פס"ד קודמים בנושא ערעור - בפוסט קודם
בוררות, פשרה וגישור
- ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה, פ"ד נג(1) 337
השופט מ. אילן
עם חקיקתו של סעיף 79א לחוק בתי המשפט, הוסמך בית המשפט הדן בעניין אזרחי לפסוק בעניין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה, ובלבד שקיבל את הסכמתם של בעלי הדין.
האם בית המשפט שבעלי הדין מסרו לו את ההכרעה במחלוקת שביניהם "על דרך הפשרה ", כאמור בסעיף 79א הנ"ל, רשאי לפסוק, במקום שהדבר נראה לו צודק, לפי הדין?
בפני בית משפט קמא עמדו שתי סוגיות להכרעה. האחת, תביעתה של אגיאפוליס להשבת התמורה בעד הסכם האופציה (להלן: "סוגיית האופציה"), והשניה, תביעת החוכרות לפיצוי נוסף בגין ביטול הסכם החכירה (להלן: "סוגיית הפיצוי הנוסף"). כל זאת על דרך הפשרה.
הטיעונים בערעור טענתן המרכזית של המערערות (החוכרות) היא כי בפסק דינו חרג בית משפט קמא מן המסגרת שהותוותה על-ידי בעלי הדין בהסכם הפשרה. בית משפט קמא ניתח ניתוח פורמאלי ומהותי את טענות הצדדים, דן בהתנהגותן ובמסכת היחסים רבת השנים ביניהן, והכריע בסופו של דבר על-פי הדין המהותי. פסיקה שכזו, כך טוענות הן, אינה עולה בקנה אחד עם פירוש המונח "פשרה", ולמעשה שוללת את ההגיון הפנימי הטמון בהליך של הסדר פשרה. לו בחרו הצדדים לאמץ את הדין המהותי לא היו נדרשים כלל להליך של פשרה, אלא היו ממצים את ההליך השיפוטי תוך הצגת מלוא ראיותיהם וטיעוניהם המשפטיים.
עילות ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, ובית המשפט יטה להתערב בפסק דין של פשרה אך ורק במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו".
שתי שאלות עומדות לפנינו, כללית ופרטית.
כללית:
א. האם עומדת בפני ערכאה שיפוטית הדנה "בדרך של פשרה" האפשרות לפסוק גם לפי הדין המהותי, או שמא נשללת אפשרות זו מניה וביה ובכל במקרה התוצאה צריכה להיות פשרה כלשהי בין עמדות בעלי הדין?
ב. אפילו תאמר שקיימת אפשרות לפסוק על פי הדין בדרך כלל, אפשרות זאת לא קיימת כאשר התוצאה על פי הדין היא שבעל דין אחד יצא כש"מלוא תאוותו בידיו" ואילו בעל הדין שכנגד יצא ו"ידיו על ראשו". במילים אחרות, האם בפסק דין על דרך הפשרה לא ייתכן שתתקבל התביעה כולה או שתדחה התביעה כולה?
פרטית:
גם אם עומדת אפשרות עקרונית לפסוק על פי הדין גם במקרים שהתוצאה היא קבלת או דחיית התביעה כולה שמא ברור מתוך ההסכם שלפנינו, שבעלי הדין בקשו לשלול אפשרות זו?
כללית, כבר נפסק כי סעיף 79א' אינו מונע את בית המשפט מלהחליט, בגדר סמכותו, לקבל את התביעה במלואה או לדחותה במלואה, אם כי יש להניח שנסיבות אלו תהיינה מטבע הענין נדירות. יש ופסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על "כללי צדק טבעי" (הנשקלים במאזני המשפט), כגון פשרה המביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו גם עקרונות של חירות, צדק, יושר ושלום ויש ופשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג.
