המשפט המנהלי הדיוני
המשפט המנהלי המהותי התפתח בקשר לכך שהיו הרבה התדיינויות בבג"צ. השפיע על מסגרת התדיינות רחבה, איזה סעדים אפשר לקבל במשפט מנהלי. יש דרכי ביקורת שאינן בג"צ – למשל מבקר המדינה יכול להתריע על ניגוד ענינים. הב"ש מיוחדת בכך שהיא היחידה שמחוייבת רק לכללי המשפט המנהלי. מבקר המדינה יכול למתוח ביקורת על יעילות ועיצוב מדיניות. יש ערכאות נוספות בלמד בג"צ בתהליך של ב"ש – בתי דין מנהליים, בתי דין לעבודה וכו'. אין קשר בין השאלה האם בג"צ מוסמך לדון בענין מסויים לבין השאלה האם חל על הנושא המשפט המנהלי. בחירת הערכאה בעקרון לא אמורה להשפיע על הדין המהותי, כמו שלפעמים רואים במשפט. בפועל יש שופטים אחרים, אולי עם רקע אחר וכו' וזה יכול להשפיע. למשל, כשענינים מנהליים התחילו להגיע לבימ"ש מחוזיים היתה תחושה שיש לשופטים נטיה לראות את הדברים מהפריזמה הכלכלית-מסחרית.
סמכות בג"צ
כיום מוגדרת בחו"י השפיטה – ס' 15. זהו גלגול מאוחר של חקיקה מהתקופה המנדטורית. זה היה בס' 43 של דבר המלך במועצתו. היה כתוב שם שיהיה בימ"ש שיש לו סמכות לבקר את רשויות השלטון ושהוא העליון. זה מבטא את המסורת השיפוטית שהביאו הבריטים תוך התאמה להקשר הקולוניאליסטי. זה הרעיון של שלטון החוק, ביקורת על הרשויות, יש לביהמ"ש סמכות לתת צווים לרשויות השלטון. באנגליה ביהמ"ש הזה הוא של ערכאה ראשונה ואפשר לערער עליו, אבל בארץ זה העליון, כי ישבו בו בריטים. הסיבה שלא שינו את זה היא שהיתה הרגשה שיש שם אנשים כשירים במיוחד, וגם לא היו הרבה תיקים. הגישה מאד מהירה ויש את היוקרה של ביהמ"ש העליון, וזה הביא להתפתחות דינמית ואפקטיבית של ב"ש. במשך שנים נראה היה שהיתרונות עולים על החסרונות.
ס' 7 לחוק ביהמ"ש הוא הגלגול של ס' 43 ואותו החליף ס' 15 לחו"י השפיטה. כאשר סמכות בג"צ נכנסה לחו"י, זה היה ב-84, כשעוד לא היתה המהפכה החוקתית. זה אומר שסמכות בג"צ נהנית משיריון חוקתי.
כיום התנאים השתנו: עומס התדיינות עצום – ברור שצריך לשתף בימ"ש אחרים והשאלה היא רק באיזו מידה.
ס' 15(ג) הוא כללי ופתוח, מדבר על כך שלביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ציש סמכות לתת סעד כללי למען הצדר. ס' 15(ד) מגדיר 4 קטגורית של מקרים שבמסכות בג"צ. האם הסמכות הכללית כפופה לפרטים של (ד) והאם הפרטים של (ד) כפופים לעקרון של (ג)? האם בקטגוריות של (ד) ביהמ"ש אמור לתת סעד בכל מקרה או רק כשהוא נחוץ למען הצדק? האם ניתן לתת סעד למען הצדק בכל ענין? הס' מבלבל ולכן הסמכות מתבססת על פסיקה ולא על פרשנות מילולית.
לכאורה יש שני תנאים – כשהצדק מחייב לתת סעד וכשזה לא בסמכותו של בימ"ש אחר (סמכות שיורית). בעצם כל ענין ה"צדק" הוא תרגום רוע מאנגלית של JUSTICE.
אז מה זה תנאי הצדק? בפסיקה של בג"צ יש שורה של מבחני סף שנדבר עליהם בהמשך, אבל בעצם כאשר מפעילים את מבחני הסף האלה אומרים שיש סמכות אבל הוא לא מפעיל אותה כתוצאה משק"ד. אין תשובה טובה לשאלה הזאת. ביהמ"ש עצמו מתבלבל מתנאי הצדק.
פס"ד בלן נ' שר החקלאות – בלן הגיש עתירה על כך שלא ניתן לו רישיון ציד. העתירה נדחתה בפס"ד של 2 שורות – זה לא צודק לצוד וביהמ"ש לא רוצה להתערב. זה לא פס"ד מוצלח – צדק פרטי של השופט לא יכול להיות התוכן של הס'.
פירוש נוסף למכשול הצדק – פס"ד עמותת הפורום לדו קיום בנגב – עתירה שנגעה לצורך של ילדים בדואים בבישובים בלתי מוכרים ללכת לביה"ס תוך חציית נחל חברון שהוא מלא בביוב. ביקשו לתת סעד זמני עד שיסדרו את זה באופן הגיוני. מצא נתן צו ביניים לגשרון זמני עד שיגמרו לדון בעתירה. הבעיה שלפי חוקי התכנון והבניה אי אפשר לבנות כלום בלי תוכנית ורישיון. ביהמ"ש אומר שהוא נותן סעד למען הצדק אפילו שזה בניגוד לחוק, כי חו"י גובר על חוק רגיל.
השאלה המשפטית היא האם ביהמ"ש יכול להשליט תפיסת צדק מעבר למה שהחוקים קובעים? גם על פס"ד הזה היתה ביקורת. הויכוח על מה אומר הצדק עדיין מתנהל. בכל מקרה, הסמכות גם במסגרת 15(ד) היא כה רחבה עד שכמעט לא משתמשים בתנאי הצדק.
ס' 40(2) לחוק ביהמ"ש קובע שמסכות ביהמ"ש המחוזי היא לדון בכל ענין שאינו במסכות הייחודית של בית דין אחר – סמכות שיורית גם! איך יכול להיות שיש שני בימ"ש עם סמכות שיורית? אם הפרשנות המילולית מובילה לאבסורד זונחים אותה.
המסורת שהתהוותה היא סמכות בג"צ אינה שיורית אלא מקבילה. בענינים רבים שבסמכות בג"צ יש באופן עקרוני סמכות גם למחוזי וגם לעליון. חלוקת העבודה היא לא ענין של סמכות אלא של שק"ד. ההכרה בכך הביאה להודעות של בימ"ש העליון בסגנון – מעכשיו תפנו בנושאים האלה למחוזי. זה ענין של מדיניות.
רוב המקרים בהם דן בג"צ נופלים בס' 15(ד):
(1) – צווים על שחרור אנשים שנעצרו/נאסרו שלא כדין – הביאס קורפוס מהמגנה קרטה. זה יותר הצהרתי, מבטא את ההגנה על הזכות לחירות אישית. אין לו חשיבות מעשית רבה כי אנחנו נוטים לחשוב שבישראל לא כולאים אנשים ללא סיבה. ברור שהס' לא נועד לטפל במעצר פלילי. המעצר הפלילי נידון בבימ"ש תוך 24 שעות בין כה וכה. בעקרון כל מקרה של נטילת חירות של אדם בלי הליך משפטי יכול להכנס כאן – כמו אשפוז כפוי. היו דיונים בנושא היה בחטיפות ילדים במקרי גירושין עד שנות ה-90. היום זה נידון בבימ"ש לעניני משפחה.
(2) - חשיבות מעשית רבה ומרכזית. זאת ההוראה המרכזית שמסמיכה את בג"צ לפקח על כלל רשויות המינהל. הסמכות מתיחסת למילוי תפקיד ציבורי על פי דין. תפקיד ציבורי: זה תנאי די עמום. עלה בפסיקה שאם הרשות שוכרת משרד זה לא תפקיד ציבורי, אלא התפקיד שלה זה השליחות על פי חוק. אבל, אם הרשות עושה משהו כסמכות עזר אבל מפרה את החוק, בג"צ לא צריך לבקר את זה? היום ההנחה היא שכל מה שהרשות עושה זה התפקיד הציבורי שלה. על פי דין: זה צריך להיות תפקיד שהוטל בחוק על הרשות, להבדיל ממקרה שבו מילוי התפקיד רק נזכר בחוק או מוכר על ידו. למשל – חוק העונשין מכיר בהימורים של מפעל הפיס אבל מפעל הפיס לא חייב לעשות הימורים. יש גופים שמוכרים למטרות הקלה ממס, אבל זה לא אומר שהם גוף ציבורי. מה לגבי גופים דו-מהותיים? בד”כ לא ידונו בהם. מה לגבי גוף שמאד דומה לגוף שממלא תפקיד סטטוטורי, כמו החברה לשיקום הרובע היהודי בירושלים. התשובה היא שבמקרים דומים לקטגוריות של 15(ד) אבל לא נכנסים טכנית, בג"צ רואה עצמו מוסמך אם הצדק מחייב זאת, לדון בהם (ס' 15(ג)). זה לא המקרה הטיפוסי.
(3) - ב"ש על גופים שיפוטיים ומעין-שיפוטיים, למעט בימ”ש שחוק זה דן בהם ובי”ד דתיים (יש חריג בס' (5)). אנחנו לא רוצים שיפנו לבג"צ על בימ"ש השלום והמחוזי כי מערערים לעליון. הביקורת על בי"ד דתיים מצומצמת יותר.
מבחינה מילולית היה אפשר לפנות על כל החלטה של טריבונל מנהלי זוטר או ועדת ערר לבג"צ. מצד אחד הם כפופים אבל אי אפשר לשים את בג"צ כערכאת ערעור כללית על כולם.הגישה בשנות ה-50 היתה שתהיה התערבות "רק בטעות הגלויה על פני הפסק", כלומר טעות חמורה בעליל, שלא דורשת את בדיקת התיק. הבעיה היא שיכולות להיות טעויות חמורות שאינן "גלויות על פני הפסק", מה גם שככל שינמקו פחות כך הסיכוי לב"ש יורד... לכן ננטש המבחן הפורמלי אבל עדיין ההתערבות תהיה רק במקרה של טעות מהותית. ביקורת על ביה"ד לעבודה – הוא לא רשות מנהלית אבל גם לא חלק אינטגרלי ממערכת ביהמ"ש. כאן באה לידי ביטוי התפיסה הזאת – ההתערבות של בג"צ לא תהיה כמו ערעור אלא רק אם יש טעות מהותית.
בפועל, בג"צ מפקח פחות ופחות על טריבונלים במדינה, כי כאשר החקיקה מקימה בית דין מנהלי לעניני משהו, היא קובעת שאפשר יהיה להגיש ערעור לבימ"ש שלום/מחוזי (דוגמת חוק בתי דין מנהליים). זה מוציא את הנושא מטיפול ס' 15(ד)(3), שכיום יש לו חשיבות בעיקר סימלית. אפשר לעתור על ועדות חקירה למשל.
האם אף פעם אי אפשר להגיש עתירה לבג"צ נ' בימ"ש שלום/מחוזי? נניח שאדם יגיש תביעת גירושין בבימ"ש לעניני משפחה, שזה אסור, ובכ"ז היו עושים משפט – האם במקרה כזה לא היינו נותנים זכות עתירה לבג"צ? ברור שכן, וההלכה היא שרק במקרים חריגים – כאשר ביהמ”ש חרג מסמכותו במובן הצר או של שרירות בתחום המנהלי הטהור. הכוונה היא לא משהו שקשור להתדיינות, אלא אם נגיד ביהמ"ש היה אומר שרק לבעלי עיניים כחולות מותר להיות נוכחים במשפט. זה כמובן מכח ס' 15(ג)
– בי"ד דתיים – בג"צ יכול להורות להם לדון או להמנע מלדון. לפי הניסוח הוא אמור לבקר את ביה"ד הדתיים רק כשהם חורגים מסמכותם, ולא כשהם טועים. ההיגיון הוא של אוטונומית שיפוט קהילתית וסטטוס קוו. יש בזה גם היגיון מבחינת היכולת המקצועית של ביהמ"ש. כל זה בתיאוריה! למעשה, במהלך השנים ביהמ"ש השתמש בכלים פרשניים על מנת להתערב בפסיקה לא רק במקרים של חריגה מסמכות במובן הצר. אם כי, עדיין הביקורת מצומצמת יחסית לזו שעל בי”ד אחרים. בג"צ יתערב בפסיקת ביה"ד הדתי גם במקרים של פגיעה בכללי הצדק הטיבעי – לא נותנים לאחד הצדדים לטעון, יש משוא פנים של השופט. מאד קום המדינה חוקקו חוקים שמופנים במפורש לבי"ד הדתיים, כמו חוק שיווי זכויות האישה לגבי רכוש. אם ביה"ד הדתי יפעל בניגוד לחוק הזה, בג"צ יתערב. האם זאת חריגה מסמכות או צדק? אפשר להתווכח על איזה ס' בדיוק, אבל זה פחות משנה. המהלך הכי מהפכני הוא שביהמ"ש העליון מפעיל על ביה"ד הדתיים גם את חוקי היסוד, והבסיס לכך הוא שכל רשות שלטונית חייבת לכבד אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה