הבחירה בין התיאוריות לחופש הביטוי היא פוליטית ואידיאולוגית. אחת מהדרכים לבחור היא באמצעות הביקרת של דך האמצע, שהיא תהליך חקר האמת. התיאוריה הזאת שהיא הוותיקה אומרת שאנחנו צריכים לאפשר שיח של אמת ושקר מתוך הנחה שבתנאים נכונים האמת תשרוד. הביקורת על התיאוריה בספר של בייקר מביאה לתיאוריה הדמוקרטית.
א. אין אמת אחת ולכן גם אין מה לגלות
ב. הכלים ההגיוניים והרציונליים הם לא הכלים הראשונים שאנשים משתמשים בהם כדי להגיע לאמת.
הדיאלוג אינו יכול להעלים קונפליקטים כל עוד המבנה החברתי גורם לאנשים לחוות באופן אחר ושיהיו להם אינטרסים מתנגשים. ההבנה שלנו את המציאות הוא בראש ובראשונה נגזרת מהמקום שלנו במציאות ולא משוק רעיונות. זה אחד מעמודי התווך של החשיבה הדמוקרטית על חופש הביטוי.
תומכי חקר האמת יגידו שהשאיפה שלנו כחברה צריכה להיות להוציא את הפרמטרים השונים, שההבנה שלנו לא תהיה פונקציה של "מי אני" אלא של "מה אני רוצה לנתח". הפואנטה היא שזה לא רק לא מציאותי אלא גם לא רצוי.
כאשר מנהלים שיח דמוקרטי, אנחנו לא רוצים להוציא את המאפיינים של כל אחד, זה "חלק מהסיפור”.
ג. האופן שבו המציאות מפציצה אותנו במסרים. אנחנו מצפים מאנשים שיעמדו מול ההפצצה ושטיפת המוח ויהיו מסוגלים להגיע לטיעון, לנתח אותו, לנסח טיעון כנגד וכו'. זה לא מצב שאפשר להגיע אליו, הרבה פעמים אריזת המסר מקשה להגיע למהות.
בייקר בחר את המודל הראשון של חופש הביטוי ולא הדמוקרטי, אבל זה לא משנה...
אנחנו מחפשים אמת פוליטית ולא אמת אובייקטיבית. אין לה הגדרה חיצונית, היא מוגדרת ע"י היותה תוצאה של תהליך דמוקרטי מוסכם ציבורי, שוטף. המסקנה היא שחופש הביטוי נועדל שלרת רעיון פוליטי-חברתי מסויים, הוא פונקציונלי ולא טוב כלשעצמו. הוא מייצר מנגנון הגנה על הרעיון הדמוקרטי.
זה הופך את חופש הביטוי מחירות שלילית לחיובית – אנחנו לא מתענינים בשאלה מה אסור לשלטון לעשות (לצנזר, להתערב) אלא מה צריך כן לעשות (איזה מצב חברתי צריך להיווצר). חרב ולא מגן.
זה מוביל לפתיחת הדלת לשוטר, כי אם רוצים לייצר שיח ציבורי אז צריך שוטר שיסדיר את השיח. נרצה להשתיק את מי שמשתיק אחרים. התובנה הזאת של מייקלג'ון ונ"י טיימס נ' סאליבן ופיס – מחוללת שינוי עצום באופן שבו נערכים הכוחות הפוליטיים סביב חופש הביטוי.
מי משתיק? גזענים (HATE SPEECH), פורנוגרפיה, כסף.
כאשר אנחנו מדברים על ביטוי גזעני אנחנו מדברים על ביטוי שמנציח סטריאוטיפים ולכן הוא מקדם דיכוי. הוא עושה את זה ע"י הפחדה, הכפפה, הנצחה וכו', ולכן הוא חשוף לאפשרות לגיטימית של צנזורה. ביטוי פורנוגרפי – מטרתו להנציח את האשה כאובייקט מיני ולשמור עליה כאזרחית מדרגה נחותה יותר – הוא משתיק. כסף – אם אנחנו מניחים שהחלוקה הבלתי שיווינית של המשאבים מקדמת חלוקה בלתי שיווינית לקצת מסר, ואנחנו רוצים לחולל שיוויון בשוק הרעיונות, מותר לצנזר ביטוי "עשיר" (הכוונה לעשות רגולציה על הבמות ולא על הדובר העשיר או לסבסד “מיקרופונים”). סובסידיה היא תחליף לצנזורה, ע"פ פיס.
הפרדיגמה הקלאסית של חופש הביטוי מתחלפת בפרדיגמה אחרת, מתוך ההבנה שהשוק השתנה. התוצאה היא הבנה שחופש הביטוי כבר איננו מזוהה עם רעיון החירות הליברלי. הרעיון של חופש הביטוי בתור הדגל האולטימטיבי של הרעיון הליברלי מפנה את מקומו. חופש הביטוי עובר ידיים מבחינה פוליטית – קודם אמרו "תנו לשונה לדבר" (השמאל). זה אותו תהליך שעבר על חופש החוזים – פס"ד לוכנר. תמצית ההשקפה של הריאליזם השיפוטי אמרה שכאשר מעביר ועובד מתקשרים בחוזה של 14 שעות עבודה ביום זה בעצם לא חופש, בגלל מצבם הכלכלי השונה של הצדדים. זה כמו שהפמיניסטיות אומרות שבגלל מצב חברתי מסויים, ביטוי פורנוגרפי אינו ביטוי. הטכניקה השניה של הריאליסטים של המשפט היתה להגיד: אנחנו לא מגנים על חופש החוזים בכל מחיר. לעולם יהיה אינטרס חברתי מסויים שיצדיק פגיעה בחופש. לכן, ראוי לקחת בחשבון גם את אינטרס השיוויון.
זה בדיוק מה שקרה בזירת חופש הביטוי – כאשר מגנים על חופש הביטוי של גזען, אנחנו אומרים ששיוויון חשוב פחות מחופש הביטוי. כיוון שיש אינטרסים שעולים על חופש הביטוי, כמו סדר ציבורי, לשון הרע וכו' – אז צריך שגם השיוויון יהיה מעליו.
אי אפשר להתעלם מההשפעה של מעמד כלכלי וחברתי על היכולת לממש זכויות. מה שנכון לגבי זכויות כלכליות נכון גם לגבי זכויות פוליטיות וחופש הביטוי. החלוקה הלא-שיוויונית של כח וכסף מביאה לחלוקה לא שיוויונית של ביטוי וחשיפה לרעיונות מסויימים. זאת התקפה על הרעיון הליברלי הקלאסי אומר שלשלטון אסור להתערב בחייו של הפרט. זה מתעלם מכך שבלי התערבות אין לזכות משמעות כי אי אפשר ליישם אותה. מי שמפיד הוא החברה כולה ולא רק הפרט המסכן. את תוצאות המהפך הזה אפשר לראות בפס"ד מיאמי הראלד ופס"די של הקניונים (לויד נ' טאנר).
חופש הביטוי, כמו חופש החוזה, עבר מהשמאל לימין. הימין תומך בחופש הביטוי הקלאסי ומבקש שלא יתערבו לו. בעל הקניין מבין שאם הוא ישתמש בחופש הביטוי זה יקלע למסורת של ביהמ"ש האמריקאי. מה שנשאר מהרעיון הוא אינטרס כלכלי, ואם מבינים את זה אפשר לפרק את המבנה.
מייקלג'ון – אחד הראשונים שעושה את החיבור בין רעיון חופש הביטוי לרעיון הדמוקרטי. בספרו POLITICAL FREEDOM הוא אומר שאינטרס הוא לא הדובר אלא השומע, כי המטרה היא להצביע ולקבל החלטות נכונות. הוא מדמה את הדמוקרטיה לפגישה שבה רוצים לקבל החלטות מושכלות. צריך להשכיל את המצביעים ככל האפשר. רווחת הקהילה מחייבת שמי שמחליט צריך להבין. צריך להציג את כל העובדות הרלוונטיות באופן הוגן. צריך למדוד את האלטרנטיבות אחת מול השנייה. הדרך להחלטה מושכלת היא במוח של המחליטים, אם הם נכשלים ההחלטה נכשלת. זאת הסיבה בגללה אסור להגביל את חופש הביטוי. לדעתו אין שום דבר שיכול להגביל את חופש הביטוי.
הוא מתרגם את זה להשקפה החדשה על חופש הביטוי- התיקון הראשון איננו מגן של פטפטנות בלתי נשלטת, הוא לא מחייב שכולם ידברו כל הזמן, אלא שכל מה שראוי להאמר – יאמר. הוא מתיחס לשלטון עצמי כהגדרה של דמוקרטיה.
התיאוריה של חקר האמת השאירה את המטפורה של שוק הרעיונות, כאשר למוצר מסויים יש יותר ביקוש המחיר שלו יעלה והוא “ינצח”. ההתעקשות של מייקלג'ון על רעיון הריבונות בידי העם אומרת שדמוקרטיה היא לא בהכרח שיטה היעילה ביותר להשיג את התוצאות הטובות ביותר. היעילות אינה מדד. השיטה הזאת מגלמת באופן הכי טוב את רצונות הקולקטיב. מה שחשוב זה התהליך ולא התועלות.
האופן שבו מייקלג'ון רואה דמוקרטיה: תהליך שבליבו נמצא רעיון השיחה. הפרמטר המרכזי הוא שאנשים הם גם האדונים וגם הנתינים. החברים השונים בקהילה מייצרים את התוצאות שהם רוצים, ובלב התהליך הזה יש תהליך חשיבה קהילתי. זאת לא תפיסה מובנת מאליה. יש תפיסות אחרות, למשל מאבק בין קבוצות אינטרס.
מה צריך להיות בשיחה הזאת כדי שהיא תבסס את רעיון הביטוי? איך נדע על מה להגן? הצעד הראשון לבניית דוקטרינה משפטית הוא הבנה מהי הדמוקרטיה שעליה אנחנו רוצים להגן.
ע"פ מייקלג'ון, הדבר הראשון הוא שזאת דמוקרטיה השתתפותית – השתתפות רבה ככל האפשר (דמוקרטיה ישירה כאידיאל). בהקשר של חופש הביטוי ההשתתפות חשובה כי אנחנו מניחים שלכל משתתף יש פוטציאל לתרום.
כאשר חברה משתיתה את התהליך הפוליטי שלה על ההשתפות, זה מוריד את הניכור, מעלה את תחשות השליטה של האזרחים ומעלה את הלגיטימציה של ההחלטות שהתקבלו.
הנדבך השני בדמוקרטיה של מייקלג'ון הוא אלמנט השיוויון. הוא לא אומר את זה במפורש, אבל הוא מדגיש את העובדה שיש צורך בשיחה ולא בהתמקחות. השיחה היא עבודה משותפת של האנשים ליצור אמנה. האמנה ביניהם היא וולנטרית משקפת שיוויון פוליטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה