א. ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, נח(5) 20.
יכין היא בעלת זכויות בשלוש חלקות סמוכות, בעיר פתח-תקווה, אשר סווגו בשעתו כאזור חקלאי. עוד בשנות ה- 70, ביקשה יכין להביא לשינוי הייעוד של הקרקע - מחקלאות לתעשייה. בשנת 1981 הציעה עיריית פתח-תקווה תכנית חדשה, שמשמעותה צמצום השטח שייעודו ישתנה. יכין שכרה את שירותיו של המשיב, וזה האחרון סבר, כי תכנית העירייה אינה משרתת את האינטרסים של יכין. לכן, פעל המשיב לגיבוש תכנית אחרת, שבקווים כלליים משמעותה ריכוז חטיבת קרקע תעשייתית עבור יכין, בשלוש החלקות, באופן שבמקום שהעירייה תפקיע חלק מהן לצרכי ציבור, ייועד לצורך זה שטח מתוך מקרקעין אחרים, שליכין זכויות בהם.
בשנת 1989 נחתם הסכם בין העירייה ליכין, שתכליתו יישום תכנית חילופי ההפקעות. בין הצדדים שבפנינו נתגלעה מחלוקת בדבר שכרו של המשיב, ובמכתב מיום 23.6.1993, ששיגרה יכין למשיב, התבקש האחרון "להפסיק כל טיפול" עד לקבלת הנחיות מפורשות. הנחיות שכאלה לא באו, הטיפול הופסק, והמשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, לקבלת שכר טרחתו.
המשיב ליווה את הטיפול בנושא בין השנים 1993-1981, וביצע פעולות שונות, שמטרתן גיבוש ההסכם עם העירייה והוצאה לפועל של התכנית לשינוי ייעוד המקרקעין. המשיב אכן הוזמן על-ידי יכין לטפל במכלול השאלות הנוגעות לשינוי ייעוד המקרקעין, ולא - כפי שטוענת יכין - למטרה מצומצמת של גיבוש ההסכם עם המנהל או טיפול בענייני המנהל.
בית המשפט המחוזי קבע, כי בין הצדדים לא נכרת מעולם הסכם בדבר שכר טרחתו של המשיב. אמנם, כך נפסק, יש ליתן אמון בגרסתו של המשיב, לפיה בשלב מסוים שוחח הוא עם מי שהיה בשעתו מנהלה של יכין בדבר שכר טרחה העולה כדי 4% מערך המקרקעין לאחר שינוי הייעוד. אלא שהדברים לא עלו עלי כתב, והפרטים לא סוכמו. נפסק, כי שכר-טרחה בשיעור של 4% משווי המקרקעין הוא ראוי. בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה, האם יש לקבוע את התשלום לפי אחוז מתוך שווי המקרקעין "ברוטו", או שמא "נטו", לאמור - לאחר ניכוי תשלומי החובה הנובעים משינוי הייעוד. מן העדויות עולה כי על-פי הנהוג והמקובל בתחום, שאלת תשלום ההוצאות הנלוות לטיפול המשפטי - וממילא כך גם לגבי תשלומים אחרים - מוסדרת בהסכם בין הצדדים, ומקום בו נושא עורך-הדין בתשלומים אלה, נהוג לנקוב באחוז גבוה יותר לצורך חישוב שכר הטרחה. המשיב נהג לגבות, לפי עדותו, סכום של 6% מהשווי "ברוטו" של המקרקעין המופשרים, והסכים, בשיחתו עם המנכ"ל דאז, לשיעור של 4% בלבד. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי ראוי שהשכר יחושב לפי שווי "ברוטו" של המקרקעין, כאמור.
בד בבד, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לנכות מן השכר, שחושב כאמור על-פי אחוזים משווי המקרקעין, סכום מסוים, וזאת לאור העובדה שהמשיב חדל, בשלב מסוים, מליתן שירותים ליכין, לפי הוראתה. בנסיבות המקרה, מצא בית המשפט המחוזי כי יש להעריך את אותו חלק מן העבודה, אשר טרם הושלם בעת שהופסקה עבודתו של המשיב, בשיעור של 20%.
פסה"ד:
דין הערעור להתקבל בחלקו.
ביסוד הכרעתו של בית המשפט המחוזי - וביסוד הכרעתנו-שלנו - עומדת הקביעה, כי המשיב אכן העניק ליכין שירותים משפטיים.
בין הצדדים לא נערך מעולם הסכם שכר-טרחה - לא בכתב ואף לא בעל-פה. מהו הדין במקרה כזה? הכלל בעניין זה מצוי בסעיף 46 לחוק החוזים.
ברגיל, היעדרו של הסכם שכר-טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן בחינם. אדרבא, רואים את הצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי.
קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין. כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון.
"הסכמה-למחצה" זו, אליה הגיעו המשיב ומנכ"ל יכין דאז, היא גם העומדת ביסוד קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי האחוז אותו יש להביא בחשבון החישוב הוא 4%. מעדויות המומחים עולה כי זהו אחוז נמוך יחסית למקובל, אולם המשיב עצמו אינו דורש יותר מכך, ומאשר כי הסכים לתת הנחה ליכין (מ- 6% ל- 4%).
בנסיבות המיוחדות של תיק זה, אין מנוס ממציאת נקודת האיזון בין הגישות השונות. נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על המשיב-התובע. אכן, המוציא מחברו - וכאן, המוציא מלקוחו - עליו הראיה. כאשר בוחנים את טענות הצדדים בדבר השכר הראוי, יש לדעתי לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה כי לא דאג לעריכת הסכם שכר-טרחה. אם עורך הדין לא דאג לעריכת הסכם בעניין שכרו, ואם מדובר בנושא שקיים לגביו טווח מחירים, יש להניח לזכות הלקוח כי ציפה לכך שיחוייב בשכר הנמוך ביותר האפשרי ולפסוק בהתאם. אפשר שניתן לרכך במעט גישה זו כאשר מדובר בלקוח עסקי ובכל זאת, נראה לי כי אפילו מדובר בלקוח כזה, מוטל על עורך-הדין להכין מראש הסכם בדבר שכר-טרחתו, ובהעדרו יש לפסוק שכר ראוי על בסיס נמוך.
בהיעדר הסכם שכר-טרחה, מן הראוי היה לחלק בין הצדדים את "הסיכונים", כלומר, לקבוע את השכר הראוי בדרך של התחשבות בחלק מתשלומי-החובה.
ב. בג"ץ 4330/93 עו"ד גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, נ (4) 221.
הנשיא א. ברק
כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע כי עורך דין לא יקבל עניין שהיה בטיפולו של עורך דין אחר אלא אם כן אותו עורך דין הסכים לכך. כן קובע הכלל כי עורך הדין הראשון לא יסרב ליתן הסכמתו אלא אם כן יש לו בקשר לאותו עניין תביעות או דרישות כספיות מאת הלקוח והלקוח אינו מוכן לתת ערבות מתאימה ואינו מסכים למסור הסכסוך להכרעת הועד המחוזי. השאלה המתעוררת בפנינו הינה, אם כלל זה הוא חוקי.
לטענת העותרים (בשתי העתירות) כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין בטל. הוא הותקן בחוסר סמכות. הוראותיו בלתי סבירות. הוא נוגד את חוק-יסוד: חופש העיסוק. הוא מטיל מגבלה בלתי חוקית על זכות היסוד של אדם להיות מיוצג על ידי עורך דין. הדרישה למתן ערובה להבטחת הדרישות הכספיות חורגת מהסמכות של מתקין הכללים. העניינים הכספיים שבין עורך דין ללקוחו הוסדרו בסעיף 88 לחוק הלשכה, ואין סמכות למועצה הארצית להתקין בעניין זה כללים. התניית מתן ההיתר בהסכמה לבוררות פוגעת בזכות היסוד להתדיין בבית משפט.
לטענת הלשכה, כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין הוא שריר וקיים. הוא קובע נורמת התנהגות חיונית לשמירת כבודו, טהרו ורמתו של מקצוע עריכת הדין. הוא אינו עוסק ביחסים שבין עורך הדין ולקוחו, ובשאלות השכר שביניהם. הוא עוסק ביחסים שבין עורכי הדין, בינם לבין עצמם. הוא מקובל במקצועות חופשיים אחרים. הוא נועד ליצור וודאות בעת המעבר של עניין הלקוח מעורך דין אחד למשנהו. העברה זו צריכה להיעשות בדרך שתימנע פגיעה בעניינו של הלקוח ותהיה תקינה, הוגנת וחברית. ההסדר פועל, הלכה למעשה, באופן תקין, ומעניק פתרון יעיל ומהיר. לטענת הלשכה, לא קנויה לאדם בישראל זכות לייצוג משפטי, פרט למקרים מיוחדים במסגרת המשפט הפלילי. כלל 27 לכללי הלשכה מאזן באופן ראוי בין חופש העיסוק של עורך הדין לבין הצורך בשמירה על כבוד המקצוע, רמתו הראויה והגינותו. אין הוא נוגד, איפוא, את הוראות חוק-יסוד: חופש העיסוק. חוק-יסוד זה אינו חל במישרין, שכן כלל 27 לכללי הלשכה נהנה מעיקרון שמירת הדינים.
שר המשפטים אינו רואה מקום להגן על השארת כלל 27 לכללי הלשכה בתוקפו. לדעתו, מן הראוי הוא להבטיח כי במקרה של החלפת ייצוג תימסר לעורך הדין המעביר את הטיפול הודעה על העברת הייצוג לעורך דין אחר, וזאת כתנאי מוקדם להעברת הייצוג. בדעת שר המשפטים לפעול, בתיאום עם לשכת עורכי הדין, לגיבושו של הסדר חקיקתי שיבטיח עיקרון זה. במסגרת זו יכול שישקלו גם היבטים נוספים הנוגעים להתנהגותם האתית של עורכי הדין, בינם לבין עצמם ובינם לבין הלקוחות. הכול צריך להיעשות מתוך מגמה למנוע פגיעה באיכות הייצוג והשירות המשפטי הניתן, וכן במגמה שלא לקפח את יכולת הגביה של שכר טירחת עורכי דין, זאת ביחסים שבינם לבין עצמם.
פסה"ד:
ביסוד כלל 27 לכללי הלשכה מונח הרצון לשמור על מערכת יחסים הוגנת וחברית בין חברי הלשכה. תכלית זו מתיישבת יפה עם המסגרת הנורמטיבית הכללית, אשר נועדה לשמור על כבוד המקצוע (ראה סעיפים 53ו-3)61) לחוק הלשכה), ואשר באה להבטיח רמת התנהגות נאותה של עורך הדין. תכליתו הראויה של כלל 27 לכללי הלשכה אינה בהבטחת גבייתו של שכר הטירחה לו זכאי עורך הדין. עניין שכר הטירחה מהווה רק "'שסתום צדק' שנועד למנוע מקרים של פגיעה בלקוח, מתוך רצון לשמור על תקינות היחסים בין עורכי הדין". אכן, ביסוד כלל 27 לכללי הלשכה עומד הרצון להבטיח וודאות במעבר בייצוג בין עורכי דין. הוא בא למנוע מצב בו לקוח יעביר עניינו לעורך דין אחד מבלי להודיע על כך לעורך הדין אשר הועסק על ידו תחילה.
תכלית זו ראויה היא.
מידתיות
הערך המרכזי בו פוגע כלל 27 לכללי הלשכה הוא חופש העיסוק.
כלל 27 לכללי הלשכה פוגע גם באוטונומיה של הרצון הפרטי של הלקוח. זאת ועוד: בין עורך הדין ללקוחו קיימים יחסי אמון. עורך הדין צריך להעמיד בראש מעייניו את עניין הלקוח, תוך מניעת התחשבות בכל אינטרס אישי שלו. ללקוח צריך שיהא אמון מלא בפרקליטו. כאשר אמון זה מתערער, יש להעניק ללקוח את האפשרות להפסיק את הקשר עם עורך דינו, תוך מתן אפשרות מלאה לבחירת פרקליט חדש בלא שהדבר יגרור "סנקציה" כלשהי.
קיים קשר רציונלי של התאמה בין האמצעי הננקט בכלל 27 לכללי הלשכה לבין הגשמתה של התכלית הראויה (מרכיב המשנה בדבר הרציונליות במבחן המידתיות מתקיים). עם זאת, האמצעי הננקט בכלל 27 לכללי הלשכה להגשמת התכלית הוא מעבר למידה הדרושה (לא מתקיים מרכיב "המידה הקטנה ביותר" שבמבחן המידתיות). מרכיב זה אינו מתקיים, שכן כלל 27 לכללי הלשכה פוגע בערכים הראויים להגנה בדבר חופש העיסוק (של עורך הדין החדש) והאוטונומיה של הרצון הפרטי (של הלקוח) מעבר למידה הדרושה.
כדי להשיג את תכלית הכלל די בחובת הודעה לעורך הדין הקודם של הלקוח. אין צורך במתן הסכמתו. ניתוחנו לענין כלל 27 לכללי הלשכה תופס במידה שווה גם לענין כלל 28.
אנו קובעים כי כלל 27 לכללי הלשכה אינו מידתי (אינו סביר) ואינו חוקי, ועל כן בטל.
השופטת ט. שטרסברג-כהן
מסכימה.
1. אין אני סבורה שהתכלית המגולמת בכלל היא "אתית" בלבד. כלל 27 מתיימר לעסוק רק ביחסים שבין עורכי הדין לבין עצמם בהקשר להעברת טיפול מעורך דין אחד לרעהו אבל הוא עוסק הלכה למעשה בהבטחת שכרו של עורך הדין המעביר. יטען הטוען כי התכלית היא העברת טיפול מסודרת מעורך-דין לרעהו והשאר הוא אמצעי להשגתה. בא הכלל וטופח על פני הטענה, מתוכו עולה כי האמצעי הפך תכלית והתכלית התגמדה למולו.
2. אין ספק, כי נדרש הסדר נאות כדי לאפשר העברת טיפול מעורך דין אחד לרעהו לפי דרישת הלקוח ויש לדאוג להעברה "חלקה" של הייצוג. בהקשר זה ראוי להזכיר את סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין
הנותן בידי עורך דין זכות עכבון על המסמכים והחומר הנוגעים לענין שהיה בטיפולו, כל עוד לא הוסדר נושא שכר טרחתו. יתכן ובגלל זכות זו, היוצרת קשיים בהעברת התיק בצורה מסודרת מעורך דין אחד למשנהו, מצאה המועצה הארצית לנכון להתקין את כלל 27; קשה יותר לדאוג להעברה אפקטיבית של הייצוג והטיפול, אם התיק והמסמכים יישארו אצל עורך הדין הקודם. לפיכך, ראוי שהנושא יוסדר בצורה הולמת.
ג. אילן בומבך "הפעלת זכות הקיזוז ע"י עו"ד לאור המצב המשפטי הנוכחי עט ואתיקה (אפריל 2001), 1.
לדעתן, ע"פ ס' 53 לחוק החוזים מותר לעו"ד לבצע קיזוז מכספים המוחזקים אצלו ע"פ כלל 88. אולם כיום ע"מ לאפשר קיזוז, יש לציין זאת במפורש בהסכם עם הלקוח.
ד. "קיזוז שכר טרחה מכספים לטובת הלקוח" אתיקה מקצועית 9 (מאי 2004), ע' 6-7.
העובדות:
עורך הדין ייצג את המתלוננים בתביעה בגין ליקויי בנייה ובית משפט פסק לזכותם פיצויי כספי. לטענתם, כאשר בית המשפט פסק הכסף לזכותם, לא אמר להם העורך הדין על כך דבר ורק כשפנו אליו, טען כי הוא קיזז את שכר טרחתו מהסכום שנפסק וכי חובם היה גבוה מהתקבול שקיבל.
השאילתא:
האם עורך הדין פעל כדין, האם רשאי היה לקזז?
ההחלטה:
העובדות מצביעות על ביצוע לכאורה של שתי עבירות אתיות. הראשונה, עורך הדין לא הודיע למתלוננים כי קיבל כסף עקב פסק הדין בעניינם. השנייה, עורך הדין ביצע קיזוז בלא שהיה לו הסכם עם הלקוחות המתיר קיזוז. לכן הוחלט להמליץ להעמיד את עורך הדין לדין משמעתי
הערת העורכת:
חלקה הראשון של ההחלטה מבוסס על כלל 40(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) לפיו "עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו."
חלקה השני של ההחלטה מבוסס על הוראת כלל 40(ב) לפיו "עיכב עורך הדין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר." מסעיף זה למדה הפסיקה כי זכות הקיזוז של עורך הדין, בשונה מזכות הקיזוז בחוזים, חייבת להיות מעוגנת בהסכם. באופנהיים נקבע שחוק לשכת עורכי הדין אינו מתיר לעורכי דין לנכות מכספים שקיבלו עבור לקוח את החובות שלטענתם הלקוח חייב להם, ללא הסכמה מפורשת ומראש של הלקוח. וכי נטילת כסף ללא הסכמה מהווה עבירה משמעתית לפי חוק לשכת עורכי הדין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה