פלוני ופלונית נישאו ב-71, התגרשו ב-99. המבקש עוסק בראיית חשבון ובבעלותו משרד עצמאי. המשיבה היא יועצת חינוכית.
בית המשפט לענייני משפחה קבע שהלכת השיתוף חלה במקרה דנן.
הלכת השיתוף הועמדה, עוד מבראשית, על שילובם של שני יסודות נורמטיביים איתנים: אוטונומיית הרצון של בני הזוג ועקרון השוויון. מנקודת המבט של אוטונומיית הרצון של בני הזוג, קובעת ההלכה ברירת מחדל הסכמית, אשר בני הזוג יכולים לסטות ממנה. ברירת המחדל מושתתת על ההנחה כי בני זוג שבחרו לחיות חיים זוגיים מעוניינים לחלק ביניהם את רכושם בחלקים שווים. עקרון השוויון: חזקת החלוקה השוויונית של הרכוש מבטאת את התפישה הערכית לפיה אין להגדיר באופן נוקדני את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, בהתאם לתג-המחיר שמצמיד לה השוק. קשר זוגי אינו נסב – ולא ראוי שייסוב – על התחשבנות בגין ה"השקעה" שהשקיע כל אחד מבני הזוג וה"תשואה" הכספית שזו הניבה. יש התומכים את חזקת השיתוף אף בטעמים נורמטיביים נוספים, בהם ערך העבודה של הקניין, המורה כי ראוי ליתן גמול לשני בני הזוג על נכסים שצברו במאמץ משותף (דגן).
ערכים אלה הם המקור לשני המבחנים אשר נתגבשו בפסיקה כתנאי להחלתה של חזקת השיתוף: מבחן אורח החיים התקין ומבחן המאמץ המשותף. יש הסבורים כי במשך הזמן צומצמו המבחנים, והתנאים העובדתיים הדרושים להחלת החזקה, הוגמשו. צמצומם של התנאים להחלתה של החזקה הביא להרחבת תחום פרישתה, עד כדי שהיו מי שהביעו ספק באשר ליכולתו של ההיגיון ההסכמי לשמש הסבר לה על כל היקפה, וסברו כי עיקרה כיום במרכיב הנורמטיבי העומד בבסיסה.
התפתחותו המקצועית של האדם מהווה פרק מרכזי בסיפור חייו. תכופות, שלובה ההתפתחות המקצועית של כל אחד מבני-זוג בזו של האחר, עד כדי שהשתיים מספרות יחד סיפור אחד. לעיתים, נוטל על עצמו אחד מבני הזוג את עיקר עבודות הבית והטיפול בילדים (בן הזוג הביתי), בעוד שבן הזוג האחר יוצא לעבודה מחוץ לבית לשם פרנסת המשפחה (בן הזוג החיצוני).
כושר השתכרות הוא נכס השייך לאדם. הוא היכולת לעשות וליצור דבר-מה בעל ערך אובייקטיבי. ה"קריירה" של אותו פרט לא נועדה אך לשם הערך האינדיווידואלי הטמון בה, אלא גם לשם הערך הקולקטיבי – פרנסתו של בן הזוג השני ופרנסתה של המשפחה כולה. לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו, לאמור: בעבור חלקו של הקשר הזוגי בשיפור כושר השתכרותו.
לא הכל מסכימים להחלת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה". בפסיקה הזרה ובספרות הועלו מספר טענות-נגד בהקשר זה. טענה אחת הינה כי ההגדרה של "נכס" אינה כוללת "נכסי קריירה", בהיותם נכסים עתידיים, שטרם צמחו ובאו לעולם, ולא ניתן לסחור בהם או להוריש אותם. גישה זו, לדעתנו, אינה עולה בקנה אחד עם הניתוח המהותי של הסוגיה, ומכל מקום, לדעתנו, "נכסי קריירה" באים בגדר המונח "נכס" ולוּ מן הטעם שמדובר ביתרון כלכלי ממשי, שניתן לכמת בכסף. יצוין, כי ההכרה בפוטנציאל ההשתכרות של אדם כנכס בר שווי כלכלי אינה זרה למשפט – כך נוהגים דיני הנזיקין, בכל הקשור בפיצוי בעד נזקי גוף. טענה נוספת שהועלתה, גורסת כי הכרה בתחולת הלכת השיתוף על "נכסי הקריירה" מעניקה לבן הזוג השני "זכות" באדם אחר באופן שפוגע באוטונומיה ובחירות. טענה זו, בעיקרה, מתייחסת לתוצאה שאין בה צורך. הכרה בתועלת הכלכלית שהפיק אחד מבני הזוג מקשר הנישואין כאשר שיפר את כושר השתכרותו בתמיכת בן הזוג האחר, אינה מעניקה לאחר זכות בגופו ואינה כובלת אותו במוסרות. מי שבוחר להקים משפחה נוטל על עצמו אחריות. טענה שלישית הינה כי הישגיו של בן הזוג החיצוני הם פרי כישרונותיו ומאמציו שלו עצמו, כאשר לעיתים, את עיקר משאביו האישיים הוא משקיע דווקא לאחר הגירושין. כפי שראינו לעיל, התמיכה לה הוא זוכה מבן-זוגו וממשפחתו, מאפשרת לו לתעל יותר משאבים אל האפיק המקצועי ולהוציא ביתר קלות את הפוטנציאל שגלום בו אל הפועל. טענה רביעית ואחרונה לאפשרות כי החלת חזקת השיתוף על "נכסי הקריירה" עלולה להקשות שלא לצורך על פירוק הקשר בין בני הזוג. טענה זו מבוססת על כך שלעיתים, לאור שווים הרב של "נכסי הקריירה", לא ניתן יהיה לחייב את בן-הזוג החיצוני בתשלום סכום השיפוי כולו מיד עם הגירושין. לפיכך - יש המניחים - יתעורר צורך לפסוק את הסכום בתשלומים עיתיים, באופן שישמר את הקשר בין בני הזוג, כמעין שותפות כלכלית למשך זמן בלתי מוגבל. טענה זו אינה נטולת יסוד. אולם, אין לשלול זכות בשל קשיים שמתעוררים במימושה.
מהם "נכסי הקריירה"? מבלי להציב רשימה סגורה, נבהיר כי עוסקים אנו בכושרו של האדם להשתכר, קרי: בשיפור הכושר להשתכר במהלך הנישואין. כושר זה מורכב, על דרך הכלל, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים ובעיקר השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי. יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף. מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין. יש לגרוע מן הפער הזה את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק. אין אנו עוסקים ב"נכס עתידי" כי אם בנכס בר-קיימא, שפירותיו יצמחו ויבשילו ברבות השנים.
יש להתחשב גם בנתונים נוספים, ובכללם: משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני-הזוג ואופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות של בני-הזוג - בין ראשית הקשר הזוגי לבין סופו - נתונים על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הויתור שעשה כל אחד מבני-הזוג.
הטעמים העיקריים התומכים בשיטת התשלום העיתי הינם, ראשית, האפשרות להתאים את התשלום לשינויים בחייו המקצועיים של בן הזוג החיצוני. אם חפץ הוא לחדול מעבודה או להסב את מקצועו, ניתן יהיה ליתן לכך ביטוי בתשלומים. כך, יש הטוענים, מתפוגג החשש מפני "כפיית" עבודה על בן-הזוג החיצוני, להבדיל מן השיטה של תשלום חד-פעמי, שבה צריך היה לכאורה להמשיך ולעבוד כפי שנקבע מראש, כדי לעמוד בדיעבד בתשלום שנקבע. שנית, שיטה זו מקלה על בן הזוג המשלם את עול התשלום, שכן היא אינה כופה עליו תשלום אחד משמעותי ופורשת את התשלומים לאורך זמן. חסרונה של שיטת התשלומים העיתיים הוא יתרונה של שיטת התשלום החד-פעמי. בנסיבות של גירושין, קיימת חשיבות רבה להפרדה הסופית בין בני הזוג. התשלום החד-פעמי מקל על הפרוד. חסרון נוסף של שיטת התשלומים העיתיים הוא הצורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים, והצורך בהתדיינויות חוזרות ונשנות לויסות גובה התשלום. מתעורר חשש שבן-הזוג החיצוני ימצא עצמו בקשיים כלכליים, ויתקשה לעמוד בתשלומים העיתיים. אנו סבורים כי על דרך הכלל, וככל שהדבר אפשרי ומועיל, עדיפה שיטת התשלום החד-פעמי. במקרה זה - ישנו פער ניכר בכושר ההשתכרות של הצדדים. כושר השתכרותו של המבקש הוגבר לאורך שנות נישואיהם, עת שהמבקשת הייתה אמונה על עבודות הבית והטיפול בילדים. לאורך השנים גדלו הכנסותיו של המבקש והוא צבר מוניטין.
שלם נ' טווינקו
ברק:
לאה וראובן הם בני זוג נשואים. ראובן מנהל עסק. במסגרת עסקו משך ראובן מספר שיקים ללא כיסוי. נושיו פתחו בהליכי הוצאה לפועל נגדו. במסגרתם הוטל עיקול על דירת המגורים של בני הזוג, הרשומה על שמו של ראובן. הלכת השיתוף חלה על כלל נכסיהם של ראובן ולאה. מכוחה נתונות ללאה מחצית הזכויות בדירת המגורים. האם חבה לאה גם במחצית מחובו של ראובן ישירות כלפי הנושים?
שאלה המרכזית הניצבת לפנינו הינה האם הלכת השיתוף בין בני זוג מטילה על בן זוג אחד אחריות כלפי צדדים שלישיים בגין חוב של בן הזוג האחר.
הלכת השיתוף נועדה לקדם כמה תכליות חברתיות חשובות. התכלית האחת היא הכרה בחיי הנישואין כחיי שיתוף. חיי הנישואין מושתתים על יחסים מתמשכים של אהבה ונאמנות, אמון הדדי, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. התכלית השניה היא קידום השוויון בין בני הזוג. שלישית, הלכת השיתוף מבקשת לשמר את האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג.
מרכז הכובד של הלכת השיתוף הוא לעת פירוק הקשר הזוגי. הלכת השיתוף מבקשת להעניק ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר, ולאפשר לו לעמוד ברשות עצמו. להלכת השיתוף השלכות גם במהלך חיי הנישואין. הבטחת הזכויות הממוניות של בני הזוג מפחיתה מתחים בחיי המשפחה סביב נושאים אלה. הלכת השיתוף מקנה תחושת בטחון כלכלי, התורמת לחיזוק קשר הנישואין. עם זאת, הלכת השיתוף לא נועדה להפעלה על בסיס יומיומי, כל עוד הנישואין מתפקדים ומתקיים אמון ושיתוף פעולה בין בני הזוג.
השיתוף בזכויות והיקפו
הלכת השיתוף בזכויות הוחלה על כל הנכסים של בני זוג. כך, אין היא מוגבלת לנכסים "משפחתיים" בלבד (כגון דירת המגורים, רהיטים, מטלטלי משק הבית והמכונית המשפחתית). היא חלה גם ביחס לזכויות סוציאליות כפיצויי פיטורין, זכויות פנסיה, חיסכון בביטוח מנהלים. היא כוללת גם נכסים עסקיים , גם כאשר הבעל אינו משתף את אשתו בעסקיו ואף אינו מגלה לה אודותם. יש שנכללים בה גם נכסים שלפני הנישואין או נכסים שניתנו במתנה או בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור. כך עולה מכוונתם המשוערת של בני זוג, כפי שהיא עולה מחייהם המשותפים ומעמלם המשותף לקיומו ולקידומו של התא המשפחתי. כך גם מתבקש משיקולי צדק.
בפסיקה גובשו כמה חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת. על רקע זה לא הוכר כמשותף חוב שנוצר כתוצאה מפעולה חריגה, שהוגדרה כ"מניפולציה כספית", של אחד מבני הזוג
עצם חיי השיתוף אינם יוצרים שליחות, כמשמעותה בחוק השליחות. כמו כן, עצם חיי השיתוף אינם יוצרים שותפות ביניהם, כמשמעותה בפקודת השותפויות, כי אם שותפות בזכויות ובחובות.
נקודת המוצא הינה, כי בין בני הזוג קיים הסכם (מפורש או משתמע) לשיתוף. הסכם זה אין לראותו כהסכם מתנה. זכות או חובה, הנתונה על פי הדין הכללי בידי בן זוג אחד – כגון שהוא קנה מצד שלישי מקרקעין, מיטלטלין או זכויות – מועברת במחציתה לבן הזוג השני. העברה זו נעשית בדרכי ההעברה הרגילות של המשפט הפרטי. פעולתה של העברה זו משתנה, כמובן, על פי טיבה של הזכות או החובה שנרכשה על ידי בן הזוג האחד.
המועד לגיבוש השיתוף בין בני הזוג
גישה אחת גורסת כי השיתוף מתגבש עם תחילת אורח החיים התקין והמאמץ המשותף בין הצדדים. מאותו מועד, וכל עוד השיתוף מתקיים, הוא מפעיל את דיני המשפט הפרטי באופן שוטף ונמשך. על פי גישה זו, בהתקיים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כל זכות וחובה אשר בן זוג אחד רוכש, במהלך הקשר ביניהם, כלפי צד שלישי או כלפי כולא עלמא, מועברים מיד לבן הזוג האחר. גישה שנייה גורסת כי השיתוף מתגבש רק כאשר במערכת היחסים בין בני הזוג מתרחש אירוע קריטי, המביא למשבר ביחסיהם או לסיום חיי השיתוף: מות אחד מבני הזוג, גירושין, או אירוע אחר המעמיד את היחסים בין בני הזוג בסכנה משמעותית. גישה שלישית – גישת ביניים – גורסת כי יש להבחין בין נכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי הנכסים המשפחתיים, מתגבש השיתוף עם תחילתם של חיי השיתוף – כלומר אורח חיים תקין ומאמץ משותף – והיא מלווה את בני הזוג באופן שוטף ונמשך. נמצא, כי לגבי נכסים משפחתיים מובהקים תחול הגישה הראשונה. לגבי שאר הנכסים, השיתוף מתגבש – כאמור בגישה השנייה – רק בהתרחש אירוע קריטי. מהם השיקולים בבחירת האפשרות הראויה?
סיכום פועלו של השיתוף במשפט הפרטי על פי גישת הביניים
א. מיטלטלין וזכויות - עם גיבוש השיתוף, מחצית הזכות עוברת לידי בן הזוג השני. במיטלטלין ההעברה נעשית מכוחו של חוק המכר. שני בני הזו הם שותפים שווים בזכויות במיטלטלין. לעניין זכויות, ההעברה היא בדרך של המחאת זכות. שני בני הזוג זכאים כלפי החייב.
ב. חובות- עם גיבוש השיתוף ובהינתן הסכמת הנושה, מחצית החוב עוברת לבן הזוג השני. השיתוף בחובות מקים יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה. בהעדר הסכמת הנושה, המחאת החבות אינה תקפה כלפיו ולנושה זכות נגד בן הזוג שהתחייב כלפיו ישירות. אין הוא רשאי לתבוע את בן הזוג האחר. עם זאת, במערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג, נוצרת התחייבות (אובליגטורית) של בן זוג אחד כלפי בן הזוג האחר ליטול על עצמו מחצית מן החבות.
ג. נכסי מקרקעין - ממועד התגבשות השיתוף בנכס המקרקעין, זכותו של בן הזוג שאינו רשום במרשם היא זכות קניין שביושר. זכות זו פועלת כלפי כל אדם, למעט מי שרוכש זכות במקרקעין בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום (סעיף 10 לחוק המקרקעין) או מי שהינו בעל זכות נוגדת שפעל בתום לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב (סעיף 9 לחוק המקרקעין). זכויות בן הזוג שאינו רשום מוגנות הן מול בעל התחייבות מאוחרת בזמן והן מול נושה כספי של בן הזוג הרשום. נושיו של בן הזוג הרשום אינם יכולים לעקל את מחצית הנכס בה יש לבן הזוג השני קניין שביושר. יצוין, כי לפחות ככל שהדברים נוגעים לדירת המגורים, תום הלב של צד שלישי נשלל אם הוא ידע או עצם עיניו מלראות כי הנכס הוא נכס מגורים אשר חלה עליו הלכת השיתוף. על צד שלישי לצאת מתוך הנחה כי בני הזוג שותפים בדירת המגורים. ייתכן, עם זאת, כי במקרים חריגים עמידתו של בן הזוג שאינו רשום על זכותו בנכס תנגוד את עקרון תום הלב.
במקרה זה- חיי הנישואין בין בני הזוג נמשכים ואין טענה כי הנישואין נקלעו למשבר או שהם עומדים בפני סכנה. מכאן שחיי הנישואין של המערערת והמשיב לא הגיעו ל"מועד קריטי" בו מתגבש שיתוף בכלל הזכויות והחובות שתחת הלכת השיתוף, הם בשלב בו התגבש שיתוף בנכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, ובחובות שיש להם זיקה לנכסים אלה.
החוב כלפי המשיבים הוא חוב בו התחייב המשיב במסגרת עסקיו. לחוב אין כל זיקה לנכסים משפחתיים. למשיבים אין כל עילת תביעה כלפיה וכל עוד לא הגיע "מועד קריטי" בו מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות, אין הם יכולים לרדת לנכסים השייכים לה. נושיו של המשיב, בעל זכות הקניין שבדין, אינם זכאים לגבות את נשייתם בתוך מחצית הדירה בה למערערת קניין שביושר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה