הגישה התוצאתית
מחקרים אמפיריים חלוקים בדעתם האם צריך להגן על הזכות להתארגנות או לא, מבחינת התוצאות. קבוצת המבקרים (את הזכות) טוענת שארגוני העובדים יוצרים מונופול, וזה לא טוב מבחינת שוק חופשי. קבוצת התומכים אומרים שארגוני העובדים מצליחים להשיג קול לעובדים.
מבקרים:
- זה יוצר בעיית ייצוג
- העלאת שכר תביא לאבטלה
- האינטרים של העובדים החלשים פחות מיוצגים ע"י הוועד
- מוביל לנוקשות ארגונית – נפגעת הפרורוגטיבה של המעסיק
- עלויות חברתיות מיותרות – סכסוכי עבודה ושביתות
- יובילו כקבוצת לחץ למדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית
תומכים:
- קידום צדק חלוקתי
- מעודד יצירת מקומות עבודה
- מונעים סכסוכי עבודה מיותרים כי רוצים להגיע לשת"פ מקסימלי עם המעביד. יש כללי משחק לשביתות גם כאשר הן קורות.
- חשוב שהעובדים יישמעו ברמה הפוליטית
קשה להכריע בשאלת היעילות של ארגוני העובדים.
הגישה הדאונטולוגית – זכות ההתארגנות כתכלית
זכות ההתארגנות היא היחידה שהיא גם פוליטית וגם חברתית. לא ברור כיצד להתיחס אליה. זה ישפיע על היקף ההגנה על הזכות. זכויות פוליטיות נתפסות כזכויות של הפרט. מקובל להצדיק אותן ככאלה שמאפשרות מימוש עצמי. זכויות חברתיות נתפסות כזכות של מעמד או קבוצה, כבעלת אופי חלוקתי, המטרתה לצמצמם פעערים בין עובדים למעבידים, בין עובדים לבין עצמם. זכות פוליטית היא שלילית וחברתית היא חיובית. אם מתיחסים לזכות כשלילית אז בודקים רק יכולת במובן הצר – האם מישהו מפריע לי להתאגד. אם התיחסים אליה כחיובית צריך לשאול האם הזכות ההתארגנות היא אפקטיבית.
מהי מהות ארגון העובדים? אם הזכות להתארגנות היא פוליטית, ארגון העובדים ייחשב תאגיד שמטרתו למקסם רווחים. אם היא זכות חברתית, יכולים להיות הרבה אינטרסים לאיגוד, יכולים להיות בתוכו ניגודי אינטרסים, יש לו היבטים פסיכולוגים וחברתיים. זה ארגון פוליטי-חברתי.
בישראל זו לא אחת מהזכויות המנויות ואין פס"ד שקובע שהיא חלק מכבה"א. בהצעת חוקה לישראל: יש פרק על זכויות ביחסי עבודה שמסווג את זכות ההתארגנות כחלק מחופש הביטוי; גם למעבידים יש זכות להתארגן כדי לקדם את זכויותיהם; יש הכרה בזכות העובדים לשבות ולחתום על הסכמים קיבוציים מחייבים.
סוגי הפגיעה בזכות להתארגנות
- פגיעות ישירות: סקטורים שנאסר עליהם להתארגן. למשל, אנשי צבא ובטחון (צבא, משטרה, שב”כ, שב”ס).
- פגיעות עקיפות:
- מה היקף ההתארגנות המותר?
- עד כמה מותר למעסיק לפגוע בארגון עובדים?
המצב בישראל
ההסתדרות
הוקדמה ב-1920. קראו לה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י. ב-66 מחקו את המילה "עבריים" והיא התחילה לארגן עובדים ערבים. ב-94שינו את השם ל"התדרות העובדים הכללית החדשה". המטרה של הקמת האיגוד התיה תחרות בכח העבודה הערבי שהיה זול ומיומן יותר. ההסתדרתו היתה הבעלים של המשביר, כור, סולל בונה, בנק הפועלים, עיתון דבר. בכך בא לידי ביטוי שילוב של סוציאליזם וציונות. היא היתה גם מעסיק גדול, וזה השפיע על ההתנהגות שלה במו"מ.
עד שנות ה-80, שיעור ההתארגנות היה זהה לשיעור הכיסוי של הסכמים קיבוציים – כ-80%. במילים אחרות לא היו צווי הרחבה. ההסתדרות השפיעה גם על החקיקה והפסיקה. לאחר שנות ה-80 חלק ירידה תלולה בשיעור החברות. בשנת 2000, 45% מהעובדים היו חברים, והכיסוי ע"י ארגונים קיבוציים ירד ל-56%. היום רק 34% אחוזים חברים והכיסוי נשאר 56%.
הכיסוי הנוכחי שהוא קטן משאיר אותנו עם כלים משפטיים אנכרוניסטיים. החוקים נחקקו בשנות ה-50. בעבר לא ראינו מקרים שבהם מעסיק רוצה לסיים מערכת יחסים קיבוצית, או לפטר עובדים בגלל שהם יוזמים התארגנות. אלה דברים שפשוט לא היו. האם זה בכלל לגיטימי שההסתדרות תייצג את האינטרסים של ככל העובדים ויחתמו הסכמים שאח"כ יורחבו על כולם?
קורפורטיזם מתאפיין מריכוזיות ויציבות. ריכוזיות – המו"מ מתנהל ברמות הכי גבוהות של הארגונים. יו"ר ההסתדרות, נציג בכיר של ארגוני המעסיקים ונציג בכיר של הממשלה. כל אחד מהנציגים מקבל מנדט מהארגון לחייב את כל החברים. המו"מ לגבי התנאים היו כלל-ארציים – משפיעים על כלל המשק או על הענף. 80% מתוספות השכר הגיעו מהסכמי מסגרת כאלה, שהושלמו ע"י הסכמים ענפיים. המדינה לא חתומה על ההסכמים, אך היא מעורבת כי יש לה אינטרס וכח לגרום לצדדים להגיע להסכם. היא גם המעסיק הכי גדול במשק. התפתחו דפוסי מו"מ שונים כתלות במעורבות של המדינה כמעסיק. ההסתדרות היתה מוכנה לשתף פעולה עם המדינה, ונוצרה הנחה שבשרות המדינה התנאים יותר טובים.
גם אחרי שההסתדרות התחילה לאגד ערבים, היו קבוצות בחברה שלא היו מיוצגות באופן שווה. הרבה הסכמים קיבוציים הגנו על עובדים בליבת ההסתדרות. הקבוצות המודרות היו: ערבים, מזרחים (במיוחד בעבר), שב"חים, עובדי קבלן. ההסתדרות הביאה למערכת יציבה. היה קשר אידיאולוגי פוליטי בין ההסתדרות לתנועת העבודה. ההסתדרות היתה מאד פעילה כלכלית בתור מעסיק. ההסתדרות שלטה באופן כמעט מוחלט על המערך הפנסיוני.
איך נשמרה היציבות במשק:
- המו"מ מוכל על כלל המשק. אם העובדים מראים למעסיקים שהם אמנם ישלמו קצת יותר, אבל זה לא יפגע בתחרות ויהיה כח עבודה מרוצה – המערכת תעבוד. גם מעסיקים שלא רצו להיות מחוייבים עדיין יהיו תחת צויי הרחבה. זה מצמצם את היתרון של פרישה מהמו"מ.
- מכשיר להגנה על המעסיקים מפני תחרות מחו"ל היה הטלת מכסים גבוהים על ייבוא. כך מבטיחים שלמעסיקים יהיה פחות אכפת להעלות משכורות. כאן רואים את תפקיד המדינה. המדינה גם מחנכת את הציבור לקנות "כחול לבן".
- ההסתדרות היתה גם מעסיק גדול, ובתור מעסיק לא רצתה שתהיה הגנה גדולה מידי על העובדים. ההסתדרות היתה בעבר המעסיק השני בגודלו במדינה.
הגורמים המרסנים האלה לא תמיד עזרו. באמצע שנות ה-60 המעסיקים והמדינה חשבו שההסתדרות הבריזה וכתוצאה מכך הפתרון של המדינה היה התרת כניסה של עובדים פלסטיניים לישראל. זה היה מסר להסתדרות שאין לה מונופול על שוק העבודה.
המערכת הפלורליסטית
מקור הקשיים למערכת הקורפורטיסטית – הסיפור הוא שההסתדרות קרסה בעקבות חוק ביטוח בריאות ממלכתי (95) שניתק את הקשר בין חברות בארגון עובדים לכיסוי ביטוחי. זה ביטל תמריץ משמעותי של העובדים להיות חברים. זה סיפור פשטני, כי שיעור החברים ירד עוד לפני החוק. היה תהליך של החלשות מערכת יחסי העבודה עוד משנות ה-80:
- פני התעשיה בארץ השתנו. נוצר ענף ההיי-טק שתפס את עצמו כמחוץ לכלכלה הישנה. זה ענף דינמי, לא היררכי, עם חוזים אישיים. הכניסה של הענף שימשה בתור דגם לדפוס העסקה לענפים אחרים.
- תעשיות אחרות מתחילות להשען יותר על חברות כ"א (מיקור חוץ). התחיל מעבר להסדרי תעסוקה גמישים – מהבית, בשעות אל שגרתיות. זה נתפס כלא מתאים למודל הקורפורטיסטי הקלאסי.
- העובדים מרגישים שהם יסתדרו יותר טוב במו"מ אישי.
- החברות בהתסתדרות לא היתה סממן זהות רציני, כי "כולם היו חברים", לא היתה תחושת סולידריות בין החברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה