בינל"פ - פס"ד לעבודה

1. רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ ואח', תקדין-עליון 1994 (3).

בקיץ של שנת 1987 ביקש המבקש לצאת לחופשה בכפר הנופש של מועדון הים התיכון באייר יוון. לשם כך, פנה למשרדי מועדון הים התיכון בתל אביב, שם הזמין שירותי נופש. איתרע מזלו של המבקש, ובמהלך החופשה אירעו לו נזקי גוף. בגין נזקים אלה, אוגשה על ידו בשנת 1991 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד שתי המשיבות. המשיבה הראשונה - CLUB .MEDITERRANEE (ISRAEL) LTD - הינה חברה ישראלית, שהינה חלק מהרשת העולמית של מועדוני הים התיכון, ואילו המשיבה השניה CLUB MEDITERANEE S.A. PARIS - הינה חברה צרפתית המנהלת את המשרד הראשי של הרשת, רשת מועדוני הים התיכון בחו"ל. המבקש המציא את כתבי בי הדין למשיבה מס' 1 ולמשיבה מס' 2 באמצעות המשיבה מס' 1. המשיבה 1 החזירה לבית המשפט את כתבי בי הדין המיועדים למשיבה מס' 2 בצירוף הסבר לפיו אין היא מוסמכת לקבל כתבי בי-דין עבורה ויש להמציא את כתב התביעה ישירות אליה.

אין לשכוח כי גם לאחר שקנה בית המשפט סמכות בינלאומית ביחס לנתבע, עדיין עומדת לזה האחרון טענה של פורום לא נאות.

אין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לענין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו.

על מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הענין מנקודת מבט נורמטיבית.

בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל ענין על פי נסיבותיו. יחד עם זאת, נקבע באותו ענין כי סוכן מכירות גרידא, שאין בינו לבין הנתבע שיתוף פעולה עסקי של ממש, אינו בגדר "מורשה". עלינו לבדוק, איפוא, האם נתקיימו במשיבה 1 הקריטריונים שיש בהם כדי להפכה מורשה של המשיבה 2.

השם הכמעט זהה של שתי החברות, כמו גם סמלן המשותף, מלמד לא רק על אינטרס משותף של קידום מכירות, שיכול להיות נחלתם של עוסקים שונים במסגרת אותו ענף, אלא על השתייכות לגוף אחד, שלו סניפים רבים. הדבר בא לביטוי במודעות הפרסומת, שהוצגו במהלך הדיון, שבהם לא מצויה כל הפרדה בין המשיבה 1 למשיבה 2, ואך מוצג הקלשון הכחול בעל שלוש השניים והשם "CLUB MED", בספר הטלפונים וגם בשלטים ובפרוספקטים המצויים במשרדי המשיבה 1. יצויין גם כי הסמל האמור מופיע על הקבלות שמוציאה המשיבה 1 למזמיני הנופש, ולא בכולן נשמרת ההבחנה בין המשיבות. מחזיקה המשיבה 2 בכל מניות המשיבה, פרט למניה אחת ושניים מתוך שלושת מנהליה של המשיבה 1 הינם תושבי צרפת, כשאחד מהם הוא מנהלה של המשיבה 2. עובדות אלו, כמו גם העובדה שמנהל המשיבה 1 ניהל בעבר מועדונים של המשיבה 2 והעובדה שישיבות ההנלה של המשיבה 1 מתקיימות (לפחות מדי פעם) בצרפת, מלמדות אף הן על קשר הדוק בין המשיבות. העובדה שהמשיבה 1 מקבלת הזמנות לנופש בחו"ל עבור המשיבה 2, ואך ורק עבורה, בצירוף העובדה שהמשיבה 1 מוסמכת להוציא קבלות בשם המשיבה 2, מראות בבירור כי מטרת קיומה של המשיבה 1 הינה כפולה: שיווק כפרי הנופש של המשיבה 2 בחו"ל לתושבי הארץ וכן תפעול לכפרי הנופש של להמשיבה 1 בארץ ושיווקם ומדובר בכפרים שהוקמו ככל הנראה במתכונת דומה לכפרי הנופש של הרשת בעולם כולו.

סקירת מכלול הראיות מציירת איפוא תמונה, לפיה מתפקדת המשיבה 1 כסניף ברשת הסניפים שמפעילה המשיבה 2 ברחבי העולם. בניגוד לטענת המשיבה 1, נראה לי כי קיימת חשיבות להרשמותו הסובייקטיבית של המתבונן מן הצד. בנסיבות אלו, אפשר לקבוע כי דרגת האינטנסיביות של הקשר שבין המשיבות היא כזו, שניתן להניח כי מסמכי בית המשפט יגיעו לידיעת המשיבה 2 באמצעות המשיבה 1.

המשיבה מס' 1 טענה לפני שאין מדובר במקרה דנן בתביעה "בענין עסק". לדעתי מחייבת פרשנות מרחיבה של תקנה 482(א)גם מתן פרשנות מרחיבה לדיבור זה, הכוללת גם התקשרות מסחרית לרכישת שירותי נופש שבעטייה או בעקבותיה ניזק רוכש השירותים;

2. ע"א 565/77 מזרחי נ' Nobel's Explosives Co. Ltd, פ"ד לב (2) 115.

המערער, הבלן מומחה לפי מקצועו, נפצע בתאונת עבודה. לטענתו התפוצץ בידו נפץ. תבע המערער את מעבידו ואת משווקת הנפץ לדין. המערער השיג היתר להמציא את כתב-התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט למשיבה דנן, שהיא חברה המנהלת עסקיה בסקוטלנד, על-מנת לעשותה נתבעת נוספת. אלא שלבקשת המשיבה בוטל ההיתר, ובכך יצאה המשיבה משורת הנתבעים. משלא הצליח המערער לתבוע את המשיבה ביחד עם אחרים בתובענה אחת, החליט לתבעה בנפרד. הוא חזר ונטל מבית-המשפט היתר להמצאת כתב-התביעה, על יסוד תקנה 9) 467), והמציא לה את כתב-התביעה במקום מושבה. גם היתר זה בוטל לבקשת המשיבה, ומשלא נשאר באותו הליך נתבע אחר, הורה השופט המלומד על מחיקתו.

לפי תקנה 468 (א) בקשת רשות להמצאת כתב-בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט צריך שתהא נתמכת על-ידי תצהיר, שיאמת, בין השאר, את נימוקי הבקשה. בענין דנן נעשה התצהיר על-ידי אחד מפרקליטי המערער. צודקת המשיבה בטענתה, שהתצהיר האמור אינו מקיים דרישות תקנה 468 (א), ומטעם זה בלבד היה על השופט לסרב לבקשת היתר המצאה, ולהימנע מלהטיל על המשיבה עול השיפוט הישראלי.

התצהיר כסמוכין לבקשת ההיתר אינו נדרש כדבר פורמלי גרידא- אלא פירוט "נימוקי הבקשה" דרוש כדי לשכנע את השופט שהענין בא בגדרן של אחת החלופות שבתקנה 467. ראיה לכאורה להוכחת עילת התביעה דרושה כדי להצדיק מתן היתר המצאה.

"נימוקי הבקשה" הצריכים אימות אינם אלא העובדות המעמידות סמכותו של בית-המשפט ליתן את ההיתר, אילו די היה בהגשת תובענה, לא היה דבר קל מזה להשיג כל היתר, כדבר שבשגרה, כאשר התובע רוצה בו.

מקטלוג החלופות שהובא בסעיף 5 הנ"ל - ושים לב : על דרך ההדגמה בלבד הן הובאו, שכן החלופות שבהן מדובר שם הובאו רק "בין היתר" לתיאור הרשלנות - אין אתה יכול לקבל כל מושג מהי הרשלנות המיוחסת למשיבה. התיאור הוא הססני ומעורפל.

השופט הסתמך המערער על הכלל שלפיו "עוקבת אחריותו של יצרן של מוצר כל שהוא אחרי אותו מוצר מעת צאתו מהמפעל המייצר אותו ועד הגיעו לידיו של המשתמש האחרון". הסתמכות המערער על הכלל האמור אינה עשויה להביא ענין בגדר תקנה 9) 467). שלא כמו בעוולות אחרות, הנזק הוא אחד ממרכיביה של עילת הרשלנות, ואפילו התרשל אדם, אבל מעשהו או מחדלו לא גרמו נזק, אין הוא חב. בענין דנן אין חולקין על כך, שכל המיוחס למשיבה בסעיף 5 לכתב-התביעה, אם אירע, בחוץ-לארץ, במקום מושבה של המשיבה, אירע, ורק הנזק קרה בישראל. שמא די בעובדה זו, שמרכיב אחד של העילה נולד בישראל, כדי להביא את הענין בגדר תקנה 9) 467) ? התשובה היא שלילית.

אומר המערער שמשמכרה המשיבה את מוצריה בישראל, עליה גם לקבל על עצמה את עול השיפוט כאן. ואולם טענה זו אינה מבוססת די צרכה מבחינה עובדתית. חזקה על המשיבה שהיא יודעת שסחורתה-תוצרתה נמכרת לא בממלכה המאוחדת בלבד, ואולי בעיקר דוקא לא שם, אבל לא נוצרה עמה הזיקה לישראל המחייבת אותה להתדיין כאן.

שאלה איזה דין חל על המעשה או המחדל המיוחס למשיבה כלל לא עמדה לפנינו.

3. רע"א 8195/02 שטרית נ' Sharp Corporation, פ"ד נח(1) 193.

המשיבה - היא חברה זרה שעיסוקה ייצור ושיווק מכשירי חשמל. המבקש הגיש כנגד המשיבה תובענה בשל נזקי גוף שהוסבו לו כתוצאה מחשיפה לחומרים רעילים שנפלטו ממכשיר טלוויזיה, מתוצרת החברה, שרכש בישראל. כן עתר למתן היתר המצאה של כתב התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 500. רשמת בית המשפט נעתרה לבקשה. כבוד הרשמת סמכה ידה על תקנה 7)500), המתירה המצאה אל מחוץ לתחום המדינה מקום בו מבוססת התובענה על מעשה או על מחדל שאירעו בתחום המדינה, וזאת, על אף שייצור מכשיר הטלוויזיה נעשה כולו בחוץ לארץ. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת הרשמת.

דין הבקשה להידחות. לא די בקרות נזק בישראל על מנת שתקום עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה מכוח תקנה 7)500) לתקנות. אף שההלכה זכתה לביקורת, נותרה היא על כנה ולא שונתה, לא על-ידי מחוקק המשנה ולא על-ידי בית משפט זה.

4. ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מזון בע"מ נ' קרעאן, תק-על 2004(3), 3494.

המשיבה, פלסטינאית תושבת העיר קלקיליה שבשטחים המוחזקים, נפגעה בתאונת עבודה בעת שעבדה במפעלה של המערערת, חברה הרשומה בישראל. המפעל מצוי באלפי מנשה - יישוב ישראלי בשטחים. השאלה העומדת להכרעה בערעור זה היא שאלה של ברירת הדין: מהו הדין לפיו יש לדון בתביעת הנזיקין שהגישה המשיבה כנגד המערערת? הדין הירדני, המעניק לה, ללא צורך בהוכחת אחריות, פיצוי בסכום של 187,200 ש"ח (כך לפי חוות דעת מומחה שהוגשה לבית המשפט המחוזי)? או שמא הדין הישראלי, אותו החיל בית המשפט המחוזי, אשר פסק למשיבה סכום של כ-1,400,000 ש"ח, משנקבע כי המערערת התרשלה כלפי המשיבה?

לאור הוראת המנשר, חלות בשטחים המוחזקים, לצד תחיקת הביטחון וכללי המשפט הבינלאומי המינהגי, הוראות הדין הירדני, כפי שהתקיימו ביום 7 ביוני 1967 - בבחינת הדין הקודם של האזור.

המערערת גוזרת מהוראות המנשר, המבטאות את הכללים המנהגיים של המשפט הבינלאומי, את המסקנה לפיה יחול על ארוע שהתרחש בגדה המערבית, כאזור המוחזק בתפיסה לוחמתית, אך ורק הדין הירדני - בלא להתחשב בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי. פרשנות זו אין לאמץ.

ברירת הדין בנזיקין

נפסק מפורשות שאין סעיף 3 בפקנ"ז מונע את החלת הדין הישראלי על עוולה שבוצעה מחוץ לישראל - מקום שכללי המשפט הבינלאומי הפרטי שלנו מחייבים זאת.

בית המשפט אימץ את הכלל האנגלי כפי שנקבע בפרשת Phillips, בפרשת גולדקורן הנ"ל. לפי כלל זה נהגו בתי המשפט בארץ במשך השנים, והוא עודכן בהתאם להתפתחויות שחלו במשפט המקובל. בעשורים האחרונים, לא נדרש בית משפט זה ישירות לשאלה נשוא הערעור הזה. הושמעו, עם זאת, מספר אמרות אגב בסוגיית ברירת הדינים. לפחות בחלקן, הייתה בהן בפועל משום סטייה מההלכות הקיימות.

בקלאוזנר כתבה בן-פורת "לכאורה נראית לי הגישה בארצות הברית עדיפה [על זו שבמשפט המקובל האנגלי]" באבו עטיה הביעה השופטת ט' שטרסברג-כהן תמיכה בדבריה של המשנה לנשיא מ' בן פורת בפרשת קלאוזנר. אכן ברק ובייסקי הסתייגו שם מפורשות מדבריה של שטרסברג-כהן.

במדינת ישראל נ' כהן, ש' לוין הביע דברים המנוגדים לעמדתה של המשנה לנשיא מ' בן פורת בפרשת קלאוזנר. עוד מזכיר שם ש' לוין, בהסכמה, את הצעת החוק שהועלתה באותם ימים באנגליה, ולפיה על העוולה יוחל דין מקום ביצועה, אלא אם מצדיקות הנסיבות החלטה לסתור - הצעה שאומצה בינתיים.

ברי איפוא כי ההלכה לפיה חלים בישראל הכללים אשר נקלטו מהמשפט המקובל - ולפיהם יש להוכיח על מנת לבסס תביעה בנזיקין בגין עוולה שבוצעה מחוץ לישראל את קיומה של "תביעוּת כפולה" - לא בוטלה מפורשות בפסיקה. הפסיקה מלמדת עם זאת על אי נחת ממצב דברים זה. האמרות השונות, שנאמרו אמנם כבדרך אגב, מלמדות על מגמה ברורה. אף לא אחד מהשופטים מביע תמיכה בכלל האנגלי המסורתי של "התביעוּת הכפולה". גם לטעמי, אין עוד לדבוק בכלל "התביעוּת הכפולה".

בדבריהם, הביעו השופטים תמיכה בכלל אשר יתבסס על פנייה לדין מקום ביצוע העוולה, תוך הותרת שיקול דעת לבית המשפט לסטות מדין זה, במקרים נדירים בהם שיקולי צדק דורשים זאת.

במקרה זה, החריג זועק ליישום. אין מקום להחיל על תאונת עבודה, שארעה בשל התרשלותו של מעביד ישראלי, במפעל בבעלות ישראלית, הממוקם בשטחו של יישוב ישראלי בגדה המערבית, את הדין הירדני - אף אם הנפגע או הנפגעת הם תושבים פלסטינאים.

5. ת"צ (ת"א) 1745-09 חברת החשמל לישראל נ' פישמן ו- 511 אח' (פורסם בנבו, 21.11.2010).

המשיבים הינם 512 תושבים מישובי גוש עציון, המבקשים לייצג בתובענה הייצוגית את כלל תושבי גוש עציון, המקבלים את אספקת החשמל מהמבקשת. המבקשת הינה חברה ממשלתית שעיסוקה בייצור חשמל, הולכתו וחלוקתו ברחבי ישראל, ובכלל זה גם באזור יהודה.

שאלת הסמכות לתבוע בישראל

הבחינה של נאותות הפורום נסמכת על מספר הזיקות לניהול המשפט בישראל דווקא:

ראשית – בסעיף 11 לאמנה בין חברת החשמל לבין לקוחותיה (נספח א' לבקשה לאישור) נקבע כי יוקם גוף בורר לדיון במחלוקות.

עיון במניין חברי הוועדה מראה שעל-פי הגדרת תפקידיהם, ניתן לשייכם לתושבי המדינה ולא לתושבי השטחים; ומכאן המסקנה שליבון בעיות בין הצדדים קושר לישראל ולא למקום אחר.

שנית – הדין שיוחל הוא דין ישראלי.

שלישית – היעדר יסודות זרים בתביעה, קרי: הן המבקשת והן המשיבים הינם ישראלים.

רביעית – המשיבה רשומה בישראל.

לעומת זאת, מבחינת העדים – אומנם חלקם מהאזור וחלקם מהארץ, אבל נראה כי כולם ישראלים.

מסקנת ביניים – לפי מירב הזיקות, הסמכות היא בישראל.

אם זאת אוסיף, לצורך הדיון, כי אפילו היו כפות המאזניים מעוינות, (ואין זה המצב לדעתי) אזי היה מקום לשאול מדוע על מערכת המשפט הישראלית לשאת בעומס תביעות שאינן קשורות לה ישירות והתשובה לכך היא, שבמקרה הנוכחי יש לקחת בחשבון, בנוסף, שעל-פי גירסת המבקשת, חלק מההפרעות באספקת החשמל נובע מפעילות צבאית ישראלית מחד גיסא. לגבי האפשרות של הפעלת תובענה ייצוגית צרכנית באזור, נראה שזו לא תנוהל במתכונת "הישראלית", מאחר שהדיון בה אמור להתנהל בבתי המשפט המקומיים, שספק אם יש להם ניסיון בניהול תביעות ממין אלה – על כל הכרוך בכך מבחינת פרוצדורה, תנאים, דרך התדיינות וגובה הסכום שנתבע – דבר שעלול לגרום לחוסר צדק למשיבים.

תחולת חוק תובענות ייצוגיות

חוק תובענות ייצוגיות הינו חוק פרוצדוראלי-דיוני. אמנם קיימות בחוק תובענות ייצוגיות מספר הוראות מהותיות, כגון אלה העוסקות בדרישה לייצוג וניהול התביעה בדרך הולמת ובתום-לב, אך כבר נפסק בעבר כי כאשר קיימים שיקולי מדיניות מתאימים, המחייבים את החלת דין הפורום, ניתן לסווג את הדין כפרוצדוראלי.

האם בענייננו מתקיימים השיקולים המתאימים להחלת חוק תובענות ייצוגיות?

התשובה לכך חיובית. אילולא קביעה שכזו, אין בידי המשיבים כל אפשרות לתבוע בתביעה ייצוגית, על-פי חוק הגנת הצרכן שמופעל באזור (ועל כך להלן). זה כשלעצמו אולי אין בו "אסון משפטי", אבל הדרך לעקיפה (אם יש צורך) של פרשנות מעין זו היא שהמשיבים ואחרים היו מגישים תביעות "רגילות" של 512 תובעים; ואז, הדרך לניהול תביעת התובעים הייתה לאחד תביעות אלה, או לדון בהן במקביל ו/או בדרך אחרת. היה והפתרון היה איחוד התביעות – היינו מגיעים כמעט למתכונת של תובענה ייצוגית. היה והתובענות היו נידונות בנפרד, הייתה זו לכל הדעות אפשרות בלתי סבירה ובלתי הגיונית, שהייתה מעמיסה ללא צורך על מערכת המשפט באזור.

נראה שהמחוקק – על-ידי-כך שהרחיב בפועל את תחולת חוק הגנת הצרכן גם לתחום האזור – רצה ליצור מצב דומה של זכויות משפטיות בין כל התושבים באזורים "המקוריים" של הארץ ובאזורים שהורחבו מבחינה משפטית.

אין ספק שהפרוצדורה של ניהול התובענה כתובענה ייצוגית, אם התמלאו תנאיה, באה לסייע לניהול הצדק.

6. רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109.

המבקשת התקשרה עם המשיבה, יצרנית מכונות ממדינת אילינוי שבארצות הברית, בהסכם לרכישת מכונה ליצור פרופילים ממתכת. עיקרי ההסכם נעשו בעל פה, במהלך ביקור של אנשי המבקשת בארצות הברית, וקיבלו ביטוי במספר מכתבים ששלחה המשיבה למבקשת. בהסכם המכר נקבע, כי המשיבה תייצר את המכונה על פי דרישותיה של המבקשת, כולל התאמת המכונה לתדרי החשמל המקובלים בארץ. כאשר הוצבה המכונה בישראל, התברר כי היא פועלת רק לסרוגין, איננה מותאמת לתדרי החשמל בישראל וכי תפוקת המכונה חלקית ומועטה. עם התגלות התקלות ניסו המשיבה וחברת רוזנטלר, המשיבה השניה, מי שהתמנתה ותפקדה כסוכנת של המשיבה בארץ, לתקן את המכונה, אולם ניסיונן זה כשל.

