נזיקין
בד"כ הגורם הזר יהיה שהעוולה נעשה מחוץ לגבולות ישראל. עניין ברירת הדין במקרים כאלה נחשב מאד מורכב. יש גם את השאלת הפורום, ויש קשר ביניהם.
איזה חוקים יכולים להיות רלוונטיים?
סימן 46 – מפנה לקומון לו ועיקרי האקוויטי. באופן מסורתי השופטים בישראל מאד אהבו את הקומון לו. ב-95 היתה חקיקה באנגליה אבל עלינו זה לא משפיע. אם האנגלים חוקקו זה סימן שהקומון לו היה לא טוב. אין לנו חוק. אפשר גם לקבל השראה מהמשפט האוסטרלי והקנדי, וגם מארה"ב. וגם נסתכל על איופה כי אנגליה כפופה להאחדת הדין שיש שם. יש לנו הרבה קשרים עם אירופה.
למזלנו נתחיל עם הגישה הישראלית
פקנ"ז
ס' 3 – מיתחס למי שניזוק מעוולה שנעשתה בישראל.
הפרשנות של ס' זה לפי ביהמ"ש העליון:
ברור שאפשר להגהיש תביעה לפיצוי בבימ"ש בישראל גם אם הנזק נעשה מחוץ לה.
בפס"ד ליבהר, לנדוי קבע שאפשר להחיל את הדין הישראלי על עוולה שבוצעה מחוץ לישראל – לא מכח פקנ"ז אלא אם כללי ברירת הדין יורו לעשות כן. מי יפתח את כללי ברירת הדין? ביהמ"ש יעשו זאת לפי סימן 46.
רק בפס"ד ינון ייצור שויווק (03) הוכרעו כללי ברירת הדין.
היסטוריה
קומון לו
עניני מבל"פ בתחום הנזיקין עוררו שאלות רבות מאז המאה ה-13 (כי דיני המשפחה נשלטו ע”י הכנסייה).
פרשת PHILLIPS (1870) נחששבת לבסיס של הקומון לו בעידן המודרני. נקבעו בו שני כללים לתביעה באנגליה על נזק שאירע מחוץ לה. זה רלוונטי לסמכות שיפוט וגם לברירת דין.
העוולה צריכה להיות כזאת שניתן היה לתבוע עליה גם באנגליה –
העוולה לא תחשב כמוצדקת במדינה שבה היא התרחשה
פס"ד הזה פורש כך שבכל מקרה של תביעה שנעשתה מחוץ לאנגליה החילו את המשפט האנגלי. לא היה צריך לבסס את העילה בשיטת המשפט השנייה.
דוגמה: ישראלי נפגע בטיול בנפאל ורוצה לתבוע גורם בנזיקין. מבחן הראשון קובע שהמעשה צריך להחשב כעוולה בישראל. המבחן השני קובע שהוא צריך לא להיות מוצדק במשפט הנפאלי. אבל הגבולות של המבחן השני לא ברורים.
העניין הזה היה בדיונים באנגליה עד פס"ד CHAPLIN (1969).
הבעיה בפס"ד זה היה שהיו בו 5 לורדים וכל אחד נתן פס"ד שונה. בסופו של דבר הוחלט שהרציו הוא מה שאמור הלורדים הדסון ווילברפורס.
פרטי הפרשה
שני אנגלים שרתו בצבא הבריטי במלטה, שהיתה מושבה בריטית. הם היו מעורבים בתאונת דרכים.לפי הדין המלטזי הם כמעט לא היו זכאים לפיצויים. לפי הדין של אנגליה כן בית הלורדים קבע שיחול הדין האנגלי.
השופט ווילברפורס ניסח כך את המבחן השני: המעשה צריך להיות עוולה מוכרת במדינה הזרה כמעשה שיש לגביו אחריות אזרחית. צריכה להיות אחריות מלאה לגבי כל אחד ממרכיבי התביעה. זה נקרא בר-תביעיות כפולה – DOUBLE ACTIONABILITY.
הדרישה הזאת היא מאד קשוחה. לכך השופטים קבעו לכך חריג: במקום שהחלת הכלל היא לא צודקת, יחול במקומו דין המדינה שלה הקשר המשמעותי ביותר לעוולה ולצדדים המעורבים.
בצ'פלין אנגליה נחשבה למקום המשמעותי ביותר לגבי הצדדים ולכן החילו את הדין האנגלי לגבי הפיצויים.
במהלך השנים הרחיבו את החריג וקבעו שניתן להתעלם מדין מקום הפורום ולהחיל דין אחר.
לא היתה שביעות רצון מהכלל ולכן נקבע ב-95 החוק. העקרון הבסיסי הוא שהחוק שיוחל הוא דין מקום הנזק.
החריגים:
אם מכל הנסיבות עולה לאחר השוואה של חשיבות הפקטורים של מדינת הנזק ומדינה אחרת, ובאופן מהותי יותר ראוי להחיל דין של מדינה אחרת, אז ישתמשו בו. (דומה לחריג של צ'פלין)
הפקטורים הרלוונטים כוללים את: הצדדים, האירועים, הנסיבות או התוצאות שלהם.
לכוארה צ'פלין נקלט במשפט הישראלי. הקומון לו לא מחייב אבל ניתן להעזר בו, במקרה זה עשו זאת. אולם החוק לא נקלט.
גם החריד שנוי במחלוקת אצל מלומדים, יש עליו הרבה ביקורת בטענה שהוא עמום. אין עליו הרבה פסיקה.
לא ברור גם האם ניתן להשתמש בשיקולים של מדיניות ציבורית בהכרעה בדבר ברירת הדין. בס' החוק לא כתוב שיש לכך מקום, אך כל דבר ניתן לפרש... אין בכך הכרעה.
משפט קומון לו בארצות אחרות
בקנדה ואוסטרליה התחוללו שינויים ברוח החוק, אך הם נעשו בידי ביהמ"ש ולא המחוקק.
קנדה קבעה את עקרון התביעות הפולה ה-45. בשנת 94 נדחה כלל זה בנימוק שהוא ישן. ביהמ"ש העליו הקנדי קבע שבשל הניידות הגוברת יש חשיבות יתרה לכיבוד עקרון הטריטוריאליות. זה אומר שמקום העוולה יקבע את הדין שיחול. זה העקרון שקבע המחוקק האנגלי.
הנימוקים לכלל הקנדי
שמירה על עקרון הטריטוריאליות
וודאות
נוחות הפעלה
תואם את הציפיות הרגילות של הצדדים
לכלל הזה אין חריגים בתוך קנדה, אבל היו אמרות אגב של שופטים שיש לכלל חריגים במישור הבינ"ל.
במישור הפדרלי לא נקבע לכך כלל, אבל בתוך הפרובינציות בימ"ש טענו שיש חריגים במקרה של אי-צדק במישור הבינ"ל, ורק במקרים נדירים ביותר.
אוסטרליה
בשנת 52 ביהמ"ש אימצו את כלל צ'פלין אבל בשנת 00 נקבע שצריך לזנוח אותה לגבי תביעות בתוך אוסטרליה. ב-02 נקבו שהיא לא תקפה גם במעורבות גורמים ממדינות שונות.
במקום זאת אומץ העקרון של מקום ביצוע העוולה. ניתן להכיר בחריג מוגבל ביותר לכלל הנ"ל.
אירופה
מקור כללי ברירת הדין במאה ה-13. הכלל הבסיסי הוא דין מקום ביצוע העוולה.
חלק משיטות המשפט מכירות בחריגים לכלל:
כאשר העוולה קשורה למערכת יחסים קיימת – יוחל דין מקום מערכת היחסים
כאשר זיקת הצדדים למדינות אחרות גדולה מזו של מקום העוולה.
שוויץ – הדין המועדף הוא דין מקום המגורים המשותף של המזיק והניזוק. אם אין להם דין משותף יוחל דין מקום העוולה. אם היא נובעת ממערכת יחסית משפטית קיימת אז יחול הדין של מערכת היחסים.
צרפת – הנושא לא הוסדר בקוד סיביל. ב-48 ביהמ"ש העליון קבע שיחול דין מקום העוולה. הערכאות הנמוכות ניוס לעקוף את הכלל הזה כאשר מדובר באזרחים צרפים שנפגעו. ביהמ"ש העליון הצרפתי נטה לפסול את הנסיונות האלה. לגבי תאונות עבודה בעבר החילו את הדין החל על החוזה אך זה בוטל כדי לא לתת לצדדים לשלוט על הדין הנזיקי.
אמנת האג לעניין תאונות דרכים
האמנה קובעת שהכלל הוא שיחול הדין של מקום התאונה. יש חריג של תקנת הציבור.
אמנת רומא
נקבע שיחול דין מקום הנזק – זה לא בהכרח זהה עם מקום העוולה.
החריג – כאשר יש מקום מגורים משותף לצדדים, הדין שיחול הוא מקום המגורים.
המשפט האמריקאי
המשפט לא ממש נקלט בארץ.
הגישה לא מבוססת על כלל משפטי אלא על שק"ד – ניסיון להחיל את הדין הראוי על כל מקרה.
הכלל המקובל היה שדין מקום הוא הדין שיחול.
הכלל האמריקאי נבע מתיאוריית הזכויות המוקנות. לפי התיאוריה הזאת, זכות נרכשת במקום שבו נוצרה. לכן הזכות לציפוי נרכשת במקום ביצוע העוולה. היו הרבה ביקורות על התיאוריה, שהיא יותר מידי קשיחה ומתעלמת מתוכן החוקים שביניהם צריך לברור.
בריסטייטמנט השני הכלל הזה נזנח, ונבחר כלל הזיקה המשעותית ביותר לאירוע ולצדדים. אפשר להתחשב ב
מקום הנזק
מקום העוולה
הדומיסיל, מקום מגורים, אזרחות וכו' של הצדדים
דין מערכת היחסים
זהו כלל מאד גמיש. הבדיקה מתקיימת בהתאם לניתוח האינטרסים של המדינות השונות.
הפקטוים שקובעים את האינטרסים המדינתיים הם:
הצרכים של המדינות
המדיניות של הפורום
המדיניות של מדינות אחרות רלוונטיות
הגנת ציפיות מוצדקות
המדיניות בתחום המשפט הרלוונטי
ודאות וצפיות של התוצאה
הקלות שבה ניתן להחיל את הכלל הנבחר
פס"ד BABCOCK – חברים מניו יורק יצאו לחופש בקנדה. הנהג התנגש בקיר ונפגעה נוסעת. היא הגישה תביעה בניו יורק. באונטריו היה חוק שנהג לא אחראי בנזיקין לנוסע חינם ברכב. אם היו מחילים את דין אונטריו, היא לא היתה מקבלת כלום. הערכאות הנמוכות דחו את התביעה בנימוק שלפי הריסטייטמנט הראשון חל דין מקום עריכת הנזק. ביהמ"ש לערעורים טען שצריך לאמץ את מבחן הזיקה המשמעותית או גישת ניתוח האינטרסים. במקרה זה, כל הצדדים היו מניו יורק, יצאו משם והתכוונו לחזור משם, הביטוחו המכונית היו משם. לכן ניו יורק היא עם מקום הזיקה המשמעותית ביותר. לניו יורק יש אינטרס גבוה להחיל את המשפט על המקרה, ולאונטריו אין אינטרס להחיל את המשפט שלה על המקרה. ההוראה שפטרה נהג מאחריות כלפי נוסע חינם בעה מרצון למנוע תביעות שווא נגד חברות ביטוח, ופה בכלל לא תובעים חברת ביטוח קנדית.
לכאורה נראה שיש לבימ"ש שק"ד מאד רחב, אך למעשה יש כללי ברירת דין והם לא נעלמו אלא רק נחלשו.
בריסטייטמנט, בנזקי גוף יש חזקה שלמדינה שבה התרחש הנזק יש את הזיקה המירבית.
לסיכום, הגישה האמריקאית למעשה דומה מאד לאירופית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה