינתן צו חוסם, אפילו אם לכאורה ההליך בחו"ל מיותר. הערכאה הזרה יכולה לקבוע שיש הליך תלוי בישראל, או שהיא לא הפורום הנאות.

הנטל להראות את קיום הזכות לצו הוא על המבקש. מי שפתח בהליך בחו"ל לא צריך להצדיק את עצמו

פס"ד אינטרלאב – ביהמ"ש בוחן את

• מאזן הנוחות

• תו"ל של התובע בביהמ"ש הזר – האם זה היה מהלך טקטי או שהיו לו סיבות טובות. עצם העובדה שהשותפות נרשמה בחו"ל מלמדת על כך שהתביעה בחו"ל לא קנטרנית.

• האם התביעה פוגעת בעקרונות צדק מהותיים

• יכולת אכיפה

• סיכום המבחן: צו חוסר יינתן רק במקרים בהם הוכח ע"י המבקש שהתביעה הזרה היא קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה ומן הצדק למנוע את המשך הדיון בה.

סעד זמני בערעור – ת' 471

ביהמ"ש רשאי להאריך את תוקפו של סעד זמני שניתן בערכאה הדיונית, והתבטל עם מתן פסה"ד.

בנוסף, בנסיבות מיוחדות הוא רשאי לתת סעד זמני גם אם הוא לא ניתן בערכאה הדיונית.

צריך לזכור שסיכויי התובענה מאד מאד נמוכים אחרי שהתביעה נדחתה. צריך להוכיח שיש סיכויי ערעור.

מבחינה טכנית, הסעד הזמני יוגש לערכאה הדיונית. זה קצת מוזר, כי אז הערכאה הזאת בוחנת את סיכויי הערעור על פסה"ד של עצמו.

אם הערעור כבר הוגש, מגישים את הבקשה לסעד זמני לערכאת הערעור.

גם כאן ייבדק מאזן הנוחות – האם הערעור יתיתר אם לא יינתן סעד.

מאד קשה לקבל צו עשה