המבקשת הגישה תביעת נזיקין נגד הסוכנת רוזנטלר. בד בבד התקבלה גם בקשתה לצו המתיר המצאת כתב תביעה והזמנה לדין למשיבה באילינוי. כנגד החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי, הגישה המשיבה בקשה לביטול ההיתר. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, וביטל את היתר ההמצאה שניתן. על החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערער שלפנינו.

השופט ת' אור

בענייננו, קבע בית משפט קמא כי המקרה נופל בגדר ס (5) לתקנה 500, המאפשר לרכוש סמכות שיפוט מקום בו הופר החוזה בארץ. קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה מקובלת עלינו, ואין להתערב בה. בית המשפט המחוזי קבע שהפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענת המבקשת, ועל כן קיבל את טענות המשיבה וביטל את היתר ההמצאה.

בקביעת טבעיות הפורום יש להתחשב בנסיבות כולן וליישם את מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי, למקרה נשוא הדיון. כשבא בית המשפט בישראל, בפניו הוגש הליך, לשקול אם על פי מירב הזיקות יש לקיים את ההליך בפניו, עליו לצאת מההנחה שקנויה לו סמכות לדון בעניין. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט כי אין הוא הפורום הנאות.

בנסיבות המקרה, על פי מבחן מירב הזיקות, בית המשפט הישראלי הוא הפורום הנאות.

א. המכונה, נשוא התובענה הנזיקית, ממוקמת בישראל. לפיכך, נראה כי קיום הדיון באילינוי יכביד על המומחים במידה רבה יותר מדיון בישראל.

ב. גם מבחינת הצפיה הסבירה של הצדדים, יש לערוך את הדיון בארץ. המשיבה היא חברה אמריקאית, המשווקת את מוצריה ברחבי העולם. לצד הרווח שיש בתפוצה הרחבה של מוצריה, עליה לקחת בחשבון גם את אי הנוחות האינטגרלית לנושא הסחר הבינלאומי, כמו למשל את האפשרות שביום מן הימים, תתבע לדין באחת מן הארצות אליהן שווקו מוצריה.

גם המשיבה עצמה הבינה שהעניינים השוטפים לאחר הרכישה יתנהלו בארץ. ראיה לכך היא הסוכנת (רוזנטלר) אשר מונתה כאן מטעמה, והטיפול שניסו, הן המשיבה והן רוזנטלר, לתת למכונה בארץ, לאחר שהתגלו בעיות בתיפקודה. מכאן, שגם שיקול זה מטה את הכף לטובת הפורום הישראלי.

ג. העובדות ששפת החוזה היא אנגלית וכי התשלום נקבע בדולרים, אינן מעלות ואינן מורידות לעניין נאותות הפורום. השפה האנגלית היא שפת עסקים בינלאומית מקובלת, וגם התשלום בדולרים מקובל בעסקים בינלאומיים.

ד. לעניין הדין החל על החוזה - תנית השיפוט המחילה את דין אילינוי על העסקה, מצויה בטפסי ההזמנה הסטנדרטיים ששלחה המשיבה אל המבקשת. בעת השתכללות העסקה לא הסכימה המבקשת לתנאי זה. אולם, גם אם היתה הסכמה לעניין הדין שיחול, אין להסיק ממנה בהכרח לגבי המקום הנאות לקיום הדיון.

ה. לטענת המשיבה, אכיפת פסק הדין נגדה (אם יינתן כזה) תהיה נוחה יותר בפורום האמריקאי, משום שכל נכסיה נמצאים באילינוי. ואולם בענייננו, ראויה טענה זו להישמע מפיו של התובע, אשר חפץ בקבלת תביעתו, ולא מפיו של הנתבע אשר מתגונן נגדה.

השופט י' טירקל

אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ת' אור וכן לעיקרי הנמקתו. אוסיף שתי הערות

הייתי משאיר בצריך עיון את השאלה אם שתיקתם של המתקשרים בענין הפורום - אפילו הסכימו מה הדין שיחול - יש לה משמעות.

מסופקני אם הצפייה שאכיפתו של פסק הדין, לכשיינתן, תהיה קלה יותר במדינה אחת מאשר במדינה אחרת, ראוי לה שתשמש שיקול לעניין קביעת "הפורום הטבעי" של הדיון.