פשרה מכאנית המבוססת תמיד על חלוקת נשוא התביעה בין בעלי הדין באופן של "מחצה על מחצה" - פסולה, משום שהיא שרירותית ובלתי סבירה, ומשום שאינה מביאה בחשבון את כל יסודות הסכסוך שבין בעלי הדין. זאת ועוד. פסיקה בדרך של פשרה אינה מתייחסת אך לפן המהותי והיא יכולה להתייחס כל כולה למישור הפרוצדוראלי ולדיני הראיות. ההסדר הקבוע בסעיף 79א לחוק בתי המשפט נועד "להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס ההתדיינות שבבתי המשפט מאידך. גם התדיינות שאינה מצריכה ניהול מסכת שלמה של הוכחות והבאת ראיות, ואפילו כל כולה על-פי הדין המהותי, הינה בגדרה של פסיקה בדרך של פשרה.
אשר לשאלה הפרטית. טענת באי כוח המערערות (החוכרות) לפנינו היתה כי בעת שמסרו את הסכסוך להכרעה, "על דרך הפשרה" היתה צפיית כל בעלי הדין, כולל המשיבה כי סכום כלשהו יוחזר למערערות (החוכרות) מתוך הסכום ששולם בתמורה לאופציה. לדברי בא כוח אגיאפוליס לא היה כל ספק לגבי שאלת הקרן ובית המשפט היה צריך לפסוק "על דרך הפשרה" רק בשאלת הריבית וההצמדה והמועד שממנו יש לחשב את הריבית. אשר לפיצוי הנוסף, הנזכר בסעיף 3 להסכם, גם במקרה זה היה ברור שפיצוי נוסף כלשהו יפסק למערערות ומה שנמסר להכרעה היה רק גובה הסכום.
יתכן שהיה מקום לפרשנות כזאת אלמלא באו הסעיפים הבאים של ההסכם, אשר בחינתם מלמדת כי בעלי הדין ידעו לבטא יפה מאד, בכל אחד מהסעיפים של ההסכם, מהי המחלוקת שנמסרה להכרעה. דהיינו במקום שרצו להגביל את בית המשפט, הגבילוהו במפורש.
השופט י' טירקל
אוסיף הערה לענין השאלה אם רשאי בית משפט שבעלי הדין הסכימו כי יפסוק בענין שלפניו "בדרך של פשרה", לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפ לפסוק על פי הדין המהותי בלבד, ולא להביא בחשבון שיקוליו גם שיקולים אחרים, שאינם מן הדין.
בית משפט הדן שלא על דרך הפשרה, חזקה עליו שהוא פוסק בראש ובראשונה על פי הדין שהוא מיישם על הענין שלפניו. עם זאת, אין הוא מנוע מלהביא בחשבון שיקוליו - במידה שהדין אינו מציב גבולות לכך - גם שיקולים ראויים אחרים; שהם, בעיקר, שיקולים אנושיים ומוסריים העולים מתוך הנסיבות המיוחדות של הענין ושל המתדיינים. במלים אחרות, שיקול דעתו מבוסס הן על הדין והן על אותם שיקולים, כאשר הבכורה היא, כמובן, לשיקולי הדין.
גם שיקול דעתו של בית משפט הפוסק על דרך הפשרה מבוסס הן על הדין והן על השיקולים הנוספים שהזכרתי, אולם כאן לא ניתנה הבכורה לאלה או לאלה. ראה בית המשפט לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - שיקולים שבדין; ראה לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - אותם שיקולים נוספים. בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה, במידה היפה בעיניו.
- רע"א 4369/02 דורון נ' דורון, פ"ד נח(1) 241
המשיב הגיש כנגד המבקש תובענה בבית המשפט השלום בטבריה, שעיקר עניינה בכספים הנמצאים בתוכנית חסכון בבנק הפועלים. טרם ניתנה הכרעה בתביעה זו, הציגו הצדדים לבית המשפט הסכם פשרה. בהסכם הפשרה נקבע, בין השאר, כי: "הצדדים ... ממנים בזה את עו"ד סולי וואנו כבורר, דן יחיד, אשר יהיה מוסמך לדון בכל הסכסוכים, חילוקי הדעות, התביעות והדרישות שיש לכל צד כנגד הצד השני, ללא הגבלה".
בית המשפט הקנה תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. בהתאם לכך, הועבר הסכסוך לדיון בפני הבורר, אשר בפניו פרשו בעלי הדין את מכלול טענותיהם זה כלפי זה. טענות אלו כללו תביעות הנוגעות לבעלות בנכסי מקרקעין, וכן תביעות כספיות בסכום הגבוה מהסכום עליו דובר בתביעה המקורית והעולה על סכום הסמכות של בית משפט השלום בתובענות רגילות. הליכי הבוררות נמשכו זמן רב, וטרם הסתיימו.
במהלך הבוררות, הגישו המשיב והמבקש בקשות שונתו לבימ"ש השלום. בית המשפט השלום הכריע בבקשת המשיב, בקבעו כי אין בסמכותו לדון בבקשתו בשל העובדה שבמסגרת הבוררות נדונים, כפי שהזכרנו, גם בנושאים החורגים מתחום סמכותו של בית המשפט השלום. בית משפט השלום קבע, שנושאים אלה צריכים להיות נדונים בבית המשפט המוסמך לנושאים אלו - הוא בית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי, בדונו בבקשת המבקש האמורה, הכריע כי הסמכות לדון בנושאים הכלולים בה - ביטול ההחלטה והעברת הבורר מתפקידו - נתונים בידי בית משפט השלום, בהיותו בית המשפט שהעביר את הסכסוך לבוררות. על החלטה אחרונה זו הוגשה הבקשה הנוכחית לרשות ערעור.
סעיף 79ב'(ג) לחוק בתי המשפט קובע הסמכויות השונות שהוקנו על פי חוק הבוררות לבית המשפט המחוזי, ובכללן הסמכות להעברת בורר מתפקידו, ביטול החלטות שלו, וכן אישור החלטות הבורר, נתונות, במקרה של העברת עניין לבוררות על פי סעיף 79ב', לבית המשפט שהעביר את הסכסוך לבוררות.
בענייננו, בית המשפט המעביר הוא בית משפט השלום, ולכאורה על פי לשון סעיף 79ב' הוא המוסמך לדון בבקשה שהוגשה על ידי המבקש לבית המשפט המחוזי. אך כפי שהזכרנו, הדיון בבוררות כלל נושאים אשר חורגים מתחום סמכותו הרגילה של בית המשפט המעביר. השאלה המתעוררת היא, האם גם בנסיבות אלה יש לבית המשפט המעביר סמכות לדון ולתת סעדים לפי חוק הבוררות בקשר לאותה בוררות, על אף שנדונים בה גם עניינים שאינם בסמכותו העניינית של בית המשפט המעביר (במקרה דנן, בית משפט השלום).
בנסיבות המקרה דנן ברורה כוונת הצדדים להעביר לבורר את כל הסכסוכים השונים ביניהם. הצדדים במקרה דנן ידעו, ובוודאי שהיו יכולים לצפות, כי העברת העניין לבורר, בצורה ובנוסח בה נעשתה, תכלול גם את הנושאים הנוספים, אשר חרגו מהתביעה המקורית אשר הוגשה בבית משפט השלום, ואשר עליהם נתונה המחלוקת במקרה דנן. בעלי הדין הסכימו על פתרון כל המחלוקות ביניהם מכל סוג או מין בבוררות. הם הסכימו על כך בבית משפט השלום, ועל פי בקשתם נתן בית משפט השלום הוא שנתן תוקף של פסק דין להסכם כאמור.
תכליתה של ההוראה שבסעיף הינה לייעל ולפשט את ההליכים לקראת הבוררות, במהלכה ובסיומה. בית המשפט המעביר מכיר את עיקרי הסכסוך המועבר לבוררות, הוא מעורב בו כגורם שדן בסכסוך מראשיתו, ובתור שכזה הינו גורם מתאים גם להכריע בסוגיות המתעוררות במהלך הבוררות וגם בטענות, ככל שתהיינה, לתקיפת פסק הבורר.
בהתאם לתכלית זו של הסעיף, יש לפרשו כך שיקנה לבית המשפט המעביר את הסמכות המלאה לדון בנושאי הבוררות השונים, וזו גם ההבנה העולה מלשון הסעיף. "העניין" שהועבר לבוררות על ידי בית המשפט המעביר הוא כל הסכסוכים שבין בעלי הדין, ולפיכך כל בקשה הנוגעת "לעניין" זה הינה בסמכותו.
- רע"א 463/04 סלקום נ' מטיל 2000 (טרם פורסם)
המבקשת סבורה, כי העברת הסכסוך לבוררות לא "נוצרה" בבית משפט השלום, שהרי הצדדים הסכימו - והדברים קיבלו ביטוי מפורש בפרוטוקול הדיון שם - כי הבסיס להעברת הסכסוך לבוררות הוא סעיף הבוררות שבהסכם - והוא בלבד. לפיכך, כך מוסיפה המבקשת וטוענת, אין לראות בבית משפט השלום "כבית משפט לבוררות", וממילא - בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בהמרצת הפתיחה. המשיבה מתנגדת לבקשה.
הפנייה להליך של בוררות יכול שתיעשה ביוזמתם של הצדדים לסכסוך (סעיף 8 לחוק הבוררות), ויכול שתיעשה ביוזמתו של בית המשפט. על מקרה אחרון זה חולש סעיף 79ב(א) לחוק בתי המשפט. ככלל, הסמכות העניינית לדון בענייני בוררות קנויה לבית המשפט המחוזי (סעיף 1 לחוק הבוררות), אולם כאשר העניין מועבר לבוררות על-ידי בית המשפט - אותו בית משפט הוא המוסמך לדון בענייני בוררות הקשורים לכך (סעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט).
בענייננו, הגישה כאמור המשיבה בקשה למתן סעדים זמניים כנגד המבקשת. התובענה טרם הוגשה אז. המבקשת, מצדה, פנתה לבית משפט השלום, וביקשה לעכב את הדיון בבית המשפט ולהעביר את העניין להליך בוררות - על-פי סעיף הבוררות שבהסכם המקורי. לכאורה לא עוכבו ההליכים אך בפועל התוצאה היתה דומה.
עולה מן הפרוטוקול ומן ההחלטה, כי הצדדים חפצו להדגיש, שהפנייה לאפיק הבוררות נעשית על-פי הסכמתם - הסכמה שהיא עצמאית ומובחנת מן ההליך בבית המשפט ואף קודמת לו בזמן. לשון אחרת: הגם שנפתח הליך בבית משפט השלום (הבקשה למתן סעדים זמניים), ועל אף שהמבקשת עתרה לעיכוב הליכים ולהעברת הדיון להליך של בוררות, בסופו של יום הוסכם בין הצדדים כי המחלוקת תתברר בבוררות, כאשר הם מביעים דעתם כי בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית, ומבהירים כי הסכמתם "נעשית מכוח ההסכם, וההסכם בלבד". בית המשפט מחק, בהתאם, את הבקשה למתן סעדים זמניים, וציין - תוך הדגשה כי אין בכך כדי לגרוע "מהאמור בסיפא דלעיל להסכמת ב"כ הצדדים ונציגי הצדדים" - כי בכך תם הדיון גם בבקשה לעיכוב הליכים. בית משפט השלום הקפיד שלא לומר כי הוא מעביר את הדיון לבוררות.
בנסיבות אלה, סבורני כי הסמכות לדון בהמרצת הפתיחה נתונה לבית המשפט המחוזי.
- רע"א 1548/08 גולן נ' סיבלוקביץ (טרם פורסם) (פסקאות 1-4, 15-20)
בתחילת שנת 1994 עבר המבקש לגור עם המשיבה בדירתה. בין השניים התפתחה מערכת יחסים בת כתשע שנים בה ניהלו חיים משותפים ונוצרה ביניהם גם שותפות כלכלית ועסקית, כשמהלכה הקימו את החברות. במשך מרבית תקופה זו חיו השניים כידועים בציבור עד פרידתם בחודש אוקטובר 2002.
ביום 10.11.1999 חתמו המבקש והמשיבה על הסכם במסגרתו הגדירו את היקף שיתוף הרכוש ביניהם והסכימו כי כל אחד מהם יהיה בעל מחצית הזכויות והחובות בנכסים שהיו בבעלות המשיבה והמפורטים בסעיף 2 להסכם, ללא קשר לרישום הבעלות הפורמאלי של הזכויות בהם, לרבות מניותיה של המשיבה בחברות. יצויין כי 98% מהון המניות המחולק בכל אחת מן החברות נרשמו על שם המשיבה ו-2% על שם אחותו של המבקש. עם פרידתם של הצדדים נתגלעו ביניהם מחלוקות הנוגעות לשותפות העסקית הקיימת ביניהם ובפרט בעניין האופן שבו יש לחלק את הנכסים.
בגין המחלוקות הנ"ל, הגישו הצדדים תביעות האחד כנגד השני בבית המשפט לענייני משפחה. ביום 31.3.2003 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המרכיב המשפחתי בתביעות הוא משני והעביר את התביעות לבית המשפט המחוזי בירושלים על מנת שידון בהן.
ביום 13.5.2004 קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט המחוזי בירושלים להעביר את התיק להכרעת בורר, בין היתר בתנאים הבאים:
"א.הבוררות תתנהל על פי הדין המהותי בפני שופט בדימוס.
ב. מכוח סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 79ב, מועבר התיק להכרעה בשלמותו, אך בכפוף לכך שבפני בית המשפט ניתן יהיה לשוב ולהעלות כל טענה שניתן היה להעלות בערכאת ערעור נגד פסק דין של הערכאה הדיונית".
פסה"ד:
ההליך נשוא הדיון בבית המשפט קמא היה הליך בוררות. אולם, משהתנו הצדדים כי יתאפשר להם להעלות בפני בית המשפט כל טענה על פסק הבוררות שניתן יהיה להעלות בפני ערכאת ערעור, נראה כי הלכה למעשה, בקשת רשות ערעור זו הינה לשמיעת טענות המבקש ב"גלגול שלישי" ולא לביטולו של פסק הבוררות על בסיס עילות הביטול הקיימות בחוק הבוררות.
מתן רשות לערעור ב"גלגול שלישי" תתאפשר רק כאשר מונחת בפני בית משפט זה שאלה עקרונית החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים לסכסוך וכאשר להכרעה בה תהיינה השלכות רחבות על הציבור בישראל. לא שוכנעתי כי המקרה שבפניי מעלה שאלה כאמור. הבקשה שבפניי עוסקת באופן שיש לפרש את ההסכם, הכרעה אשר תשליך באופן צר על מצב זכויותיהם של הצדדים בלבד.
בעלי הדין אינם יכולים להרחיב את מערכת הסמכויות של בתי המשפט, כפי שהוגדרה בחוק הבוררות כאשר על פי הוראת סעיף 23 לחוק הבוררות נראה כי סמכות בית המשפט לאחר מתן פסק בוררות, מוגבלת לאישורו או ביטולו של פסק הבוררות ולא לבחינתו של הפסק כערכאת ערעור. ס ספק בעיני האם מכוחו של סעיף זה מתאפשרת הרחבת סמכותו של בית המשפט לדון כערכאת ערעור על פסק הבוררות, כאמור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה