התנאים לאישור תובענה ייצוגית – ס 8(א)
עילה אישית – כולל השאלה האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה לפתור את המחלוקת
שאלות מהותיות לש עובדה ומשפט משותפות לכלל חברי הקבוצה – צריך ליבה משותפת, אבל ככל שיש יותר משותף כך עולה הסיכוי שהתובענה תאושר
אפשרות סבירה שהשאלות יוכרעו לטובת הקבוצה. לכן שלב האישור דומה למשפט. לכן עולה השאלה עד כמה בדיוק צריך להוכיח את התובענה, והתשובה לא ברורה.
עניינם של כלל חברי הקבוצה ינוהל וייוצג בתו"ל. ברור שתו"ל לא קשור בכך שהסיבה להגשת התובענה היא רווח כספי – כי זה מהות המכשיר. דברים כמו ניסיון לפגיעה בחברה מתחרה הם חוסר תו"ל.
יסוד סביר להניח שהעניין ייוצג וינוהל בדרך הולמת – בודקים את העו"ד ולא את התובע, אבל קשה מאד לפסול על זה תובענה.
פנקס התובנעות הייצוגיות – ס' 28
מיועד ליצירת תיאום. כיוון שכמה אנשים יכולים לחשוב על אותה עילה בו"ז. מנהל ביהמ"ש מנהל פנקס כזה, כאשר מגישים בקשה לאישור, צריך להודיע לו. זה מפורסם באינטרנט. לפני שמגישים תובענה, צריך לבדוק בפנקס אם יש אותה כבר (5(א)(2)), ואז לציין את קיומה בבקשת האישור שלו. בפועל זה לא קורה ואין סקנציה על אי מילוי התנאים.
ס' 7 אומר שכאשר מוגשות תובענות דומות, ביהמ"ש צריך לרכז את התובענות הדומות אצל אותו שופט.
אם הדיון בבקשה טרם החל - השופט יכול לצרף בקשות, לדון אחת מהן או לצרף/להחליף מבקש כדי שעניינה של הקבוצה ינוהל בצורה הטובה ביותר.
אם הדיון בבקשה החל – ניתן לעשות אותו דבר אבל להחליף תובע מותר רק אם הוא שוכנע שזה נחוץ.
השאלה היא בעצם באיזה בקשה נדון – האם בראשונה בזמן או זו שיש לה יותר סיכוי להצליח? אם נגיד שתמיד הבקשה המוקדמת זוכה, זה יתמרץ עו"ד להגיש תביעות מהר, והן יהיו חלשות יותר. מצד שני כן רוצים להעדיף את הראשון. ככל שיש הפרש זמנים בין הבקשות, כך יש העדפה לראשון בזמן. אנחנו לא רוצים שיעתיקו תביעות.
יש קרן למימון תובענות ייצוגיות – ס' 27 – לקידום מטרות חברתיות ראויות. בהתחלה רצו שהיא תממומן מתביעות מוצלחות, ואז תהו ממי בדיוק לקחת את הכסף.
ערעור
פס"ד סלקום נ' פתאל- עשה מהפכה בתחום. כאשר בימ"ש דוחה בקשת אישור, התובענה האישית נשארת. לכן לא ברור האם זה פס"ד או החלטה אחרת. באופן פורמלי זאת החלטה אחרת אבל ההלכה היא שזה פס"ד. התקנות מחזקות את הטענה הזאת.
לעומת זאת, כאשר בימ"ש מאשר תובענה ייצוגית, זאת החלטה אחרת. אבל כיוון שבקשת האישור היא החלק המהותי בהליך, כל פעם היה צריך לעשות בקשת רשות וכמעט תמיד היא ניתנה. פס"ד סלקום הפך את ההלכה הזאת. נקבע שם בהחלטה אחרת נבלעת בפסה"ד הסופי, ולכן העיתוי הנכון לדון בה הוא תלוי הקשר. לכן יש לדון ב:
1 – משמעות קבלת התביעה לגבי הנתבע
2 - משקל השאלות המשפטיות והעובדתיות שנותר לדון בהן
3 – סיכויי הקבלה של הערעור
בעבר הנתבעים היו מתפשרים רק אם דחו את הערעור שלהם. עכשיו הרבה יותר קשה להם להחליט האם להתפשר לאחר שנדחית בקשת רשות ערעור שלהם.
פס"ד אלסינט – עוסק בהוראות המעבר שאלה שהיא חשובה כרגע אבל בהמשך לא. חוק תובענות ייצוגיות נכנס לתוקך ב-2006, ולפני כן הוגשו בקשות מתוקף חוקים אחרים. החוק נתן עילות רחבות יותר מהחוקים שקדמו לו.
פס"ד התחיל להתגלג בשנת 2000, והגיע לביהמ"ש ב-2006 בדיוק כשנכנס החוק. ביהמ"ש ביקש מהצדים להגיש כתבי אישום מתוקנים.
הבקשה המקורית הוגשה ע"פ חוק ני"ע או לחלופין ת' 29. אחרי זה נכנס לתוקף חוק החברות והרחיב את העילות שניתן לתבוע בגינן, וברור שיש להם עילה בחוק החדש. המחוזי אמר – חוק ני"ע לא חל, ואי אפשר להשתמש בת' 29, אי אפשר לאשר את התביעה כייצוגית. אבל ההסדר של חוק החברות לא חל כי ההוראות הן מהותיות ואין תחולה ר"א. העליון התלבט ובינתיים נכנס חוק תובענות ייצוגיות. המבקשות טענו שחוק התובענות הייצוגיות הוא דיוני – יש עילה וזאת רק דרך אחרת לתקוף אותה. ביהמ"ש הולך אחרי הלכת ברזני – החוק הוא דיוני. לכן ודאי הוא חל (גם חוק החברות וגם חוק תובענות ייצוגיות מחילים את עצמם באופן אקטיבי).
במקרה הזה אולי אנחנו מרוצים מהראייה הזאת, אבל הבעייה היא בפס"ד ברזני.
השאלה השנייה היא האם ההלכה הזאת תקפה גם לתביעות שנדחתו וערערו על הדחייה שלהן. התשובה היא שכן. כל עוד אין פס"ד חלוט ההליך תלוי ועומד.
ס' 45(ג) – התישנות
המטרה של הס' היא ליישן את כל התובענות שהוגשו לפי ת' 29. לכן אם יש בקשה תלויה ועומדת שלא הוגשה לפי אחד ההסדרים הפרטניים, רואים אותה ככזאת שהוגשה ביום פרסום החוק. זה גורם להתישנות מיידית של הרבה תביעות. זה גם אם חוק תבוענות ייצוגיות מאפשר תביעה בגינן.
הערעור
אנחנו נותנים לשופטים הרבה כח להכריע גורלות, לא כי אנחנו חושבים שהם סופרמן אלא כי אנחנו מאמינים בהליך. ההליך קובע שהם צריכים להאזין לצדדים ולשקול ולנמק. המתח בין הרצון לתת שק"ד לבין הרצון לכבול להליך.
המטרה באיזון היא להשיג ACCOUNTABILITY של השופטים להחלטות שלהם.
בירוקרטיזציה פוגעת בזה. מנגד יש לנו מנגנוני ביקורת על השופטים:
חיצוניים –
בי"ד משמעתי לשופטים. זה רק על סעיפים ספציפיים בחוק האתיקה.
גם הוועדה למינוי שופטים יכולה במקרים מסויימים לפטר שופט.
יש את נציב התלונות על השופטים. הם המקום לביקורת על מעשים פחות חמורים.
פסלות שופט – פונים לשופט עצמו ולטעון שהוא צריך לפסול את עצמו. השופט מחליט, ויש זכות ערעור ישירות לנשיא ביהמ"ש העליון. ס' 77(א) קובע מתי שופטים נפסלים. הסטדנרט פורש בצמצום מאד ואפשר לפסול שופט רק כשהמשחק מכור.
פנימיים
חובת הפומביות של ההליך השיפוטי. כמובן שיש לכך חריגים. בביהמ"ש לעניני משפחה הכלל הוא שהדלתיים סגורות.
חובת פרסום של פס"ד
חובת הנמקה של פס"ד. יש לזה מחיר – זה מעכב את קבלת פסה"ד. לכן לפעמים מוותרים על חובת ההנמקה – סדר דין מהיר, תביעות קטנות, 79(א).
ערעור -איזון בין הרצון לבקר לבין הצורך לסיים את הדיון.
למה יש ערעורים?
הרי היינו יכולים במקום להשקיע את הכסף בערעור בהליך הראשוני. למה אנחנו חושבים שערעור זה יותר טוב?
השופטים יזהרו יותר אם הם ידעו שמפקחים עליהם
יצירת תקדים וקוהרנטיות בפסיקה
יותר לגיטימציה לפסה"ד לאחר הערעור
ערעור משפר את הדיוק של ההליך בהשקעה של פחות משאבים. הצדדים בד"כ הם אלה שיודעים האם ביהמ"ש צדק או טעה. לכן צד שיודע שביהמ"ש צדק לא יערער, וזה יחסוך משאבים.
מצד שני צריך לשמור על יעילות, סופיות וצדק. לכן יוצרים איזון. בדרך כלל יש זכות ערעור על פס"ד של בימ"ש בערכאה ראשונה, ויש רשות ערעור לבימ"ש נוסף. במקרים נדירים יש ערעור נוסף שקרוי דיון נוסף.
זכות חוקתית?
הדיעה המקובלת היא שזכות הערעור איננה חוקתית. היה אפשר לטעון שכן, כחלק מזכות הגישה לערכאות. למרות זאת היא נחשבת מהותית (ולא דיונית) ומאד חשובה. זה אומר שהזכות קמה רק אם יש הוראת חוק שעושה זאת, וחוק יכול גם לפגוע בה.
בגלל שזאת מהותית, בד"כ ביהמ"ש יפרש ס' חוק שהם כן נותנים זכות ערעור.
ס' 17 לחו"י ביהמ"ש נותן את העקרון.
ס 41 , 52(א) לחוק ביהמ"ש מפרטים את הערעורים בזכות.
ס 41(ב) ו-52(ב) דנים בערעור ברשות. החלטה אחרת של בימ"ש מחוזי ופס"ד של בימ"ש מחוזי ניתנים לערעור אם ניתן אישור. בד"כ הערכאה השומעת תתן אישור, אבל ביהמ"ש המחוזי יכול להחליט שהוא נותן אישור על פסה"ד של עצמו (זה כמעט לא קורה). כנ"ל לגבי שלום > מחוזי.
במשפט אזרחי בעבר, היה ניתן להגיש ערעור כמעט על כל החלטה אחרת. במשפט פלילי – כמעט ולא.
מתי נרצה לתת רשות ערעור על החלטה אחרת?
כאשר ההחלטות לא הדירות – למשל החלטה על חיסיון או סעדים זמניים.
כאשר תוהים באיזה מסלול התביעה צריכה ללכת
אלה השיקולים בפס"ד אליהו נ' אלוש. לפני שנתיים תוקן חוק ביהמ"ש כך שהשיקולים נכנסו במפורש לחוק -
כאשר זה ישפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים
עלול להגרם לצד להליך נזק של ממש
עלול להתנהל הליך בדרך שגויה.
הוסף ס' 41(ג) ו-52(ג) שמפנה לסוגי החלטות שלא ניתן לבקש עליהן בקשת רשות ערעור. הצו יצא ב-13.7.09 וכולל הרבה סוגי החלטות: בעניין מועדי דיון, כתבי טענות, מסמכים, סיכומים ותצהירים, הזמנת עדין, סדר שמיעת עדים, סדר הבאת עדויות, קבלת בקשה לביטול פס"ד, הטלת הוצאות ושכ"ט (למעט אם ניתנה לאחר מתן פסה"ד) ועוד...
פס"ד קרנית נ' חדר – האם אפשר לתת זכות ערעור על השאלה האם אפשר או לא לתת רשות ערעור. היתה ת"ד בשטחי איו"ש, השאלה האם היא ארעה באתר צבאי ואז זה באחריות קרנית. בימ"ש השלום הורה למפקד הצבאי לקבוע בתעודה אם זה אתר צבאי. הוא קבע שלא. המשיבים ביקשו לחקור אותו, ביהמ"ש אישר. קרנית הגישה בר"ע והטענה נדחתה על הסף, בטענה שמדובר בהחלטה בדבר זימון עדים. על זה הם הגישו בר"ע לעליון. קרנית טוענת שהשאלה היא לא של זימון עדים אלא קיומה של סמכות ע"פ דין לזמן את עורך התעודה לחקירה נגדית. לטענתם לא מדובר בתעודת עובד ציבור אלא בפעולה חקיקה שלטונית. ביהמ"ש לא מכריע בשאלה שלדעת איסי היא מטופשת.
האם כאשר מבקשים רשות ערעוער על החלטה אחרת, ניתן להעלות את הסוגיה פעם נוספת בערעור על פסה"ד הסופי? הכלל הוא שכל ההחלטות האחרות נבלעות בפסה"ד הסופי.
תלוי כשאלה אם הבר"ע התקבלה או נדחתה. אם היא התקבלה, דנים בערעור ודוחים אותו. אם היא נדחתה, התוצאה היא זהה למצב שבו דנו בערעור ודחו אותו. אבל אם הבר"ע נדחתה ניתן לערער על זה בערעור הסופי.
פס"ד אריה – היתה בקשה למנות מומחה רפואי והבר"ע נדחתה. לכאורה צריך להבחין בין בר"ע שנדחתה לגופו של עניין לבין בר"ע שנדחתה מטעמים פרוצדורליים. בעקרון המצב שבו בר"ע נדחתה לגופו של עניין הוא לא רצוי ולא היה צריך להווצר. זה הופך את ההבחנה בין המצבים לשרירותית.
פס"ד אריה קובע שכאשר נדחתה בר"ע לגופה עדיין יש רשות ערעור. הטעמים לכך:
ההליך מול שופט אחד
ההליך מקוצר
יש פחות מידע בבר"ע ואין את ההקשר של כל פסה"ד
זה הפירוש ההגיוני של התקנות
איסי חושב שזה מאד בעייתי, כי זה לא מתמרץ את הצדדים לפעול בצורה יעילה. אין בעיה להגיש בר"ע פעמיים. היינו רוצים שהצדדים יחשבו האם ראוי להגיש בר"ע או לא.
פס"ד קלאב הוטל (מחוזי) מנסה להקל על הפסיקה. לגבי בקשות שהתקבלו, כי אפשר להגיש בר"ע. אבל זאת לא התמודדות עם ההנמקה המהותית של העליון.
מה זה בדיוק ערעור
לעיתים ביהמ"ש דן בהשגה על טריבונל שיפוטי שיש עליו “ערעור” לבימ”ש. האם זה באמת ערעור?
רשם מאגרי המידע נ' ונטורה - ההלכה היא שהשאלה לא תוכרע לפי השם הפורמלי שניתן להליך אלא זה מבחן מהותי.
פסה"ד עסק בסמכויות של רשם מאגרי המידע. ס' 10(ב) קובע שאם הרשם סרב לרשום מאגר, בעל מאגר המידע יכול לערער לביהמ"ש המחוזי. ונטורה עשו זאת והמחוזי ציווה על הרשם לרשום את מאגר המידע. הרשם הגיש ערעור לעליון. ונטורה טענו שאי אפשר להגיש ערעור, צריך להגיש בקשה. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה. צריך לבחון את השאלה האם ההחלטה בטריבונל היתה שיפוטית או מנהלית. לשם כך בודקים את הסממנים של הדיון:
שמיעה של טענות הצדדים ע"י עדיםוראיות
האם אפשר לחקור את העדים
האם יש הגבלה על אופן הגשת הראיות
האם הערכאה הראשונה יכולה לשנות את ההחלטה לאחר שניתנה
לא רשימה סגורה.
במקרה הזה רשם מאגרי המידע לא דן באופן שיפוטי, הוא גוף מנהלי, והמחוזי היה הערכאה השיפוטית הראשונה.
לגבי רשם הפטנטים נקבע להפך – השגה על החלטתו היא בגדגר ערעור מלא. זה כי אופן הפעולה שלו שיפוטי.
חקיקה ספציפית
לפני שמגיעים לסעיפי החוק הספציפיים האם מגיעה זכות ערעור, צריך לבדוק האם יש חקיקה ספציפית שקובעת זכויות ערעור על הנושא. למשל – בבימ"ש לתביעות קטנות יש חקיקה ספציפית שגוברת על החקיקה הכללית.
יש גם ס' מיוחד לערעור על החלטות רשמים – ס' 96.
ההבחנה בין פס"ד להחלטה אחרת
לפי ת' 1 יש שני מובנים לביטוי "החלטה” - החלטה היא פס"ד וכל החלטה אחרת. המשמעויות של ההבחנה היא לעניין: ערעורים, מעשה בי"ד (החלטה אחרת אינה מהווה מעשה בי"ד), היכולת של ביהמ"ש לשנות (פס"ד מותר לשנות רק במקרים חריגים, והחלטה אחרת מותר לשנות באופן חופשי).
ההגדרה של פס"ד: פס"ד הוא החלטה שמסיימת את בירור המחלוקת, או שביהמ"ש הכריע באופן סופי לגבי סעד מסויים מבין אלה שנתבקשו. המקרה השני נקרא פס"ד חלקי אך משמעותו כשל פס"ד. כל דבר אחר הוא החלטה אחרת.
כל החלטת ביניים שהדיון ממשיך אחריה היא החלטה אחרת – הבאת עד, דחיית מועד דיון, ראיות וכו'.
מצבים בעייתיים
החלטה בבקשה לסילוק על הסף – אם התובענה נדחית זה מהווה פס"ד, אם לא – זאת החלטה אחרת.
החלטה בבקשה למתן פס"ד במעמד צד אחד – אם הבקשה התקבלה זה פס"ד, אם לא – זאת החלטה אחרת.
החלטה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד – אם הבקשה נדחתה או אם התקבלה – החלטה אחרת (פס”ד סרבוז).
הסיבה היא שיש בעיה קונספטואלית להכיר בכך שינתן פס"ד לאחר פס”ד.
פס”ד חלקי
פס”ד שנסי – דיון פוצל לשניים – קודם האם הביטול היה כדין ואז הפיצויים. הם רצו לערער על ההכרעה של ביהמ”ש האם הביטול היה כדין ועל שאלת הפיצויים. הצד השני טען שאפשר לערער רק על הפיצויים, כי ההחלטה לגבי הביטול היתה פס”ד וזמן הערעור עליו עבר. ביהמ”ש מבחין בין פס”ד חלקי להחלטה אחרת לפי הסעד המבוקש. ההכרעה היא פורמלית ולא מהותית. אם מדובר בסעד שהתבקש, למשל סעד הצהרתי, אז הוכרע בו באופן סופי וזה פס”ד חלקי. אם היו מבקשים רק פיצויים, אבל ביהמ”ש מחליט לחלק את הדיון – זאת החלטה אחרת, ואפשר לערער עליה בפס”ד הסופי.
בפס”ד מט”ח נקבע מבחן נוסף והוא – האם הסעד עומד בפני עצמו. שם אחד הסעדים שהתבקשו הוא צו הצהרתי, אבל זה נחשב רק החלטה אחרת, כי במקרה זה הוא לא עומד בפני עצמו. לא ניתן היה לעבור מיידית מהסעד ההצהרתי להפרה, כי הסעד היה אמורפי מידי. יש סעדים הצהרתיים שעומדים בפני עצמם (למשל הצהרה על קיומה של שותפות).
לדעת איסי, למעשה ביהמ"ש אמור לתת סעד הצהרתי רק במקרים שבהם זה פס"ד ולא החלטה אחרת.
פס"ד משלים
אחרי פס"ד ניתן לתקן או להבהיר את פסה"ד, ואז התיקון/הבהרה נבלעים בו, ויש 45 יום אחרי התיקון/הבהרה לערער. פס"ד משלים הוא מצב ביניים בין פס"ד חלקי לבין דברים אחרים. למשל:
פס"ד אבנר נ' אליהו – סכסוך בין חברות ביטוח לגבי הסכם ביניהם. אליהו החליטה שההסכם בטל, ואבנר עתרה למתן פס"ד. בפסה"ד התקבלה התביעה לאכיפת הסכם. ביהמ"ש קבע שההסכם ייאכף מעכשיו ואילך. לגבי השנה ומשהו שההסכם הופר, ביהמ"ש אמר שהוא נותן לצדדים לפתור את זה בעצמם. הם לא הצליחו להגיע להסכמה, וביהמ"ש קבע מה יהיה הפיצוי. עלתה השאלה מה דינו של פסה"ד המשלים – הוא היה מס' חודשים אחרי הפס"ד הראשון. האם הראשון הוא חלקי? בעייתי כי היה פה רק סעד אחד. ביהמ"ש קבע שאין הלכה חד משמעית האם זה פס"ד או החלטה אחרת. צריך לשאול האם ההחלטה טפלה לנושא המחלוקת – למשל החלטה שנוגעת רק לביצוע פסה"ד – היא החלטה אחרת. אם זאת החלטה שאיננה טפלה, אלא בעניין מהותי, אז היא תחשב פס"ד. פה זה לא עניין של ביצוע אלא הכרעה מהותית.
פס"ד עמותת במות – החלטה יכולה להיות החלטה אחרת ופס"ד בו"ז, עבור צדדים שונים. השאלה היתה האם החלטה לגבי פטור מאגרה מהווה פס"ד או החלטה אחרת. הצדדים הם תובע, נתבע והמדינה. אנחנו מרשים לצד השני להעלות את שאלת האגרה. במצב הרגיל, ההחלטה סוגרת את ההליך לגבי המדינה. אין לה עניין לחכות לסיום ההתדינות בין הצדדים כדי לערער. לכן למדינה יש זכות ערעור על ההחלטה. השאלה היא האם צריך לתת גם לצדדים זכות ערעור. ביהמ"ש מתלבט בין שתי הפרשנויות:
ההחלטה מהווה סיום של הליך נלווה שעוסק בפטור. לכל הצדדים מותר לערער בזכות.
ההחלטה לא מסיימת את התיק. לכן לתובע ולנתבע מותר לערער רק ברשות.
ההכרעה היא ע"פ מדיניות שיפוטית:
ודאות ואחידות בין הצדדים
יעילות – למנוע דיונים רבים עם 3 שופטים
ההכרעה היא לטובת היעילות.
כאשר המדינה היא צד להליך, גם היא צריכה רשות כדי לערער.
פס"ד קפון – בפסה"ד יש תובע ו-2 נתבעים. ביהמ"ש מוצא שהפוליסה חלה ולכן קרנית לא אחראית. הוא פותר את אחד הנתבעים מאחריות. נתבע 1 רוצה לערער על הפטור של נתבע 2. האם מותר לו לערער? האם בזכות？
ביהמ”ש קבע שלא נוצרה יריבות בין הצדדים （למעט עניין ההוצאות）． לכן נתבע １ יכול לערער על עצם חיובו באחריות （זאת החלטה אחרת） או במגרת פסה”ד הסופי． לגבי התובע זה פס”ד， הוא חייב לערער מיד אם הוא רוצה．הנתבעים לא יכולים להיות אחראים ביחד． לכן ההכרעה של ביהמ”ש מחליטה על מי משניהם להטיל את האחריות．
נוצרת בעיה לגבי התובע － לא באמת אכפת לו מי מהמעוולים צריך לשלם （אלא אם כן אחד מהם הוא כיס עמוק）． לכן אין לו אינטרס לערער על ההפטר．נניח שבפס”ד הסופי חברת הביטוח מוכיחה שהפוליסה לא חלה， אין לתובע ממי להפרע． ביהמ”ש בפס”ד המגן נ’ ג’ינו קבע שביהמ”ש בערעור יכול לצרף את הנתבע השני， ואם הוא משנה את ההכרעה שלו לגבי החבות הוא יטיל אחריות על קרנית．
לעומת זאת， ניקח מצב של מעוולים במשותף： אם אחד מהם מופטר השני יצטרך לשלם יותר． כל קביעה על נתבע １ תשפיע על החבות של נתבע ２．היריבות נוצרת אוטומטית מס’ ８４ מפקנ”ז．ההחלטה יכולה להיות פס”ד או החלטה אחרת．השאלה האם זה החלטה אחרת או פס”ד קשורה במדיניות שיפוטית． אם זה ייחשב החלטה אחרת， הנתבע １ יצטרך לחכות עד סוף הדיון כדי לדעת אם הוא באמת מופטר． מצד שני， יכול להיות שגם הנתבע２ יופטר או שלא היה נזק， ואז הדיון ביניהם יתייתר．אין הלכה בעניין．
מצב של חייבים ביחד ולחוד：אם הם לא הוציאו הצ”ג אז אין ביניהם יריבות．אם אין הצ”ג האם נראה אותם כמעוולים במשותף？ מבחינת מדיניות， צריך לבדוק האם אנחנו רוצים לחייב את הצדדים לשלוח הצ”ג על כל מקרה， והאם אנחנו רוצים ליצור הבחנה בין המצבים．
פס”ד וינברג דורון － ס’ ９６ לגבי רשמים． יש הבדל משמעותי בשאלה האם זאת החלטה אחרת או פס”ד， כי על החלטה אחרת מערערים לאותה ערכאה וזה ערעור בזכות． על פס”ד מערערים בזכות לערכאה גבוהה יותר． המערערת מגישה תביעה בנזיקין במחוזי כנגד עו”ד שעבד אצלה． העו”ד ביקש דחייה על הסף．הרשמת לא קיבלה את הבקשה ＞ החלטה אחרת．הנתבע מערער למחוזי， והוא קובע סילוק על הסף ＞ פס”ד． האם הערעור על החלטה זו הוא בזכות או ברשות？הרשמת של ביהמ”ש העליון הלכה לפי ת’ ９６（ד） וקבעה שזה דורש רשות．הדיון הגיע לביהמ”ש העליון וזה קבע שזה ערעור בזכות． סעיפי החוק לא מתיחסים לסיטואציה הזאת － של החלטה אחרת שהפכה לפס”ד בערכאה הגבוהה יותר．במצב כזה， פסה”ד של המחוזי מאגד את מה שקרה קודם， כלומר זה הופך לפס”ד של בימ”ש מחוזי ויש עליו ערעור בזכות．
פס”ד אלטורי －הכרעה שמדובר בתאונת דרכים － זאת החלטה אחרת． הוגשה על זה בר”ע למחוזי והיא התקבלה， לא מדובר בת”ד והתביעה נדחתה． גם כאן מדובר בהחלטה אחרת שהפכה לפס”ד בערכאה העליונה． ביהמ”ש המחוזי ניסה לפגוע ביעילות， אבל זה פגע במערער． אם ביהמ”ש היה הולך לפי הסדר， היה אפשר לערער על דחיית התביעה של השלום． ביהמ”ש התעלם מהלכת וינברג－דורון ואומר שדנו כבר בשאלה פעמיים וזה כאילו ערעור． למעשה זאת אותה סיטואציה，ולכן לא ברור למה ההכרעה שונה． סה"כ המערער מפסיד דיון ב-3 שופטים שהיה אמור להיות לו.
פס”ד קלוזנר － כל מי שקופח ע”י ערכאה ראשונה זכאי לערער． קופח － ביקש סעד והוא לא ניתן לו， או לא ניתן לו במלואו， או מי שצריך לתת סעד לבעל הדין השני． לא ניתן לערער על הדרך שבה בחר ביהמ”ש לנמק את החלטתו， אם הסעד ניתן במלואו．הממצאים שנקבעו ואינם נדרשים להכרעה לא יכולים להוות מעשה בי”ד， וזה יוצר איזשהו איזון．
מה לדבי צדדים שחשים שנפגעו מפסה"ד למרות שלא נפסק משהו נגדם?
מי יכול לערער?
באופן היסטורי, רק מי היה צד ע"פ מסמכי היסוד של התביעה היה יכול לערער. במלך השנים ביהמ"ש עבר למבחן פונקציונלי ולא פורמלי. אנחנו לא רוצים שאנשים שנפגעו יפתחו הליכים נפרדים． קלוזנר נותן את הדילמה בתחילת הדרך．במקרה זה， עד מומחה קיבל רק １０％ מהסכום שביקש．נניח שביהמ”ש היה פוסק לו את מלוא שכרו － הצדדים היו יכולים לערער על זה．האם זה הגון לדרוש מהמומחה להגיש בג”צ？！ לשים לב שבניגוד למה שנאמר בפסה”ד， העד לא צריך לחכות עד פסה”ד אלא יכול להגיש ערעור מיד כי מבחינתו זאת החלטה סופית．
פס”ד חסן－ ביהמ”ש מתיחס ל”זכות הופלדיאנית” אבל הכוונה היא ל”זכות רצינית”．
פס”ד כהן נ’ דיסקונט － זאת ההלכה כיום לגבי צדדים נספחים להליך． יכולים להיות הרבה כאלה： עד שלא קיבל דמי בטלה； עו”ד שקבעו לגביו הוצאות אישיות； מומחים שפסקו להם שכר לא הולם．．． אלה כבר הוכרעו． מה שמעורר בעיות זה מצבים כמו צירינסקי．הזכות שנפגעה היא הזכות לשם טוב．
צירינסקי אכן פנה לבג”צ כי אין לו זכות ערעור． בג”צ הכריע נגדו． הסיבה היא החשש לפתוח את האפשרות הזאת． השופטים מסכימים שלא היה צריך להקדיש שליש מפסה”ד להכפשתו， אבל הכללים של פס”ד חסן לא מתקיימים． לא היה בעניינו הליך ולא נפגעה זכות הופלדיאנית．שט”כ בדעת מיעוט טוענת שבמקרים קיצוניים כמו זה צריך לתת לבנאדם איזשהו סעד． היא מציעה ３ אופציות： בג”צ （לא רעיון טוב）， פס”ד הצהרתי שהאמירות לא נכונות （גם לא טוב） וזכות ערעור．
צירינסקי אינו סוף הסיפור．
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה