במסורת האנגלו-אמריקאית, דיני קניין צמחו מתוך ההבנה שקניין מסדיר יחסים בתוך המשפחה.
פס"ד לידאי – נתניהו אומרת את מה ש"כולם יודעים", והוא ש"הלכת השיתוף" אומרת שכל אחד מקבל חצי. כאשר יש שנו אנשים שמנהלים נכסים ביחד, הלכת השיתוף לא חלה, אלא רק לגבי בני זוג. היום זה מובן מאליו בכל שיטת משפט בעולם הליברלי.
למה חצי?
הפסיקה מדברת על 2 עיגונים – חוזי (כוונה) ותרומה (מאמץ משותף). 2 המבנים המקובלים הם כוונה (אורח חיים משותף) ותרומה (שקשה לכמת). דגן חושב ששתיהן מופרכות.
טענת הכוונה – טענת "הטרדן המתערב" – אם היו שואלים אותם לפני הם היו מסכימים שהרכוש הוא של שניהם. הכוונה הזאת מוסקת מאורח החיים התקין והמשותף. שניהם מתנהגים באופן חסר התחשבנות ומפרגן. קובעים קטגוריה כדי להקל על ביהמ"ש. עם השנים, הפסיקה הדגישה יותר את המאמץ המשותף, בגלל הבעיה של גברים מכים. זה מוכיח שלא היתה לו כוונה לדאוג לבת זוגו. בעיה נוספת - נניח שהיה מדובר בבני זוג שחיים בקהילה פטריראכלית, אם יגיע "טרדן מתערב" שניהם (ובטוח הגבר) יגידו שהכרוש של הגבר. אז אסור להפעיל את מבחן השיתוף? הפסיקה ידעה שלא היתה כוונה מכללא ובכ"ז הפעילו את ההלכה. רוזן-צבי אסף את המקרים והקטגוריות בהם הם היינו באמת מתכוונים לאמירה ש"בלי כוונה ההלכה לא לגיטימית”, יש פס"ד שגויים.
תרומה – לולא התרומה של האשה הגבר לא היה יכול לעבוד. לפסיקה שדיברה על מאמץ משותף היתה תרומה להוקרה של עבודת הבית. זאת עבודה קשה. כיוון שאנחנו לא יודעים לתת תווית מחיר לעבודת הבית, מניחים שזה חצי-חצי. אבל מה אם יש ראיות לכך שאחד מבני הזוג לא תרם למאמץ המשותף? האם מותר להביא ראיות? אם מתכוונים לכך שמדובר במאמץ משותף במובן של תרומה, לפי תיאורית העבודה של לוק, אז צריך לאפשר הבאת ראיות לגבי התרומה בפועל ושווי השוק. בפועל אף שופט לא היה מקבל את הראיות. ה-ALI בארה"ב, מסכימים שיש בעיה עם תרומה במובן של תיאוריית בעבודה. הפתרון הוא להגיד שהאשה נתנה תמיכה נפשית. ומה אם היא לא היתה נחמדה אליו?!
ביקורת של דגן: אפשר לעגן את כלל המחצית בכוונה ובתרומה, ובוודאי יש מקרים בהם זה נכון. אבל אז צריך להיות מוכנים לקבל את התוצאות (כלומר את הפרכת החזקה) כאשר יש ראיות נוגדות. בפועל זה לא נעשה למעט שופטים בודדים שלוקחים את ה”כוונה” ברצינות.
פס"ד גבאי – מתאר את מצב ההלכה באותו רגע.
הפתרון של דגן: ברק בפס"ד שלם – ביהמ"ש ראה לנגד עיניו מציאות חברתית עצובה שבה הכח הכלכלי מרוכז אצל הגברים, זה פוגע בשיוויון ואין בזה שיתוף אמיתי. כלל-המחצית הוא גילוי של אידיאל משפחתי – זוגיות כשותפות ליברלית ושיוויונית. זה הכלל היחיד האפשרי לקידום תפיסה כזו של זוגיות. כאשר מעגנים את כלל המחצית בטענה הזאת, ביהמ"ש לא צריך לבלף. צריך לעצב את משמעות הקניין באופן שיקדם את החברה.
השותפות היא לב העניין. דיני הקניין אמורים לחזק את הזוגיות, כי באופן אידיאלי השותפות מייצגת אינטימיות, אחריות הדדית וזהות. ההגדרה העצמית של אנשים כוללת בתוכה את היותם בני זוג. השיוויון הוא ערך חיצוני לזוגיות אבל גם פנימי. לפעמים רואים בפסיקה ש"המטרה היא לקדם את השיוויון המגדרי" אבל אז עולה השאלה למה הבעל צריך לשלם על עוולות החברה הפטריארכלית. לדעת דגן, שיוויון הוא "העדר הכפפה", על מנת לאפשר שותפות אמיתית הצדדים צריכים להיות במעמד שווה, מדובר פה בשיתוף של כל החיים שלהם. לגבי הליברליות – היא מתבטאת ביכולת לצאת מהקשר לפי רצונך (מה שלא כ"כ נכון בהקשר הישראלי). שותפות שאינה מאפשרת יציאה היא כלא כלכלי (יעקובי). זה לא אומר שלא צריכה להיות תקופת צינון. עצם ההישארות מאשררת את אמיתות השותפות.
יש טענות ש-3 האידיאלים האלה מתנגשים, יש כאלה ששמים אחד מהם כחשוב יותר מהשני. לדעת דגן אין באמת התנגשות בהקשר הספציפי הזה. למשל, שיוויון משרת את היציאה, כי אם אין שיוויון אין באמת אפשרות לצאת.
צריך לציין – במצבים בהם שני הצדדים באופן שווה ורצוני מתנים על הסדר המחצית – צריך לקבל את ההתניה. צריך לקבל את היכולת של הצדדים להפעיל את חופש הצדדים. הסיבה העיקרית לכך שזה חשוב היא המציאות העובדתית שבה אנשים מגיעים לנישואים שניים עם מחויבויות קודמות. כלומר, כלל המחצית זהו כלל ברירת מחדל לא-קוגנטי.
הוא חשוב מפני שמעט מאד זוגות עושים הסכמי ממון וגם אלה שעושים זה באמת נישואים שניים. בנוסף, זהו PENALTY DEFAULT RULE – זה מונע החצנות ועלויות עיסקה כי לכולם ברור למה הם נכנסים.
הבדלים מעשיים דוקטרינריים בין מי שמקבל את העיגון של דגן ומי שלא – ההבדל העיקרי הוא עוצמת החזקה. מי שמקבל את ההסבר של דגן צריך לראות בו חזקה מאד חזקה, שעל פני הדברים חלה על כל נכסי הנישואין. מי שלא מקבל, צריך, באופן כן, לראות בכך חזקות שניתנות לסתירה ולהרשות הבאת ראיות.
השאלות המעשיות
חצי ממה?
א. מקרים קלים:
שכר – מגיע באופנים שונים. לידאי – גם אם זה לא "שכר" אלא פיצויי פיטורין, זכויות פנסיה או הפרשה לקופ"ג, זה נחשב שכר.
נכסים עיסקיים – היתה תקופה שבה הפסיקה אמרה שזה נפרד, כי הרבה פעמים לא היתה כוונת שיתוף (למשל האשה לא ידעה שיש לבעל עסק). פס"ד גבאי – גם נכסים עיסקיים נחשבים לנכסי הנישואין. יש שמסבירים את זה בתיאוריית התרומה.
ב. יכולת השתכרות מוגברת – פס"ד פלוני - ההפרש בין שווי יכולת ההשתכרות של בן הזוג בין רגע הנישואים לרגע הפירוק. דוגמה: הוא למד מנהל עסקים, היא למדה איתו ואז עברה לעבודה בלי משכורת. היא תמכה בו עד שהוא התחיל להיות עם פוטנציאל להרוויח. הוא רוצה להתגרש. הם מחלקים את כל הרכוש. כשהם נפגשו הם היו עם אותה יכולת השתכרות. בזמן הנישואים כושר ההשתכרות שלה ירד. לראות בהפרש של כושר ההשתכרות נכס, זה אומר שמה שצריך לחלוק זה גם את ההפרש השלילי. כך, שגם אם כושר ההשתכרות של הגבר לא עלה, נגיד אם הם התחתנו מאוחר, יכול להיות שכושר ההשתכרות של האשה ירד בינתיים. פס"ד פלוני לא אומר את זה במפורש, אבל זאת המשמעות לדעת דגן.
הפסיקה בארה"ב: בניו יורק מאז פס"ד אובריאן עלית כושר ההשתכרות היא חלק מנכסי הנישואין. ברוב המדינות האחרות לא. לפעמים זה נכנס במזונות.
פס"ד פלוני – האם נכסי קריירה הם חלק מהרכוש המשותף? לא הכי ברור ממנו מה ההלכה, כי הוא חלוצי, ואולי יהיו מקרים בהם לא יחול. כדי לדעת מה תהיה ההלכה צריך להבין מה ההצדקה. טענת השיוויון המגדרי – קשה לדגן להצדיק צעד כזה ע"ס רצון להגיע לשיוויון מגדרי חברתי. טענה אחרת – היא תרמה בכך שהיא איפשרה לו לעשות. זה היגיון התרומה, אז צריך לבדוק כמה כסף בדיוק היא חסכה לו. אם מקבלים את גישת דגן ביהמ"ש צריך לבחון רק את החשש של ניצול לרעה. מתיחסים לזה כאל נכס נישואים רגיל. אם מקבלים את תפיסת התרומה/כוונה, צריך לבחון את הסיטואציה הספציפית ולהכריע על פיה. דגן מניח שבגלל שזה ההקשר הכי חדש, לפסיקה לא תהיה ברירה אלא לחדד את הרציונל.
הטענות נגד ההלכה:
“זה לא נכס" – מי שמקבל את התפיסה הריאליסטית של הקניין לא מתרשם מהאמירה הזאת, כי המשפט קובע האם זה נכס או לא.
זה מעוות להגיד שכושר ההשתכרות של אדם, שכרוך בזהות המקצועית שלו, זה לא "שלו" אלא "שלנו", זה נוגד את כהב"א. בקיצוניות גם דגן מסכים על זה. אבל בפועל הרי אי אפשר "לקחת" את ה"כבוד" שנמצא בקריירה, רק את הכסף (גם אם אפשר עקרונית לכמת את זה). כלומר לוקחים בחשבון רק את ההיבט הממוני ולא האישיותי, וזה לא אמור להיות נכס מכונן.
כרגע לאדם אין כסף. לכאורה הוא חייב לקחת הלוואה. הוא בעצם חייב להמשיך בקריירה העתידית שלו. זאת בהחלט פגיעה בכבה"א. דגן הציע להתגבר על זה ע"י תשלומים עיתיים שניתנים להערכה מידי פעם. ביהמ"ש בפלוני דוחה את ההצעה כי היא שומרת על הקשר. אבל, בהרבה מקרים הקשר בין כה וכה נשמר בגלל הילדים. שנית, כדי לא לשמור על הקשר, ביהמ"ש לוקח בחשבון את ההסברות שהבעל ירצה לשנות מצקוע, ונותן סכום נמוך יותר משתלומים עיתיים אפשריים. למעשה, לא הושגה מטרת ההגנה על האשה מפני התלות בגבר. אולי היה צריך להשאיר לאשה את הבחירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה