ורמיול
ורמיול מניח שביהמ"ש הוא הומוגני. הוא מציע לכן למנות לא-שופטים לביהמ"ש העליון. הסיבה היא תיאורמת המושבעים שלו. החינוך המשפטי הופך שופטים להומוגניים. לדעת המרצה ורמיול טועה – ההומוגניות שהוא מוצא אינו נובעת דווקא מהחינוך המשפטי אלא שהשופטים מגיעים מאותו חתך סוציו-דמוגרפי. מצד שני, הוא מתעלם לחלוטין מההטרוגניות של הדעות הפוליטיות, שזה בולט במיוחד בביהמ"ש האמריקאי. אנחנו יודעים שבביהמ"ש העליון שלנו אין כמעט דעות מיעוט. מעניין שלאחר אותו מאמר שבדק את זה יש יותר דיעות מיעוט.
ורמיול מסביר שביהמ"ש נוקט קו שמרני מטבעו כי הוא תופס את עצמו כחלק מסיפור. זה לעומת המחוקק שהוא יותר דינמי. לכן המחוקק יותר הטרוגני. בקונטקסט הישראלי יש טענות שביהמ"ש שלנו יותר דינמי וליברלי מהמחוקק. למשל – בשאלות כמו מיהו יהודי, המחוקק פוחד להכריע וביהמ"ש לא.
השימוש בתיאורמת המושבעים – יש לנו קושי להבין איך נראית דמוקרטיה. אין לנו תמונה של זה בראש. דמוקרטיה מורכבת מהרבה אנשים שעושים הרבה דברים בו"ז. לכן הרבה אנשים שמנסים להסביר מהי דמוקרטיה בונים מודל מפשט. תיאורמת המושבעים היא מודל כזה. צריך לזכור שזה מודל מעוות. המודל הזה אומר שדמוקרטיה הוא מצב שבו יש שאלה קשה עם מס' מצומצם של תשובות אפשריות שאחת מהן נכונה, וכל אחד בוחר תשובה בו"ז. במציאות - אפילו בקלפי אנחנו לא בוחרים סימלוטנית. כלומר למודל יש הרבה פגמים וצריך להזהר במה שמשליכים מהמודל על הדמוקרטיה.
אפשר גם לטעון שדמוקרטיה זה הרבה יותר מלתת תשובה נכונה – זה גם אינטרסים, דיונים, תן-וקח פוליטי.
תזכורת: ע"מ לדעת האם ב"ש היא לגיטימית ומתי, אנחנו צריכים לענות על השאלה מהי דמוקרטיה.
היינו בעמדה הליברלית ונעבור בהדרגה לרפובליקנית. לפני זה, נדבר על העמדה של שומפטר – העמדה הצינית. העמדה הרפובליקנית אמורה להתגבר על העמדה הצינית.
שומפטר
הוא סוציאליסט ומלוכני. הוא מנסה להסביר מדוע הקפיטליזם ישקע – כי הוא מייצר אנטגוניזם כלפי עצמו. הוא מנסה להראות עד כמה הדמוקרטיה שונה מהמודל הקלאסי. אנחנו לא נאבד שום דבר אם נתנער מהדמוקרטיה כמו שאנחנו מתנערים מהקפיטליזם.
ע"פ שומפטר דמוקרטיה היא הכח שניתן לעם להחליף את האליטה הפוליטית שעכשיו בשלטון. לא לבחור, אלא להדיח. הכח הזה יוצר שוק שהמצרך בו הוא כח פוליטי. התחרות היא בין האליטות הפוליטיות. הצרכן הסופי הוא האזרח. בעצם אין קשר בין העם לבין ההליך הדמוקרטי. הריחוק הזה מונע את הקיום של "המודל הקלאסי" שמדבר על רצון העם.
כיצד הוא מראה שיש חיץ?
- יש הבדל חשוב בין עם ובין רוב. המודל הקלאסי טוען שדמוקרטיה מבטאת את רצון העם. בפועל, הרוב קובע ולא העם. הוא מחליט האם להעיף את האליטה הפוליטית. לא ברור למה הוא מתכוון. הוא אומר שפתרון אחד הוא בחירות פרופורציונליות (כמו בישראל) ולא אזוריות. שיטת בחירות אזורית מעוותת את רצון העם. דרך אחרת להבין את כוונתו היא שהרוב הוא רק חלק מהעם. צריך לחפש מה כל העם רוצה. הבעיה היא שזה ממש לא תיאור של המודל הקלאסי. לסיכום הטיעון הזה שלו לא חזק.
- יש הבדל בין בחירה לבין אישור. ש' אומר שגם כאשר אנחנו בוחרים נציגים וגם כאשר בוחרים ממשלה, זאת לא באמת בחירה. לעם אין יכולת אמיתית להשפיע על המועמדים שלו – הם יכולים רק לאשר את מי שבחר להתמודד. לכן לדעתו זאת לא באמת בחירה אלא אישור/אי-אישור. למה ההבחנה לא משכנעת? האם שומפטר רוצה שכל אחד יוכל להכריח מישהו אחר לייצג אותו? יכול להיות ששומפטר מתכוון לכך שכמו בשוק תחרותי משוכלל, הבחירה היא רק בין לקנות מוצר ללא לקנות – כמו כשיש חוזה אחיד אי אפשר לשנות אותו, רק לא לקבל. באותה מידה גם לבוחר יש את הכח רק להדיח את האליטה הקיימת.
- ההליך הפוליטי מנותק מרצון העם. הציבור סובל מבעיית רציונליות כי הוא חושב רק על הטווח הקצר. האליטה הפוליטית מבינה את זה. כדי לשרוד בבחירות האליטה מנסה להשיע רק על הטווח הקצר. אם ההליך הדמוקרטי קשוב, הוא רק פופוליסטי. זה לא כמו התפיסה הקלאסית שמדברת על העם כמעצב את האינטרס הכללי. מזה הוא מגיע למסקמ שדמוקרטיה היא בכלל לא כלי טוב להבטיח חירויות וזכויות. המאבק על הטווח הקצר לא מאפשר לפוליטיקאים לקדם שיוויון. זה מחייב חשיבה עקרונית לטווח הארוך. לכן אם רוצים להשיג חירות ושוויון אז דמוקרטיה היא לא הכלי הנכון. לדעתו משטר מלוכני יכול לעשות את זה יותר טוב. אין קשר ישיר בין דמוקרטיה לזכויות ושיוויון.
לדעת המרצה אלה טענות חלשות ולא מוכחות. למרות זאת קשה להשתחרר מהרושם שיש משהו בהליך הדמוקרטי שיוצר ריחוק בין העם לבין מי שנמצא בהליך.
למה העמדה הזאת חשובה לב"ש?
אם אנחנו מקבלים את הטענה שדמו' כהליך שמרוחק מהעםלא מיועד לשמר או לקדם חירויות ושיוויון, אז או שנלך על שלטון מלוכני או שיהיה לנו ביהמ"ש חוקתי חזק. חלק מהשיפור בחירויות ושוויון ניתן בזכות ביהמ"ש ולא ההליך הדמוקרטי עצמו. האם משטר מלוכני שונה ממשטר שבו יש הליך דמוקרטי עם בימ"ש חוקתי חזק? בשניהם אנחנו מקדמים חירות ושיוויון.
אפשר לטעון שהסיכוי שמשטר מלוכני יקדם זאת לאורך זמן הוא יותר נמוך, כי הכח משחית. מצד שני אפשר לטעון שביהמ"ש כן כפוף להליך הפוליטי. אבל אלה לא טיעונים עקרוניים אלא מדברים על סיכויים.
האם יש הבדל עקרוני בין המשטרים? התשובה הרפוב' היא שברמת העקרון אין הבדל. בשניהם אין חופש פוליטי (נקרא גם חירות רפוב'). תנאי להיותנו חופשיים הוא שנקבע לעצמנו את הנורמות. וזאת בדיוק הבעיה עם ב”ש.
עבור העמדה הרפוב' השאלה היא מי קיבל את ההחלטה ולא כמה חירויות יש לנו. יש ערך אינטרינזי לעיבודה שהעם הוא מקבל ההחלטות. ההליך הדמוקרטי הוא מנגנון שבאמצעותו אנחנו יכולים כעם להתאחד ולקבוע את האינטרס הציבורי. להחלטות כתוצאה מהליך דמוקרטי יש לגיטימציה רק בגלל ההליך.
עצם ההשתתפות בהליך גורמת לאנשים להרגיש שייכות להחלטה שהתקבלה, גם אם היא בניגוד לדעתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה