נטע זיו / אי ציות, התנגדות וייצוג אנשים החיים בעוני
בד"כ אנו מסתכלים על מחאה חברתית כהתארגנות קולקטיבית (למשל הפגנות). למשפט יש אופי לכאורה יותר אינדיבידואלי. עם זאת עושים במשפט שימוש במחאה חברתית של קבוצות.ההישג המבוקש הוא הכרה בזכות יסוד כנגד פרקטיקה של גוף שלטוני אחר.
"התנגדות" הוא מונח סוצילוגי שמתאר פעילות של אדם/קבוצה כנגד גורם כח, באופן מודע. לעיתים קרובות אלה פעולות יומיומיות שנועדו להישרדות.
השאלה של המאמר היא האם המשפט יכול לשמש אתר לשינוי חברתי גם בהקשר של התנגדות של יחיד, או שהוא רק משמר את יחסי הכח בחברה.
האמאמר מתאר את מצבה של אם חד הורית שפלשה לדירת עמידר. היא חשב שהממסד אמנם מסייע לה אבל גם מפקח עליה, נגדה, ושאין לה ברירה אלא לפלוש, למרות שזה היה לה לא נעים. לטענת המחברת אין כאן רק הישרדות אלא מעשה התנגדות שנובע מחוסר אמון בלגיטימיות של המערכת.
בהליך המשפטי מעצם טיבו יש קטגוריות, והם מבנות את הדיון לכיוונים מסויימים. עו"ד לא יכול לערער על הלגיטימיות של המונח "בעלים" מול "פולש". המונחים האלה משתעקתים את הסדר החברתי הקיים. מפר החוק מלכתחילה נמצא בעמדת נחיתות.
לטענת המחברת אי-ציות, בנסיבות של הישרדות, הוא מנגנון בקרה על המשפט. הוא מציף את אי הצדק של המערכת. המערכת יכולה לבחון ולתקן את עצמה.
עו"ד צריכים לזכות באישור של המערכת וגם לייצג את הצד המתנגד. הם יכולים להתשמש באותם מונחים של המערכת, זה קשה אבל אפשרי. למשל, התמשכות ההליכים דווקא שיחקה לטובתה של הפולשת.במקביל, עוה"ד של הפולשת ניסו להציג את ההקשר החברתי של המצב ולקחת את הדיון למקומות אחרים. הם דיברו עם הזכות לדיור כחלק מחו"י כבה"א. הם לא השתמשו במילה "פלישה" כי יש לה קונוטציות שליליות. הם הדגישו את הסיפור האישי הקשה. כך, ביהמ"ש גילה כלפיה אורח רוח, למשל דחיית הדיונים ולחץ להגיע לפשרה. העובדה שהכרעת הדין היתה נגדה לא אומרת שההליך כולו היה נגדה.
נטע זיו ורנן שמיר / בנה ביתך
הפוליטיקה הישנה של מפלגות גדולות נסוגה בפני הפוליטיקה החדשה של קבוצות כח קטנות ומאורגנות-למחצה. יש שרואים בכך נסיגה של המדינה מפני כוחות השוק והאינדיבידואליזם. יש שרואים בה מחלמת-גרילה לשינוי הסדר הקיים.
המאמר דן בשני מקרים - בג"צ קעדאן; משפחת מחאמיד שקנתה בית בקציר דרך יהודי. שניהם נעשו בחסות של עמותות, שאינן מחפשות תמיכה עממית אלא נשענות על מקצוענים ובעיקר משפטנים. היחיד מגויס למאבק החברתי.
בישראל יש היסטוריה של "מדינה חזקה" - טשטוש הגבולות בין המדינה לחברה. עם זאת יש שחיקה החל משנות ה-80. יש פוליטיקה חדשה של ארגונים שונים ממוקדי-מטרה.
ההליך המשפטי נמשך שנים וביהמ"ש ביקש כל הזמן להגיע לפשרה. בהליך שנפתח נגד משפחת מחאמיד, גם היו עיכובים והם בינתיים גרים שם.
קעדאן הציגו את עמצם בהתחלה כאינדיבידואלים שרוצים לתת חינוך טוב לבנות, ואח"כ הדגישו את הפן שלך המאבק החברתי. הפנייה לבג"צ הכפיפה את קעדאן ליחסי הכח המשפטיים. למומחה יש שליטה על ההליך המשפטי. הפעולה בשטח החשאית של מחאמיד, שבה לקח את גורלו לידיו, אפישרה לו לגור בקציר. היה לו יעוץ משפטי אך האו היה אקטיבי.
הגישה הליגאליסטית של עו"ד של קעדאן הוא ש עימות חזיתי עם המדינה. כך הם מקבלים על עצמם את כללי המשחק של המדינה. אצל מחאמיד המשפט תופעל כמשאב טכני ולא כמהות בפני עצמה. כך, שיש אוריינטציות שונתו של פעולה פוליטית.
יש יחס של היזון בין הפרטיקות השונות, כך שהפעולה של מחאמיד משפיעה על ההכרעה בקעדאן ולהפך. אף אחת מהן אינה "המרכזית".
המעמד הבינוני החדש הוא סוכן מרכזי בשחיקת מדינת הלאום. גם תושבי קציר וגם קעדאן ומחאמיד שייכים למעמד זה. כולם רוצים איכות חיים טובה. הם מדברים ב"זכויות" ולא "צרכים".
סאראט / החוק בכל מקום
המחבר ערך מחקר על נזקקי סעד שפונים לקבלת סעד משפטי.
העניים כל הזמן נתקלים בחוק. זוהי רשת שלוכדת אותם, כח שמפועל לעיהם. החוקים הם מה שהפקידים אומרים להם. אין בו היגיון או הצדקה. הם לא מוזמנים לפרש אותו.אך יש להם ידע "פנימי" על החוק ולכן הם יכולים לפעול ולתמרן מולו.הם משתמשים בחוק נגד החוק.
למעשה יש שתי קבוצות של נזקקים - ה"מכובדת" (אנשים רגילים בלי כסף) וה"אספסוף" (מכורים לסמים וכו').
לא רואים הבדל בין עוה"ד שעוזרים להם לבין שירותי הרווחה שלא. שניהם נתפסים כנותנים סעד. שניהם חלק מהממשל. לכן עו"ד לא יכולים לזעזע את המערכת, מצד אחד, ומצד שני המערתכ לא יכולה להתקיים בלעדיהם וזאת נקודת עוצמה. עוה"ד יכול לעזור ויכול שלא, לכן הוא נתפס כבעל כח רב על הלקוח שלו. כשעוה"ד אומר "אני לא יכול לעזור" זה נתפס כהפגנה של כח ("אני לא רוצה") ולא חולשה. הנזקקים חושבים שההחלטה האם לעזור מתבססת על מאפייני האישיות שלהם. הפנייה לשירותי עו"ד לא גורמת להם להרגיש יותר אקטיביים או מכובדים. הם חושבים שלעו"ד יש כח עצום - מילה אחת והעו"ס יפעל.
המערכת המשפטית (והרווחה) לא נתפסות כפועלות ע"פ חוקים אלא בפוליטיקה וקשרםי אישיים. במילים אחרות - הכל שחיתות. הנזקקים בטוחים שיש גזענות ואפלייה של העניים - "החוק זה לעשירים".
החוק נתפס ככזה כמו כל המערכות השילטוניות, לא טוב יותר ולא רע יותר. אז למה בכ"ז הם פונים לעו"ד?
אין להם דרך אחרת "להלחם" בעובדי הרווחה. לא רואים "ברירה". מחפשים סיכוי שמישהו יקשיב להם, למרות שהם מאד סקפטים שזה יקרה. הם גם מפחדים שיתייגו אותם כעושי צרות.
היו אחרים שראו בעו"ד כלי להעברת מסר מתמשך, דרישה לכבוד אנושי. קבוצה שלישית פנתה לעו"ד כי זה "חלק מהנוהל" של קבלת שירותי רווחה.
אכפת לנזקקים פחות מה"זכויות" שלהם ויותר מהתוצאה - שהצרכים יסופקו. לא מעניין אותם "מה החוק אומר", הם מחפשים צדק. מיעוט מביניהם מנסה להילחם בעובדי הרווחה בטיעונים משפטיים, אלה מסוג ה"אספסוף". גם הם לא חשבו ששיח ה"זכויות" יועיל באמת, כי הכל פוליטי.
בד"כ אנו מסתכלים על מחאה חברתית כהתארגנות קולקטיבית (למשל הפגנות). למשפט יש אופי לכאורה יותר אינדיבידואלי. עם זאת עושים במשפט שימוש במחאה חברתית של קבוצות.ההישג המבוקש הוא הכרה בזכות יסוד כנגד פרקטיקה של גוף שלטוני אחר.
"התנגדות" הוא מונח סוצילוגי שמתאר פעילות של אדם/קבוצה כנגד גורם כח, באופן מודע. לעיתים קרובות אלה פעולות יומיומיות שנועדו להישרדות.
השאלה של המאמר היא האם המשפט יכול לשמש אתר לשינוי חברתי גם בהקשר של התנגדות של יחיד, או שהוא רק משמר את יחסי הכח בחברה.
האמאמר מתאר את מצבה של אם חד הורית שפלשה לדירת עמידר. היא חשב שהממסד אמנם מסייע לה אבל גם מפקח עליה, נגדה, ושאין לה ברירה אלא לפלוש, למרות שזה היה לה לא נעים. לטענת המחברת אין כאן רק הישרדות אלא מעשה התנגדות שנובע מחוסר אמון בלגיטימיות של המערכת.
בהליך המשפטי מעצם טיבו יש קטגוריות, והם מבנות את הדיון לכיוונים מסויימים. עו"ד לא יכול לערער על הלגיטימיות של המונח "בעלים" מול "פולש". המונחים האלה משתעקתים את הסדר החברתי הקיים. מפר החוק מלכתחילה נמצא בעמדת נחיתות.
לטענת המחברת אי-ציות, בנסיבות של הישרדות, הוא מנגנון בקרה על המשפט. הוא מציף את אי הצדק של המערכת. המערכת יכולה לבחון ולתקן את עצמה.
עו"ד צריכים לזכות באישור של המערכת וגם לייצג את הצד המתנגד. הם יכולים להתשמש באותם מונחים של המערכת, זה קשה אבל אפשרי. למשל, התמשכות ההליכים דווקא שיחקה לטובתה של הפולשת.במקביל, עוה"ד של הפולשת ניסו להציג את ההקשר החברתי של המצב ולקחת את הדיון למקומות אחרים. הם דיברו עם הזכות לדיור כחלק מחו"י כבה"א. הם לא השתמשו במילה "פלישה" כי יש לה קונוטציות שליליות. הם הדגישו את הסיפור האישי הקשה. כך, ביהמ"ש גילה כלפיה אורח רוח, למשל דחיית הדיונים ולחץ להגיע לפשרה. העובדה שהכרעת הדין היתה נגדה לא אומרת שההליך כולו היה נגדה.
נטע זיו ורנן שמיר / בנה ביתך
הפוליטיקה הישנה של מפלגות גדולות נסוגה בפני הפוליטיקה החדשה של קבוצות כח קטנות ומאורגנות-למחצה. יש שרואים בכך נסיגה של המדינה מפני כוחות השוק והאינדיבידואליזם. יש שרואים בה מחלמת-גרילה לשינוי הסדר הקיים.
המאמר דן בשני מקרים - בג"צ קעדאן; משפחת מחאמיד שקנתה בית בקציר דרך יהודי. שניהם נעשו בחסות של עמותות, שאינן מחפשות תמיכה עממית אלא נשענות על מקצוענים ובעיקר משפטנים. היחיד מגויס למאבק החברתי.
בישראל יש היסטוריה של "מדינה חזקה" - טשטוש הגבולות בין המדינה לחברה. עם זאת יש שחיקה החל משנות ה-80. יש פוליטיקה חדשה של ארגונים שונים ממוקדי-מטרה.
ההליך המשפטי נמשך שנים וביהמ"ש ביקש כל הזמן להגיע לפשרה. בהליך שנפתח נגד משפחת מחאמיד, גם היו עיכובים והם בינתיים גרים שם.
קעדאן הציגו את עמצם בהתחלה כאינדיבידואלים שרוצים לתת חינוך טוב לבנות, ואח"כ הדגישו את הפן שלך המאבק החברתי. הפנייה לבג"צ הכפיפה את קעדאן ליחסי הכח המשפטיים. למומחה יש שליטה על ההליך המשפטי. הפעולה בשטח החשאית של מחאמיד, שבה לקח את גורלו לידיו, אפישרה לו לגור בקציר. היה לו יעוץ משפטי אך האו היה אקטיבי.
הגישה הליגאליסטית של עו"ד של קעדאן הוא ש עימות חזיתי עם המדינה. כך הם מקבלים על עצמם את כללי המשחק של המדינה. אצל מחאמיד המשפט תופעל כמשאב טכני ולא כמהות בפני עצמה. כך, שיש אוריינטציות שונתו של פעולה פוליטית.
יש יחס של היזון בין הפרטיקות השונות, כך שהפעולה של מחאמיד משפיעה על ההכרעה בקעדאן ולהפך. אף אחת מהן אינה "המרכזית".
המעמד הבינוני החדש הוא סוכן מרכזי בשחיקת מדינת הלאום. גם תושבי קציר וגם קעדאן ומחאמיד שייכים למעמד זה. כולם רוצים איכות חיים טובה. הם מדברים ב"זכויות" ולא "צרכים".
סאראט / החוק בכל מקום
המחבר ערך מחקר על נזקקי סעד שפונים לקבלת סעד משפטי.
העניים כל הזמן נתקלים בחוק. זוהי רשת שלוכדת אותם, כח שמפועל לעיהם. החוקים הם מה שהפקידים אומרים להם. אין בו היגיון או הצדקה. הם לא מוזמנים לפרש אותו.אך יש להם ידע "פנימי" על החוק ולכן הם יכולים לפעול ולתמרן מולו.הם משתמשים בחוק נגד החוק.
למעשה יש שתי קבוצות של נזקקים - ה"מכובדת" (אנשים רגילים בלי כסף) וה"אספסוף" (מכורים לסמים וכו').
לא רואים הבדל בין עוה"ד שעוזרים להם לבין שירותי הרווחה שלא. שניהם נתפסים כנותנים סעד. שניהם חלק מהממשל. לכן עו"ד לא יכולים לזעזע את המערכת, מצד אחד, ומצד שני המערתכ לא יכולה להתקיים בלעדיהם וזאת נקודת עוצמה. עוה"ד יכול לעזור ויכול שלא, לכן הוא נתפס כבעל כח רב על הלקוח שלו. כשעוה"ד אומר "אני לא יכול לעזור" זה נתפס כהפגנה של כח ("אני לא רוצה") ולא חולשה. הנזקקים חושבים שההחלטה האם לעזור מתבססת על מאפייני האישיות שלהם. הפנייה לשירותי עו"ד לא גורמת להם להרגיש יותר אקטיביים או מכובדים. הם חושבים שלעו"ד יש כח עצום - מילה אחת והעו"ס יפעל.
המערכת המשפטית (והרווחה) לא נתפסות כפועלות ע"פ חוקים אלא בפוליטיקה וקשרםי אישיים. במילים אחרות - הכל שחיתות. הנזקקים בטוחים שיש גזענות ואפלייה של העניים - "החוק זה לעשירים".
החוק נתפס ככזה כמו כל המערכות השילטוניות, לא טוב יותר ולא רע יותר. אז למה בכ"ז הם פונים לעו"ד?
אין להם דרך אחרת "להלחם" בעובדי הרווחה. לא רואים "ברירה". מחפשים סיכוי שמישהו יקשיב להם, למרות שהם מאד סקפטים שזה יקרה. הם גם מפחדים שיתייגו אותם כעושי צרות.
היו אחרים שראו בעו"ד כלי להעברת מסר מתמשך, דרישה לכבוד אנושי. קבוצה שלישית פנתה לעו"ד כי זה "חלק מהנוהל" של קבלת שירותי רווחה.
אכפת לנזקקים פחות מה"זכויות" שלהם ויותר מהתוצאה - שהצרכים יסופקו. לא מעניין אותם "מה החוק אומר", הם מחפשים צדק. מיעוט מביניהם מנסה להילחם בעובדי הרווחה בטיעונים משפטיים, אלה מסוג ה"אספסוף". גם הם לא חשבו ששיח ה"זכויות" יועיל באמת, כי הכל פוליטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה