התיאוריה של דגן לא אומצה ע"י ביהמ"ש העליון אבל אפשר לראות אותה בשלם נ' טווינקו.
חוק יחסי ממון אומר שנכסים שהיו רשומים על שמו של אחד מבני הזוג לפני הנישואים, או שקיבל במתנה/ירושה, לא יחשבו כחלק מכלל נכסי בני הזוג. הוא מחריג באופן מפורש את הנכסים האלה מההסדרים הקנייניים/ממוניים. בפס"ד אבו-רומי, דירת המגורים היתה נכס קודם של הבעל. האשה גרה שם שנים אבל לא מגיע לה כלום. לא ניתן להחיות את הלכת השיתוף במקביל לחוק, בהעדר כוונה מפורשת לתת לאשה, שברור שלא היתה לו, החוק אומר שאין לה זכות.
הלכת השיתוף בראשיתה נקטה בעמדה דומה. מאמץ משותף בהגדרה מתחיל כשהצדדים הם זוג. יכול להיות שתהיה כוונה חזקה שתכניס את הנכס לשיתוף. עם השנים ההלכה השתנתה. דגן חושב שהרעיון הזה נשאר, אבל התחילו להגיד גם שנכסים קודמים נחשבים כמו נכסים שנצברו בנישואים, ויש עמדת ביניים שמדברת על אפשרות זליגה. עם השנים, אורח חיים תקין, גם בהעדר כוונה ספציפית, יאפשר את הזליגה של נכסים קודמים לתוך הלכת השיתוף. בפרט לגבי דירת מגורים (הכוונה המשתמעת היתה יותר קטנה). הזרם הכללי של ההלכה דורש כוונה משתמעת מאורח חיים משותף.
העמדה של דגן: זאת סוגייה מאד קשה. מצד אחד, כשהנישואים מתקדמים יש זליגה של הנכסים. מצד שני, הרבה נישואין נגמרים היום בגירושים, ואם מכניסים את כל הנכסים פנימה, היא מכניסה את הנכסים הקודמים רק לנישואים הראשונים. לנישואים השניים כבר לא נשאר כלום. דגן מתנגד לאבו-רומי אבל אין לו פתרון טוב. אם מעגנים את כלל המחצית במשפחה-כקהילה-ליברלית, אז האשה באבו-רומי כן היתה מקבלת חצי מהבית. דגן בעד עמדת הביניים של הפסיקה. בדירת מגורים הוא היה מכיל את הלכת השיתוף לחלוטין.
מתנות וירושות – החוק ברור – ההסדר לא חל עליהן. פס"ד בריל – הנכסים האלה נקראים "חיצוניים". הלכת השיתוף בהקשר הזה מתיחסת אליהם כמו אל נכסים קודמים ומחילה כלל של זליגה. בפס"ד בריל השאלה היא למה מתנות/ירושות שהתקבלו בתקופת הנישואין הן נכס חיצוני? התשובות הן כוונת הנותן/מוריש והעובדה שאין פה מאמץ. עמדת דגן: אלה תשובות חלשות. הכוונה לא רלוונטית – גם אדם מקבל תלוש משכורת ולא בן זוגו, הכוונה לתת למישהו זה לא אומר שאין כוונה לתת ל"משפחה". המאמץ – מאמץ אף פעם לא רלוונטי. אם אדם מוצא כסף ברחוב ניקח לו אותו? מה גם, שלא ברור שלא היה מאמץ, ולא ברור שבן הזוג לא תרם. הבעיה היא שמתנה/ירושה נובעים הרבה פעמים מיחסים שהם יותר ארוכי טווח מהנישואים. דגן מציע לחלק: אם אדם נישא בגיל 30 והוריו מתו בגיל 40, האשה תקבל רבע מהירושה. זה יהיה כלל לא מדוייק אבל זה עדיף על כלום. יש מקרים בהם ההצעה הזאת קשה במיוחד – נכסים מכוננים. למשל, אם הירושה היא של חלקת הקרקע שעליה חיה המשפחה 7 דורות אחורה, ויהיה צריך אולי למכור אותו. דגן מציע לתת לבן הזוג היורש זכות סירוב ראשונה במכירת הנכס. כל זה רק עמדתו של דגן ולא להתבלבל.
ניהול
הלכת השיתוף לא עסקה בשאלת הניהול במישרין. צריך לשים לב לנושא הזה בסוגיית היחס בין החוק להלכה.
היחס בין החוק להלכה
עד כה ראינו 2 הבדלים נקודתיים בין החוק להלכה, אבל לא ירדנו לשורש הבעיה. בפס"ד יעקובי רואים שההבדל הוא יותר עמוק – הוא הבדל בין 2 תפיסות עולם בקשר לזוגיות. הלכת השיתוף היא הלכה קניינית מיידית. בחוק יחסי ממון השיתוף הוא אובליגטורי דחוי. זה הבדל מאד משמעותי. החוק אומר שמה שיש זה זכות תביעה לגבי נכס שנמצא בבעלות מלאה של בעל הזכות הרשום. זה כמו נושה. כאשר מתמלאים תנאי הלכת השיתוף, שני הצדדים הם שותפים בבעלות. בחוק יחסי ממון הזכות היא רק בפקיעת הנישואים. אי אפשר להגיד שהחוק נחקק מחוסר תשומת לב, הוא חוקק לאחר ועדה שישבה וחשבה. הסיבה לאופן שבו הוא נחקק הוא חוסר ודאות שהיה קיים אצל צדדים שלישיים.
פס"ד יעקובי – הרכב מורחב של ביהמ"ש העליון לפס"ד שכולם מחכים לו להכריע בגורלו של חוק יחסי ממון. כמעט כל הכותבים בתחום ובעיקר רוזן-צבי, ממש עושה עוול לנשים וגם למוסד הנישואים. החוק נותן אפשרות לסחוט את הצד החלש בנישואים, כיוון שבפועל אנשים לא עושים הסכם ממון. שמגר לא מוכן לקבל את המציאות הזאת. הוא מסביר שהדין הכללי חל על אף החוק, וזה כולל את הלכת השיתוף. הדין הכללי מגדיר את הקניין, ולכן ההלכה מגדירה את הקניין לפני שהגענו לחוק יחסי ממון. בפועל לא נשאר על מה להכיל את החוק.
טל: יש פה בעיה נקודתית והיא יכולת הסחטנות, אבל לא ראוי בגלל זה לבטל את ההכרעה הנורמטיבית של המחוקק שהיא גם רצויה. היא רצויה כי צדדים שלישיים צריכים להסתמך, וגם בגלל שאובליגטורי-דחוי שומר על עצמאות בני הזוג זה מזה ועל יציבות המשפחה. הפתרון הוא קריאה של ס' 5 כך שגירושים הם הצהרה של ביה"ד שהצדדים צריכים להתגרש. ביהדות הגבר לא חייב לתת גט אחרי הצהרה כזאת, וזאת הסיבה לסחטנות.
דורנר: הבעיה אינה רק סחטנות. האידיאל הנורמטיבי של הלכת השיתוף ראוי יותר מזה של החוק. “עצמאות" אינה אידיאל של נישואין וצריך להמנע מ"כלא כלכלי". דגן תומך בעמדה שלה. כלל אובליגטורי אומר שאם הדירה רשומה על שם צד אחד, לצד השני אין זכויות בדירה, הוא בר-רשות. יש לו זכות לתבוע תשלומי איזון מהבעלים. בעל הדירה יכול להעיף אותו מתי שבא לו (לידאי), למכור את הדירה בלי להתיעץ וכו'. זה חותר תחת האידיאל של משפחה כקהילה-ליברלית. לגבי ההצדקה של חוסר ודאות צדדי ג' – היא מופרכת לגמרי. בעבר לא הטילו שום נטל על הצד השלישי, רק שלא יהיה שותף לקנוניה. אבל למה לא להטיל עליו את נטל הבדיקה ולדרוש אישור של בן הזוג?
שט"כ: בכיוון של טל, אבל היא משנה את סמכות הערכאות – גם פס"ד שמצהיר שיש קרע בין בני הזוג, שאותו יכול לתת בימ"ש מחוזי.
מצא: העמדה שלו היא לא להתערב בדבר המחוקק. החוק לא טוב אבל זה החוק.
לשמחתנו לאחרונה תוקן החוק. לכן לא צריך לדבר על מה ההלכה, שאף אחד לא יודע.
יש בעיה עם מחיקת חוק כמו ששמגר עשה. מצד שני העמדה ההפוכה היא התנערות מאחריות כלפי האזרחים.
משטר הניהול
בהנתן שחלה הלכת השיתוף, למשל אצל בני זוג מאותו מין או שנישאו לפני החוק מהו משטר הניהול? בארה"ב יש חוק יחסי מימון והלכת שיתוף זה לצד זה, במדינות אחרות. במדינות בהן יש שיתוף קנייני מיידי, ביהמ"ש פיתחו 3 כללים של משטר ניהול ע”פ סוג המשאב:
ניהול משותף – יש סוגי עסקאות שדורשות את הסכמת שני הצדדים ע"מ שיהיו תקיפות. למשל, מכירת דירה. במשאבים ששווים הרבה כסף או שהם מכוננים לזוגיות,מכירה/קנייה/שיעבוד מצריכה 2 חתימות. זה פותר את בעית ההסתמכות של צדדים שלישיים.
ניהול שווה – כל אחד יכול וזה מחייב באופן אוטומטי את שניהם. למשל קניית מוצרים יום-יומיים. בחיים יש הרבה עסקאות קטנות עם המון צדדים שלישיים. חלק מהזוגיות זה לסמוך על האחר והגיוני לעשות את זה באופן שוטף. יש לזה חריגים: אם אחד מבני הזוג אלכוהוליסט או מהמר והשני לא יודע, מתנות למאהבת.
ניהול בלעדי – משאבים שהם משותפים אבל צד אחד מוחזק כמנהל הבלעדי שלהם. הכלל הזה צמח מתפיסה פטריארכלית, רק הגבר שולט בעסקים. כיום, הוא מבוסס על כך שראוי לאפשר לבני הזוג באופן הסכמי אמיתי להוציא חלק מהפעילויות מהקהילה. הנכסים משותפים מבחינת הבעלות אבל הניהול רק של בן זוג אחד. הכלל הזה יחול בד"כ על עסקים חיצוניים. יש תרופה שנקראית ADD A NAME שמאפשרת לבן זוג אחד להוסיף את השם כחתימה הכרחית בעסקאות של בן הזוג השני.
מאחורי התפיסה הזאת עומדת ההבנה שקניין אינו בעל משמעות אחת.
פס"ד שלם – לראשונה נושא הניהול בהקשר הלכת השיתוף עומד בליבת הדיון. דגן חושב שהדרך שביהמ"ש עשה את זה היא לא נכונה, אלא שהדרך האמריקאית עדיפה. עדיף לא לוותר על הקנייניות של הלכת השיתוף, כמו שנעשה בפסה”ד.
לסיכום נקודה זו: הדרה של בת הזוג מניהול העסקים באופן סיסטמתי מובילה להכפפה. ניהול אינו חייב ולא צריך להיות כלל אחד לגבי הכל. כל הכללים המשפטיים בארה"ב לא גורמים למשפטיזציה, כי המישטור הוא דרך צדדי ג' שהם בין כה וכה ממושפטים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה