בבנין העל נמצאות האידאות, שמתבטאות במוסדות המדינה, תנועות חברתיות, מפלגות, מוסדות דת. בבסיס נמצאים מקומות העבודה. זאת הבחנה קונספטואלית וברור שלא "ככה נראית המציאות", הרי גם מוסדות המדינה הם מקומות עבודה ולכן אתרי ייצור.
עקרון העל התיאורטי הוא שלבנין העל אין קיום עצמאי משלו. הוא מגיב למה שקורה בתשתית. מי שדומיננטי בתשתית הוא המעמד הבורגני, וזה משתקף בבנין-העל. אנחנו רגילים לחשוב שרמת האידאות (לאומיות, דת...) ו"מה עושה המדינה" זה ההיסטוריה, והמרקסיסטים הופכים את זה- אומרים שצריך בכלל לנתח יחסי-ייצור. מבחינה זו, המרקסיסם היא תיאוריה רדיקלית.
הפונקציות של בנין העל:
1. סדר וביטחון. בלב ההגנה על הסדר נמצאית ההגנה על הקניין הפרטי, לפעמים גם מפני המדינה. שמירה על שקט תעשייתי. הקפיטליזם חייב יציבות ובטחון.
2. רגולציה – של כל מה שדרוש לתשתית (יכולת חישוביות, צפיות, ביטחון). מדובר בהסדרה של התחרות בין הקפיטליסטים לבין עצמם. ניקח בתור דוגמה את חוק החברות – מטרתו להגן על הקניין של בעלי המניות מהמנהלים החמדנים, אבל גם להסדיר יחסים. שיכוך מחלוקות של המאבק המעמדי – בדרך של ניתוב לזירות משפטיות.
3. הפונקציה האידיאולוגית – תפקידם של מוסדות שונים של בנין העל הוא להחדיר ולהפיץ את הרעיונות הדומיננטיים ולהפוך אותם לרעיונות כלליים (הבורגנות היא לטובת הציבור כולו). המטרה היא להעלים את הניצול המעמדי בחברה.
אפשר לחלק את זה לפונקציות רפרסיביות ואידיאולוגיות – למשפט יש תפקיד בשתיהן. המשפט פועל להכחשת הסדר המעמדי, תיאור המציאות לא במונחים של קונפליקט מעמדי, החלפת הנרטיב של המאבק המעמדי בנרטיב של יחידים אוטונומיים שווי זכויות שמתחרים בתחרות הוגנת. המשפט מפיץ ערכים כמו יעילות, ציות, משמעת – שמטרתם להכשיר כוח עבודה צייתן. כלומר, בהגדרה, המדינה בכלל והמשפט בפרט הם קפיטליסטים. זה לא עומד למבחן אמפירי. התפקיד שלהם הוא לשמור על הקפיטליזם.
ביקורת על התיאוריה
מה לגבי מצבים שבהם המשפט מתנהגים ופוסקים באופן שעל פניו מנוגד לאינטרסים בורגניים? לדוגמה, בארה"ב היתה התנגדות בורגנית יוצאת דופן נגד הרעיון שלעובדים יהיה מותר להתארגן ולנהל מו"מ קולקטיבי על תנאי עבודה. עד שנות ה-30 לא הכירו בזכות הזאת וראו בזה פגיעה בחופש החוזים. לאחר מאבקים קשים מאד בהם כל הבורגנים האשימו את הממשל שהוא בולשביקי – ביהמ"ש הכיר בזכות ההתאגדות.
התשובה לביקורת:
- זה רק נראה ככה, בעצם זה רציונליזציה של הסדר ושיכלול של הסדר. סוג של תיקון קוסמטי. מעבר לכך, המיקום של הבורגנים לא מאפשר להם לראות את האינטרסים של הקפיטליזם כשיטה. הבורגנים כמעמד מסוגלים לראות רק אינטרסים קצרי טווח. לכן הם חוששים מאירגון של הפועלים. בטווח הרחוק הם רק ירוויחו מזה, כי אפשר לקנות את ועד העובדים, זה מבטיח שקט וכו'. לכן חשוב בנין העל – יש בו אנשים שיכולים לראות את האינטרסים ארוכי הטווח של השיטה. אחד הביטויים לזה הוא במשפט, כי הוא רחוק מהייצור, הוא השליח של הבורגנות.
- אוטונומיה יחסית של המשפט – המשפט חייב להראות אוטונומי ובשביל אמון הציבור הוא צריך גם להיות אוטונומי במידה מסויימת. אחרת הוא לא יוכל למלא את הפונקציות שלו בסדר הקפיטליסטי. שני עקרונות הקיום של המשפט הקפיטליסטי הם להגן על הסדר הקפיטליסטי ולהראות אוטונומי וניטרלי. יש מתח עצום בין העקרונות האלה. צריך להבין שיש מורכבות ומתח דיאלקטי. יש למשפט מרחב פעולה אך הוא יחסי, יש קווים אדומים שהוא לא יחצה, ומה שנראה כהישגים של מאבק מעמדי נותנים לו לגיטימציה כניטרלי, ויש לזה מחיר.
המודל עליו דיברנו עד עכשיו מניח מדינות – כלכלות ושיטות משפט לאומיות. אחד התאגרים של התיאוריה המרקסיסטית זה להתמודד עם העובדה שמאז מלחה"ע II יש גלובליזציה. זו כוללת:
lהכלכלה גלובלית – לא יודעת גבולות לאומיים. זה מעלה את השאלה איזה משפט מסדיר אותה.
lהתפתחות משפט מסחרי גלובלי שבנוי על הסכמים בינלאומים ועל משפט-סוחרים שמתגבש עצמאית.
lנסיגה יחית של המדינה מרגולציה על השוק, הרלוונטיות של המשפט המדינתי על הכלכלה קטנה.
lהתעצמות התאגידים הרב-לאומיים. זהו תאגיד שאינו נטוע בכלכלה לאומית ספציפית, גם אם מסיבות שונות יש לו אופי לאומי, הם מוכרים/מגייסים הון/מייצרים איפה שאפשר.
מרקס ראה את השלב הפוסט-לאומי עוד בזמנו.
מה תפקיד המדינה בגלובליזציה? הקפיטליסט יגיד שההגנה הלאומית כבר מפריעה לכן המדינה מגיבה ונסוגה, יוצאת מהשוק ומסירה פיקוח. היא לוקחת תפקיד פעיל בהתאמת העולם לקפיטליזם החדש, הגלובלי, ע"י יצירת סביבה נוחה להשקעות בינ"ל, העברות הון, הפרטה וכו'. כשיש משברים, רואים איך המדינה נחלצת לעזור להזרים כסף לתאגידים בשם טובת הציבור. למעשה המדינה ממשיכה למלא את הפונקציות שהתיאוריה מנבאת לה.
כאשר מסתכלים על האופן שבו פועלים תאגידים בינ"ל, רואים שהם שחקן כלכלי שהופך להיות פעיל יותר מבעבר ביצירת המסגרת המשפטית של השיטה. זה לא רק שהמשפט הלאומי משנה את אופיו, אלא שיש שחקן שהוא לכאורה מוסד ייצור שהופך להיות שחקן משפטי חשוב בכלכלה הגלובלית.
אם זה נכון, אנחנו מתרחקים ממודל התשתית/בנין על, כי הקווים מיטשטשים. יש מוסד שעוסק גם בייצור וגם בייצור משפט. זה מה שעולה מהמאמר של דניאלסן.
דניאלסן מייצג תפיסה מאד רחבה של מה זה משפט ומי עושה משפט. דניאלסן מציג מקור לייצור משפט שאינו המדינה. בלי להבין מה התאגידים עושים אי אפשר להבין מה זה משפט.
צריך לחשוב על תאגידים לא כעל ישות בספירה הפרטית שמובחנת מהמדינה שהיא ציבורית, אלא כישות שמבלבלת את ההבחנה פרטי/ציבורי. התאגידים הם מוסד עם פונקציות רגולטיביות בדומה למדינות. במודל המקורי, הבורגני פועל והמדינה מגיבה. הפעולה של המדינה דורשת תגובה של הבורגני. דניאלסן יותר מרחיק לכת – ייצור המשפט נעשה באופן רוחבי ע"י כל מיני שחקנים, התאגיד והמדינה באותו מישור הייצרים משפט.
הצורות שבהן תאגידים עושים משפט:
1. הצורה הקלאסית – התאגידים משתמשים בכח הכלכלי כדי להפעיל לחץ פוליטי על תהליכים כלכליים ורגולציה. דניאלסן מסביר שהעוצמה של התאגידים התגברה משמעותית. עושים את זה בפועל ע"י ייצור אינפורמציה וסיפוקה למקבלי ההחלטות; בניית ארגוני לחץ; קמפיינים לעיצוב דעת קהל ותרומות כספיות.
2. פירוש כללים משפטיים, הערכה של מידת ישימותם, מידת הציות ואופן הציות. האופן שבו תאגידים מפרשים כללים משפטיים ופועלים בהתאם לפרשנות, קובע דה-פקטו את המשמעות של הכללים. זאת לעיתים קרובות הפרשנות הדומיננטית.כאשר תאגידים מתעלמים מהכלל, או כי האכיפה חלשה או כי היתרונות של ההתעלמות עולים על החסרונות, הם מייצרים את המשמעות שלו.
3. ייצור הכללים במהלך קבה"ח העיסקית – הסדרים חוזיים, מנגנוני פתרון סכסוכים פרטיים, אימוץ סטנדרטים באמצעות מנגנוני שוק. במשפטית קוראים לזה "חוק רך".
ברקע – אין רגולציה או שיש רגולציה חסרה, או שאין מנגנוני אכיפה, או שהם לא יעילים. זה ייצור משפט שאינו בתיווך בניין-העל.
דניאלסן משתמש בדוגמה של וורלד קורפ – WC. WC רשום במדינה Z. הוא מחליט לבנות מפעל במדינה B. בעוד Z היא מדינה מפותחת, B היא מדינה ענייה. המפעל עומד לייצר הרבה שפכים מזוהמים. ב-B, מסיבות כלשהן, אולי במטרה למשוך משקיעים זרים, אין רגולציה לגבי שפכים. ב-Z יש רגולציה מחמירה, אבל הוא חל רק על תחומי המדינה. לפחות בשלב הזה, החוק במדינה Z או ביהמ"ש שם לא הרחיבו את הסנדרט למפעלים שפועלים ב-B.
[ שתי אפשרויות לתיאורתיזציה מרקסיסטית של הסיטואציה:
- אם יהיה לחץ על המחוקק, כתוצאה ממאבקים חברתיים של ארגוני סביבה, תהיה הרחבה כזאת של החוק במדינה Z. זה אפשרי.
- יכול להיות שיהיה לחצים כאלה אבל התאגידים יתנגדו ויצליחו להכשיל את ההרחבה.
יש כשל של התיאוריה המרקסיסטית: אם החוק יוחל המרקסיסט יגיד שזאת רציונליזציה ואם הוא לא יוחל זה בגלל הקפיטליזם. כיוון שיש לתיאוריה תשובה לכל דבר יש כשל תיאורטי. ]
מועצת המנהלים של WC תמליץ על הקמת המפעל. אמנם קיימת אפשרות לתביעת נזיקין ב-B אבל הם מניחים שהסבירות נמוכה. אפשרית תביעה נזיקית ב-Z אבל יש כללים משפטיים חזקים נגד זה ובעיות סמכות שיפוט, כך שהסבירות נמוכה. ההנהלה תשקול סכנת תביעה מצד משקיעים של WC נגד המנהלים אם ייגרמו הפסדים ל-WC בגלל שההחלטה לא לטפל בשפכים הובילה לנזקים תדמיתיים או איזה אסון סביבתי. כאן ייבחנו דיני החובות על מנהלים במדינה Z, כרגע כל עוד השיקול הוא עיסקי לגיטימי אין כלל משפטי שתהיה עליהם אחריות אישית והם חסינים מפני תביעה כזו.
חשיבות הפעולה הרגלוטיבית של התאגיד עצמו: WC יכול להחליט לאמץ סטנדרטים של טיפול בשפכים גם בהיעדר רגולציה. הרבה מאד תאגידים באמת עושים את זה. הסיבה היא שההנהלה המודרנית שוקלת הרבה שיקולים: יש סיכוי שמדינה B תתחיל לעשות רגולציה, וכך WC יכול להשפיע על הרגולציה שתיווצר; צריך לשקול את השפעת המשטרים הלא-משפטיים כמו דעת קהל וצרכנים. מה שקורה הוא שתאגידים מייצרים לעצמם את הסטנדרטים, הרבה פעמים באמצעות התאחדות- רגולציה עצמית. הרגולציה העצמית מחלחלת למשפט. הם קוראים לזה "ניהול סיכונים".
התיאוריה המרקסיסטית העכשווית נעה ממודל שמנסה להסביר את המשפט כמשהו שמיוצר בבנין העל ומגיב לאינטרסים בוגרניים, למודל שאומר שהקפיטליזם הגלובלי הגיע לכזו דרגת שכלול שלא רק שהוא נחלץ מהמדינה אלא גם שהמודל תשתית-ייצור/בנין על-משפט, אינו רלוונטי. התאגיד הוא בו"ז יצרן ועושה משפט. חלק מהמרקסיסטים יגידו שיש פה מזימה, כי כאשר התאגידים נשענים על רגולציה עצמית, במיוחד כשהיא נתפסת כלגיטימית, זה מאפשר להם להתנגד לרגולציה מדינתית. הפואנטה- המשפט הוא קפיטליסטי, ומטרתו להגן על הסדר הקפיטליסטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה