הטענה העיקרית של קולינס וסקובר: בהנתן האופן שבו פועלים המנועים הגדולים של דעת הקהל והשיח הציבורי – כלומר טלוויזיה- חופש הביטוי הורס את עמצו כאשר הוא מנסה להציל את עצמו מצנזורה. חופש הביטוי מנסה לברוח מ-1984 ומוצא את עצמו "בעולם חדש נפלא".
אז עכשיו מה עושים?
קולינס וסקובר נתקעים באותו פרדוקס, בין הרצון לייצר מסגרת רגולטיבית לבין החרדה מצנזורה שלטונית. כשהם מנסים לתאר את 3 המודלים האפשריים לפתרון (קלאסי, מודרניסטי ורפורמיסטי – השמות לא טובים).
- המודל הראשון הוא של מייקלג'ון ופיס – רגולציה – אנחנו רוצים לגבש ציבור נאור, המסחור הפראי הוא מסוכן לרעיון השלטון העצמי וצריך לחסום בפני הסכנה הזאת. המודל הזה מזמין עריצות, הלאמה.
- המודל השני – נסמך על תפיסות היד הנעלמה, ומוסיף לה את ההתנגדות להבחנה בין סוגי התקשורת השונים. זה, על רקע הבחנות שעזה בולניג'ר בין עתונות ותקשורת אלקטרונית (כי בה מחלקים זכיונות). אם באמת תהיה רגולציה רק על תקשורת אלקטרונית, אפשר להניח שזה יוביל לתחרות רגילה, כי התחרות תגרום לכך שגם הרמה של התקשורת האלקטרונית תעלה. הבעיה היא שהתחרות יכולה להביא דווקא לזה שהרמה של התקשורת האלקטרונית תרד. המודל הזה נדחה כי העדר הרגולציה עלול להביא להדרדרות ואנרכיה.
- מודל הביניים – ניסיון לבנות על היכולת של המדיה להציל את עצמה מפני עצמה, היכולת של הציבור להגיע להבנה של מה שטוב לו והיכולת של המדינה להתאים את התקשורת לצרכיה. גם המודל הזה נדחה כי הוא עלול לא להיות אפקטיבי.
הם משאירים אותנו עם הפרדוקס. הסיבה היא שאנחנו לא יודעים עד כמה הטלוויזיה באמת משחיתה את השיח הציבורי ואיזה מחיר אנחנו צריכים לשלם.
מהם הכלים המשפטיים שעומדים לרשותנו להציע התמודדות חוקתית ראויה עם הפרדוקס?
הבעיה היא לא השהוק מטיל מגבלות אלא שהשוק הוא המגבלה. השאלה היא איך מפרקים את בעית השוק בלי לשלם מחיר גבוה מידי של צנזורה?
ברמה המשפטית, המתח האמיתי הוא בין קניין לביטוי – בין האינטרס של מי שרוצה לדבר לבין מי שהמניות שלו.
לכן המפתח נמצא ביכולת שלנו להגדיר מחדש את מושג הקניין בהקשר הספציפי של בעל מניות בארגון תקשורת – להתשמש ברעיון של אחריות חברתית של תאגידים.
לקניין יש מקום מיתולוגי כמעט בגישה הליברלית. נדנסקי כבתה ספר בשם קניין פרטי וגבולות החוקתיות האמריקאית. הטיעון שלה הוא שהואבססיה במחשבה החוקתיתי האמריקאית עם קניין הכשילה באופן שיטתי את המחשבה הדומקרטית האמריקאית. כיוון שהקניין היה חזות הכל, האמריקאים קידשו את הקניין ולכן את הסטטוס קוו של חוסר השיוויון הקנייני. זה גרם לניכור, חוסר רצון להשתתף בשיח, ירידה באחוזי ההצבעה בבחירות. העיסוק בקניין פוגע בשיטה הדמוקרטית. הון > שליטה במנועי דעת הקהל > מחסומים לגישה לדיעות אחרות > הקטנת הסיכוי לשינוי. אי שוויון קנייני מוביל לאי שוויון למוקדי הכח הפוליטיים.
בארה"ב אפשר ממש לראות איך ביהמ"ש בארה"ב בוחר בקניין ע"פ הביטוי.
מה קורה בארץ?
לנו אין את המיתולוגיה של הזכות הקניינית. אמנם מעמדה עולה אבל היא מעולם לא הפכה לפרדיגמה של חירויות היסוד, עד חו"י כבה"א. הפסיקה התחילה להתעסק בשאלה מה המשמעות של מה שיש בחו"י ומה שאין בו (שיוויון, ביטוי). יכול להיות שהכיוון הוא שהקניין ינצח את חופש הביטוי בעתיד. ביהמ"ש הולך ומגביל את יכולת השלטון לפהקיע קניין פרטי. השיא הוא פס"ד שירותי אשראי.
במקביל גם מעמדה של זכות חופש הביטוי עולה – בהקשר של חוסר היכולת של השלטון להתערב.
הטענה שלה: הישות שנקראית תקשורת, שרובה נתון בידיים פרטיות, רק לכאורה היא איננה חלק מהארכיטקטורה של המערך הדמוקרטי. היא רק לכאורה לא מוסד דמוקרטי. הדרך להמחיש את זה היא אנלוגיה לרעיון התאגידי: ממה נולד רעיון התאגדות בע"מ? רצון לגייס יותר כסף, הקטנת סיכון, הורדת עלויות עסקה. הבעיה היא בעיית השליח – מתח בין בעלים להנהלה. התאגדנו פבורמט של דמוקרטיה ייצוגית כדי לאפשר כל מיני תועלות, ונתקלנו בבעית השליח – סכנת האופרטוניזם של השלטון. איזה מכניזם צריך בשדה התאגידי והלאומי כדי לפתור את הבעיה? ניטור. לשלטון יש אינטרס שיש מנגנון ניוטר פנימי כדי לוודא שהוא לא אופרטוניסט והשולחים יכולים לסמוך עליו. זה הגיוני שהתקשורת תהיה בתוך המבנה הדמוקרטי, שהפונקציות שלו עושות אותו חיוני למשטר דמוקרטי כדי לשמר את הרעיון השלטון העצמי.
האנלוגיה לא מדוייקת. האזרח הוא לא בעל מניות. לאזרח אין אופציה אחת זולה ופשוטה למכור. דווקא בגלל זה – זה מדגיש את הצורך להבטיח לאזרח את האופציה של קול – היכולת להביע את רצונו. למה יישום רעיון האחריות החברתית התאגידית לגיטימי במיוחד בתאגידי תקשורת? הסיבה היא האופן שבו צורכים תקשורת. כאשר הצרכן יודע שמוצר לא טוב, הוא יכול לא לקנות. לעומת זאת, בתקשורת יש לצרכן יכולת מאד מועטה לא לקנות. היכולת לגייס לחץ קלוקטיבי ולייצר מצב שבו כולם לא צורכים מוצר מסויים, אינה קיימת.
תגובת הנגד לטענה הזאת תהיה שמי שלא רוצה לא קונה. הבעיה היא שזה לא קורה, אנשים לוקחים מה שנותנים להם. היא חושבת שאנשים צריכים לקבל דברים מסויימים ולאו דווקא מה שהם רוצים. היא מודה שזה קצת פטרנליסטי. הכנסת שינוי מבני לתוך תאגידי תקשורת תוך שינוי ההגדרה הקניינית פותרת 2 בעיות: לא תהיה רגולציה של תוכן ואין צורך לסמוך על כוחות השוק. אלה שתי סכנות שחייבים להודות בהן.
איך זה יעבוד? אנחנו נדע יותר על אופן הפעולה של אמצעי התקשורת ולא נשלוט בתכנים. למשל, אם יהיו דירקטורים מטעם הציבור שנבחרים בתוך מאגר מסויים. למאגר הזה יבחרו אנשים ע"י השלטון והציבור והתקשורת. זה יחולל את הדיון והתודעה ולאו דווקא יפתור. זה אמור לאפשר אכיפה של הכללים של הרגולציה שיש היום על אמצעי התקשורת.
הרצון ליצור שיח ציבורי שעומד ב-3 אמות המידה של מידע, רציונליות והשתתפות צריך להיות אמת המידה המשפטית. פס"ד שלמה כהן הוא דוגמה קלאסית לאיזון בין זכות המו"ל להחליט לזכות האופוזיציה לפרסם. לדעתה, כאשר יש ספק צריך לטעות לטובת הביטוי. זה לא סותר את הרעיון המאקרו, את הראיה של ארגוני התקשורת.
המטרה היא להגיע לאתוס יותר בריא של התקשורת – לרעיונות של מותר ואסור, דמויות מופת לחיקוי – וזה יותר מתאים מכל חוק שהוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה