- רע"א 39/89 General Electric נ' מגדל, פ"ד מב(4) 762
המשיבות הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כנגד General Electric Company (להלן - ג'נרל), שהיא חברה שמושבה במדינת ניו-יורק בארצות-הברית, "ע"י ג'נרל מהנדסים". בוצעה המצאה של כתב התביעה וההזמנה לג'נרל מהנדסים, וזו החזירה את ההזמנה למזכירות בית המשפט ביחד עם מכתב בו נאמר, כי "איננו מחזיקים ביפוי כח כלשהו מטעם (ג'נרל) ואיננו מוסמכים לקבל עבורה או בשמה מסמכי בית דין או ליצגה בהליכים משפטיים כלשהם". שתי הערכאות הקודמות ביססו את החלטתן בדבר חוקיות ההמצאה על תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בהסכם מינתה ג'נרל את ג'נרל מהנדסים כנציגת מכירות מוסמכת בשטח מדינת ישראל; בהסכם התחייבה ג'נרל, בין השאר, גם לשלם לג'נרל מהנדסים עמלה בגין מכירות שבוצעו במישרין על-ידי ג'נרל ללקוחות בישראל; ג'נרל מהנדסים מצדה נטלה על עצמה התחייבויות שונות, וביניהן התחייבות לקיים קשרים פעילים עם לקוחות בישראל ולדווח לג'נרל על כל הפעילויות הממשלתיות, המסחריות והתעשייתיות וכן על התכניות העשויות להשפיע על מכירת המוצרים נושא ההסכם ללקוחות בישראל. עוד נאמר שם, שג'נרל מהנדסים היא קבלן עצמאי ואינה נחשבת נציגה או שלוחה של ג'נרל לכל מטרה שהיא.
ג'נרל אינה "גרה" באזור השיפוט המקומי של בית המשפט, ולפיכך, אם אך אפשר לראות את ג'נרל מהנדסים כ"מורשה" של ג'נרל בגדר התקנה, ניתן היה להמציא לה את כתבי בי הדין בהרצליה ב', המצויה באותו תחום שיפוט.
מיהו ה"מורשה" לפי תקנה 482. לעניין תקנה 483(א) כבר למדנו, שאין מדובר ב"שלוח" כמשמעותו הטכנית של דיבור זה אלא במי שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבינו לבין הנתבע הגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו.
השאלה, מה מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת-פועל, היא שאלה שבדרגה. מחד גיסא, לא הייתי רואה "סוכן מכירות", הקונה טובין מחברה זרה ומוכרם בארץ על חשבונו הוא, הא ותו לא, כ"מורשה, העוסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק"; אך מאידך גיסא, ככל שניתן יהיה לדלות מן העובדות יותר סממנים של שיתוף פעולה עסקי בין הנתבע לבין מנהל "עסקיו" כן תגבר הנטייה לראות ב"סוכן המכירות" "מורשה".
במקרה שלפנינו - כך נראה לי - לא שגו הערכאות שקדמו לי באופן בולט בקובען, שג'נרל מהנדסים הוא "מורשה" של ג'נרל לעניין תקנה 482; לא זו בלבד שג'נרל מהנדסים לא הסתפקה בקניית טובין ומכירתם על חשבונה, אלא היא גם ניהלה עם המשיבה 2 משא ומתן, שהניב עיסקה מסחרית. מכוח ההסכם עם ג'נרל שומה היה עליה לקיים קשרים פעילים עם לקוחות בישראל, לדווח לג'נ'רל על מצב השוק ולציית להוראות שונות של ג'נרל. עובדה היא, שחרף ההגדרה הפורמאלית לסתור הכלולה בהסכם הוצגה ג'נרל מהנדסים בפועל, כלפי חוץ, כמי שמייצגת את ג'נרל, וכך גם הובנה מערכת היחסים על-ידי עובדי ג'נרל מהנדסים ועל-ידי מתבונן מן הצד, והיא נראית משקפת את המציאות.
- רע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG (טרם פורסם)
המבקש הגיש תביעה נגד המשיבות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עת שהה במועדון נופש בטורקיה.
המשיבות הן חברות גרמניות ששייכות לקונצרן תיירות בינלאומי. המשיבות הפורמאליות הן, על פי הנטען, משווקות של שירותי תיירות בישראל והן שארגנו ותיאמו את נסיעתו של המבקש לטורקיה, חברה טורקית השותפה לניהול המועדון וחברת הביטוח שביטחה את המועדון.
כתב התביעה נמסר לחברה ישראלית בשם הולידיי. במכתב שצורף לכתב התביעה צויין כי מדובר במסירה למשיבה 1 באמצעות החברה הישראלית הנ"ל, שהינה חברה בת של המשיבה 1 או חברה בשליטת המשיבה 1 או נציג מוסמך של המשיבה 1 בישראל, בהתאם לתקנה 482.
בית משפט השלום מצא כי היה קיים ביניהן "קשר עסקי אינטנסיבי" המבסס את מעמדה של הולידיי כ"מורשה" לצורך תקנה 482 לתקנות וכן כי קביעה זו יפה גם לגבי המשיבה 2, שהינה חברה בת של המשיבה 1.
פסה"ד:
יש לקבל את הערעור בחלקו.
האם בוצעה מסירה כדין ?
היותה של הולידיי חלק ממערך ההפצה והשיווק של חברות המשיבה 1, כמו גם זהות האינטרסים הכלכליים של השתיים בנוגע להכנסות משירותיהן, מבססות בנסיבות העניין את דרישת קיומו של קשר בעל דרגת אינטנסיביות גבוהה בין הולידיי למשיבה 1, אשר מגדיר את הולידיי כ"מורשה" של המשיבה 1 לצורך המצאת כתבי בית דין לפי תקנה 482(א) לתקנות.
איני סבור כי בין הולידיי לבין המשיבה 2 קיים "קשר אינטנסיבי" כאמור אשר מצדיק את הגדרת המשיבה 2 כ"מורשה". אמנם, הולידיי שיווקה את שירותיהן של חברות הבת של המשיבה 1, אולם הולידיי לא שיווקה את שירותיה של המשיבה 2.
קביעתו של בית משפט השלום שלפיה הולידיי הינה "מורשה" של המשיבה 2 הואיל והמשיבה 1 הינה "מורשה" של המשיבה 2 והואיל ו"לא ניתן להניח כלל כי המשיבה 1, בהיותה חברת האם, לא תמסור את כתב התביעה וההזמנה לדין למשיבה 2, חברת הבת" אינה מקובלת עליי.
האם בתי המשפט בישראל הינם הפורום הנאות לדיון בתביעת המבקש ?
שלושה מבחנים משמשים לצורך בחינת השאלה האם הפורום הישראלי, או שמא פורום זר כלשהו, הוא הפורום הנאות לדון בתובענה: (1) איזה פורום משפטי הוא בעל "מרב הזיקות" בנוגע לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שנתגלע ביניהם; (3) שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה.
מבחן מירב הזיקות במקרה שלפניי אינו מטה את הכף לזכות המשיבה 1 ולא שוכנעתי כי היא הרימה את הנטל המונח לפתחה להוכיח כי בית משפט בישראל איננו הפורום הנאות לניהול ההתדיינות. אכן, האירוע הנזיקי אירע בטורקיה והנתבעת הרלבנטית - המשיבה הפורמאלית 5 - הינה חברה טורקית, אולם הטיפולים הרפואיים של המבקש בוצעו בישראל והראיות הרפואיות על נזקיו נמצאות בישראל.
גוף מסחרי אשר פועל מול גורמים שונים בעולם לוקח במסגרת שיקולי הכדאיות הכלכליים לפעילותו במדינה פלונית את הסיכון כי ייתבע בה לדין. סבורני כי לנוכח נפח הפעילות הבינלאומי הגדול שאותו מנהלת המשיבה 1 הסיכון כי תתבע לדין באחת מן המדינות בהם היא פועלת הינו צפוי.
לאור היותה של טורקיה יעד תיירותי פופולארי עבור ישראליים רבים, ישנו אינטרס לפורום הישראלי להקל על ישראלים אשר נפגעים במסגרת טיוליהם בטורקיה ולאפשר להם לתבוע את נזקיהם במסגרת הפורום הישראלי.
כיום המגמה הינה לצמצם את קשת המקרים בהם ייעתר בית המשפט לטענת פורום בלתי נאות.
- ע"א 4601/02 ראדא תעשיות נ' Bodstray, פ"ד נח(2) 465
המערערת הינה חברה המאוגדת בישראל ומניותיה נסחרות בבורסת הנאסד"ק בניו יורק. המשיבה היא חברה הרשומה בהונג קונג.
בקשתה של המערערת למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לידי המשיבה, אשר נדונה במעמד צד אחד, נענתה. משהומצא כתב התביעה לידי המשיבה, הגישה היא בקשה לביטול הצו שהתיר המצאה ולחלופין לעיכוב ההליכים. את בקשתה תמכה המשיבה בטיעונים הבאים: בהסכם קיימת תניית שיפוט המייחדת את הסמכות לדון בסכסוך בין הצדדים לבתי המשפט בפלורידה; בבקשתה למתן צו על פי צד אחד העלימה המערערת מבית המשפט את דבר קיומה של תניית השיפוט; המערערת לא עמדה בדרישות המקדמיות למתן היתר המצאה לחו"ל; כמו כן, מירב הזיקות של הסכסוך מוליכות לבית המשפט בפלורידה. מנגד, גרסה המערערת כי תניית השיפוט הנזכרת אינה נוגעת לסכסוך נשוא התביעה, ואף אם כך הדבר, הרי שמדובר בתניית שיפוט מקבילה.
פסה"ד:
סמכות השיפוט של בית משפט בישראל קמה מכוחה של המצאת כתב בי-דין בתחומה של ישראל לידיו של הנתבע. בכל מקרה אחר חייב בעל דין הפותח בהליך נגד מאן דהוא הנמצא מחוץ לתחום השיפוט לקבל היתר להמצאה, כאמור בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.
אם שיקולי הפורום הנאות מעוינים, בין הפורום הזר לבין בית המשפט המקומי, הרי במקרה של המצאה בתחום השיפוט ייפסק לזכות התובע ואילו במקרה האחר - של בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום - ייפסק לחובתו.
מדובר בתביעה המבוססת, בין השאר, על עסקה בה נמכרו מניותיה של ג'טבורן בתמורה להקצאת מניותיה של המערערת. עסקה זו מהווה תשתית לטענות הן נגד דוברונסקי וניסנזון והן נגד המשיבה. הטיעון המרכזי בכתב התביעה נגד המשיבה הוא כי היא ידעה, או הייתה צריכה לדעת, על הפרת חובת הזהירות וחובת האמונים מצידם של אותם שניים. המסקנה המתבקשת היא, כי נתקיימו הדרישות שבתקנה 500(10).
המסע שעורך בית המשפט בבואו להחליט אם להתיר המצאה מחוץ לתחום אינו מסתיים, אף אם מתברר כי נתקיימו הנסיבות שבאחת מתקנות המשנה של תקנה 500. עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר המצאה ועליו להפעילו בזהירות. הנימוק העיקרי העומד בבסיס הגישה הזהירה הוא, שבמהותו מתן היתר ההמצאה מהווה הטלת מרותו של בית משפט בישראל על נתבע שאינו נמצא בישראל. הרחבה זו של סמכות בית המשפט, מעבר לתחומה של המדינה, עשויה להביא לידי התנגשות של סמכויות ופגיעה בנימוס הבינלאומי. על דרך הכלל, במסגרת שיקול דעתו המופעל בגדרה של הבקשה להיתר המצאה, בוחן בית המשפט את השאלה מהו הפורום הנאות לדון בסכסוך המתעורר לפניו. לעיתים, נתוני המקרה כוללים אלמנט נוסף והוא הסכמה בין הצדדים. תניית שיפוט ייחודית חורצת בדרך כלל את גורל הדיון.
היקף תחולתה של תניית שיפוט על היחסים העסקיים הנובעים מן החוזה שבין הצדדים פורש באופן רחב. בכל הנוגע לתניית השיפוט, ההבחנה בין עילה הנוגעת להסכם גופו לבין עילה הנוגעת לנסיבות כריתת ההסכם היא מלאכותית. יש לזכור, כי תניית השיפוט קובעת, שהמקום בו נוהל המשא ומתן לחתימת ההסכם ייראה כאילו היה פלורידה. אין לקבל שחרף הוראה זו, תביעה הנוגעת לשלב הטרום חוזי אינה כלולה בתניית השיפוט. נבחן עתה את טיבה של תניית השיפוט.
תניית שיפוט יכול שתהא מקבילה ויכול שתהא ייחודית. תניית שיפוט ייחודית מעניקה סמכות בלעדית לבית משפט מסוים, ואין מלבדו. תניית שיפוט מקבילה מקנה סמכות לבית משפט מסוים, אך אינה שוללת את האפשרות שסכסוך יתברר בבתי משפט אחרים. הלכה פסוקה היא, כי אף אם תניית שיפוט אינה שוללת מפורשות את סמכותם של בתי משפט אחרים, אין בכך כדי למנוע את המסקנה כי עסקינן בתניית שיפוט ייחודית, בהתבסס על מטרת ההוראה, מגמותיה ושאר אמצעי העזר הפרשניים. משנקבע בהסכם כי בתי המשפט של מחוז בראוורד בפלורידה ידונו בכל סכסוך בין הצדדים, קל וחומר שעסקינן בהוראה בדבר סמכות שיפוט ייחודית.
אילו נותרה על כנה ההחלטה להתיר המצאה למשיבה היה מתנהל בארץ הליך משפטי נגד המשיבה תוך התעלמות מההסכם שבין הצדדים. בצורה בוטה יותר ניאלץ לומר, שבמקרה כזה היה בית המשפט בישראל נותן ידו להפרת חוזה על ידי אחד מן הצדדים. אין זה מפתיע לגלות שבתי המשפט הן בארץ והן באנגליה דרשו במקרים מעין אלה, כי בעל הדין המבקש לפעול בניגוד להתחייבותו החוזית יצביע על נסיבות מיוחדות, שיצדיקו הימנעות מאכיפה של תניית השיפוט.
המערערת טוענת, כי היה ויבוטל היתר ההמצאה יהא עליה לנהל שתי תובענות באותו נושא, האחת בישראל - נגד המשיבים 2 ו-3, והנוספת בפלורידה - נגד המשיבה. אין ספק, כי טעם זה הוא חשוב וכי בית המשפט חייב להביאו בחשבון כאשר הוא מפעיל את שיקול דעתו בשאלת היתר ההמצאה. לעניין זה עלינו לבחון מה הקשר של העסקה שביסוד התביעה לארץ. ככל שמוכח קשר חזק יותר, יינתן משקל רב יותר לפגיעה במערערת עקב פיצול ההליכים.
מן התיאור העובדתי עולה, כי הזיקות לישראל חלשות יחסית, בוודאי כאשר מעמתים אותן מול הזיקות לארצות הברית.
ככלל, פיצול הליכים לא יביא, לכשעצמו, להתעלמות מתניית שיפוט ייחודית.
- ע"א 565/77 מזרחי נ' Nobels Explosives, פ"ד לב(2) 115
המערער, חבלן מומחה, נפצע בתאונת עבודה. המערער השיג מבית-המשפט המחוזי היתר להמציא את כתב-התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט למשיבה דנן, שהיא חברה המנהלת עסקיה בסקוטלנד, על-מנת לעשותה נתבעת נוספת במשפט הנ"ל. אלא שלבקשת המשיבה בוטל ההיתר, ובכך יצאה המשיבה משורת הנתבעים. הדבר נגרם כנראה עקב משגה דיוני של פרקליט, שכן מכוח תקנה 8) 467) ניתן לצרף נתבע המתגורר בחוץ-לארץ כמעט כדבר שבשגרה.
2. משלא הצליח המערער לתבוע את המשיבה ביחד עם אחרים בתובענה אחת, החליט לתבעה בנפרד. הוא חזר ונטל מבית-המשפט המחוזי היתר להמצאת כתב-התביעה, על יסוד תקנה 9) 467), והמציא לה את כתב-התביעה במקום מושבה בממלכה המאוחדת. גם היתר זה בוטל לבקשת המשיבה, ומשלא נשאר באותו הליך נתבע אחר, הורה השופט המלומד על מחיקתו. מכאן הערעור.
לפי תקנה 468 (א) בקשת רשות להמצאת כתב-בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט צריך שתהא נתמכת על-ידי תצהיר, שיאמת, בין השאר, את נימוקי הבקשה. בענין דנן נעשה התצהיר על-ידי אחד מפרקליטי המערער. צודקת המשיבה בטענתה, שהתצהיר האמור אינו מקיים דרישות תקנה 468 (א), ומטעם זה בלבד היה על השופט לסרב לבקשת היתר המצאה, ולהימנע מלהטיל על המשי- בה עול השיפוט הישראלי.
מה פגם בתצהיר ? התצהיר כסמוכין לבקשת ההיתר אינו נדרש כדבר פורמלי גרידא, כמו שעושהו כנראה סבר.
תצהיר זה חסר ערך. הגשת תובענה, יהא אשר יהא הבסיס שלה, אינה עילה למתן היתר המצאה. השופט רשאי ליתן את ההיתר, על-פי תקנה 9) 467), אם באה לפניו ראיה לכאורה, כי אירע "מעשה או מחדל בתחום המדינה" המצדיק הגשת התובענה. "נימוקי הבקשה" הצריכים אימות אינם אלא העובדות המעמידות סמכותו של בית-המשפט ליתן את ההיתר.
ואולם גם לגוף הענין שותף אני לדעת השופט, כי לא מן הראוי, על יסוד כתב- התביעה כמו שנוסח, להרחיב את יריעת השיפוט הישראלי על-ידי הבאת תושב-חוץ לפני בית-המשפט בישראל.
המערער לא טרח, ולו רק לכאורה, להראות קשר סיבתי בין דרכי טיפולו בחפץ לבין המחדלים המפורשים בסעיף 5 לכתב-התביעה. בין אם צדק השופט בכך ובין אם לאו, הסתמכות המערער על הכלל האמור אינה עשויה להביא ענין בגדר תקנה 9) 467). בעילה של רשלנות חב על-פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, "מי שהתרשל . . . . . ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו . . . . . חובה שלא לנהוג כפי שנהג, . . . . . והגורם ברשלנותו נזק לזולת". עינינו הרואות : שלא כמו בעוולות אחרות, הנזק הוא אחד ממרכיביה של עילת הרשלנות, ואפילו התרשל אדם, אבל מעשהו או מחדלו לא גרמו נזק, אין הוא חב. בענין דנן אין חולקין על כך, שכל המיוחס למשיבה בסעיף 5 לכתב-התביעה, אם אירע, בחוץ-לארץ, במקום מושבה של המשיבה, אירע, ורק הנזק קרה בישראל.
לא די בעובדה זו, שמרכיב אחד של העילה נולד בישראל, כדי להביא את הענין בגדר תקנה 9) 467) .
- ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר נ'CAE ELECTRONICS LTD (טרם פורסם) (פסקאות 14 ו-16)
המערערת גורסת, כי מתקיימת עילת ההמצאה שבתקנה 500(7) לתקנות. עילת ההמצאה שבתקנת משנה זו מדברת על כך ש"התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה". ניהול משא ומתן בחוסר תום לב בא תחת כנפיה של עילה זו. משהוכרה בישראל עילה של ניהול משא ומתן בחוסר תום לב (סעיף 12 לחוק החוזים), אין מניעה לקבוע כי לעניין הדינים העוסקים בהיתר המצאה עשויה לבוא עילה זו בגדרה של תקנה 500(7) .
השאלה הנשאלת עתה היא, האם המעשה בו מדובר, שלכאורה נעשה על ידי המשיבה, בוצע בתחומי ישראל. המערערת סומכת את טיעוניה, כאמור, בעיקר על הודעות דוא"ל שנשלחו אליה ארצה. די בכך על מנת שנאמר כי נתמלאה הדרישה שבתקנה 500(7) באשר למקום המעשה. התוצאה היא, שמתקבלת טענתה של המערערת כי ראוי היה ליתן לה היתר להמציא את כתב התביעה, ככל שמדובר בעילה של ניהול משא ומתן בחוסר תום לב.
- רע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205
האם רשאי בית-המשפט להתיר המצאת הודעה לצד שלישי מחוץ לתחום השיפוט, על-פי תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין, וכיצד יש לפרש את האמור בתקנה זו הקובעת כי ניתן להתיר המצאת כתבי בי-דין לאדם שמחוץ לתחום המדינה אם הינו "בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה".
בעניין אלבה קבע בית-משפט זה כי לשונה הברורה של תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מאפשרת המצאת הודעה לצד שלישי מקום ש'הנתבע' הזר על-פיה הוא 'נתבע' יחידי. סברנו כי יש מקום לשוב ולהידרש לסוגיה זו.
המשיבה 2, שולה נבון, שכרה את שירותיו המשפטיים של משרד עו"ד. למשרד הייתה בתקופה הרלוונטית שלוחה בארצות-הברית, שהיוותה גוף עצמאי מבחינה מקצועית ומבחינה תקציבית. המשיבה 1, עו"ד קרון ביילס, היא עורכת-דין קנדית שנשכרה על ידי שלוחת המשרד בארצות-הברית לטפל בענייניה של שולה נבון. לימים, הגיש המשרד תובענה לתשלום שכר טרחה נגד שולה נבון, וזו מצדה, הגישה תובענה שכנגד, בין היתר, בשל חיובי יתר, שליחת יד בהוצאות ונזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין הזנחת הטיפול בענייניה. המשרד ביקש לצרף את עורכת הדין ביילס כנתבעת בתובענה שהגיש, אך בקשתו נדחתה. לפיכך, הגיש המשרד בקשה, במסגרת התובענה שכנגד, להתיר המצאת הודעה לצד שלישי נגד עו"ד ביילס, מחוץ לתחום השיפוט. בבקשה נטען כי עו"ד ביילס גרמה נזקים במהלך טיפולה בענייניה של שולה נבון, וכי אם יחוייב המשרד לפצות את שולה נבון, כדרישתה בתביעה שכנגד, על עו"ד ביילס לשפות את המשרד בגין כל סכום שבו יחוייב, כאמור. תחילה, התיר בית-משפט השלום את ההמצאה, אך בהמשך ביטל אותה, נוכח התנגדותה של עו"ד ביילס. על החלטה זו הוגשה, כאמור, בקשת רשות ערעור לבית- המשפט המחוזי ובית-המשפט המחוזי, בדחותו את הבקשה, נסמך על החלטת בית- משפט זה בעניין אלבה.
המבחן שנקבע לצורך הכרעה בשאלה האם הצד הזר הינו "בעל דין דרוש או בעל דין נכון" הוא האם, לו ישב הצד הזר בארץ, היה בית-המשפט מוסמך לברר את עילת התביעה נגדו, והאם היה ראוי לברר את התובענה ביחד עם התובענה הנידונה בארץ. במקרה שלפנינו, מדובר, כאמור, בבקשה להיתר המצאה לצד זר, שנגדו הוגשה הודעה לצד שלישי, ולא בבקשה להיתר המצאה לצד זר שהוא נתבע.
האם ניתן לומר כי הצד השלישי הינו "בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה"?
לטעמי, ניתן לפרש את המונח "תובענה", כמכוון עצמו אל ההליך העיקרי, על ענפיו השונים ובכללם הליכי צד שלישי, שאינם אלא הליכי לוואי לתובענה העיקרית. במילים אחרות, ניתן להחיל על צד שלישי זר את אותו המבחן שהחילה הפסיקה לעניין נתבע זר, בשינויים המחוייבים, ולומר כי צד שלישי זר הינו "בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה", אם, לו ישב בארץ, היה בית-המשפט מוסמך לברר את ההודעה לצד שלישי נגדו.
- רע"א 2705/97 הגבס נ' Lockformer Co The, פ"ד נב(1) 109
המבקשת התקשרה עם המשיבה, יצרנית מכונות ממדינת אילינוי שבארצות הברית, בהסכם לרכישת מכונה. עיקרי ההסכם נעשו בעל פה, במהלך ביקור של אנשי המבקשת בארצות הברית, וקיבלו ביטוי במספר מכתבים ששלחה המשיבה למבקשת (אשר כללו את עיקרי ההסכם שהושג בין הצדדים בעל פה), וכן במכתב אשראי מטעם המבקשת לטובת המשיבה בסך 75% מסכום התמורה עבור המכונה. בהסכם המכר נקבע, כי המשיבה תייצר את המכונה על פי דרישותיה של המבקשת, כולל התאמת המכונה לתדרי החשמל המקובלים בארץ. כאשר הוצבה המכונה בישראל, התברר כי היא פועלת רק לסרוגין, איננה מותאמת לתדרי החשמל בישראל וכי תפוקת המכונה חלקית ומועטה. עם התגלות התקלות ניסו המשיבה וחברת רוזנטלר, מי שהתמנתה ותפקדה כסוכנת של המשיבה בארץ, לתקן את המכונה, אולם ניסיונן זה כשל.
בענייננו, קבע בית משפט קמא כי המקרה נופל בגדר פיסקה (5) לתקנה 500, המאפשר לרכוש סמכות שיפוט מקום בו הופר החוזה בארץ. על אף כל טענות בא כוח המשיבה הראשונה, קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה מקובלת עלינו, ואין להתערב בה.
גם כשמתמלאים תנאי אחת מפיסקאות המשנה של תקנה 500, מסור לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. בין שיקוליו של בית המשפט למתן היתר המצאה לחוץ לארץ, עליו לשקול, מעבר להתקיימות תקנת המשנה הרלוונטית של תקנה 500, גם אם בית המשפט הישראלי הינו הפורום הנאות לדיון בתובענה. בית המשפט המחוזי נדרש לשיקול זה, וקבע שהפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענת המבקשת, ועל כן קיבל את טענות המשיבה וביטל את היתר ההמצאה.
כשבא בית המשפט בישראל, בפניו הוגש הליך, לשקול אם על פי מירב הזיקות יש לקיים את ההליך בפניו, או שמא עליו לקבוע כי הוא אינו מהווה את הפורום הנאות, עליו לצאת מההנחה שקנויה לו סמכות לדון בעניין. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט כי אין הוא הפורום הנאות.
האם עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה, לשכנע את בית המשפט, כי בית המשפט במדינת אילינוי הוא הפורום הנאות? לדעתי, יש להשיב על כך בשלילה. לא רק שהדבר לא הוכח, אלא שבנסיבות המקרה, על פי מבחן מירב הזיקות, בית המשפט הישראלי הוא הפורום הנאות. להלן אנמק את מסקנתי זו, תוך התייחסות לשיקולים אשר הביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה שונה.
א. המכונה, נשוא התובענה הנזיקית, ממוקמת בישראל.
ב. גם מבחינת הצפיה הסבירה של הצדדים, יש לערוך את הדיון בארץ.
ג. העובדות ששפת החוזה היא אנגלית וכי התשלום נקבע בדולרים, אינן מעלות ואינן מורידות לעניין נאותות הפורום.
ד. לעניין הדין החל על החוזה - תנית השיפוט המחילה את דין אילינוי על העסקה, מצויה בטפסי ההזמנה הסטנדרטיים ששלחה המשיבה אל המבקשת. אולם טפסים אלה נשלחו למבקשת רק לאחר שהוסכם על מכר המכונה בעל פה. מכאן, שבעת השתכללות העסקה לא הסכימה המבקשת לתנאי זה. יצרן המשווק את מוצריו לכל העולם ולא מתנה את מקום השיפוט, מגלה בעקיפין מודעות ומוכנות לכך שהדיון יכול וייערך בפורום אחר.
ה. לטענת המשיבה, אכיפת פסק הדין נגדה (אם יינתן כזה) תהיה נוחה יותר בפורום האמריקאי, משום שכל נכסיה נמצאים באילינוי. בענייננו, ראויה טענה זו להישמע מפיו של התובע, אשר חפץ בקבלת תביעתו, ולא מפיו של הנתבע אשר מתגונן נגדה.
השופט י' טירקל
אני מסכים לתוצאה.
הייתי משאיר בצריך עיון את השאלה אם שתיקתם של המתקשרים בענין הפורום - אפילו הסכימו מה הדין שיחול - יש לה משמעות.
מסופקני אם הצפייה שאכיפתו של פסק הדין, לכשיינתן, תהיה קלה יותר במדינה אחת מאשר במדינה אחרת, ראוי לה שתשמש שיקול לעניין קביעת "הפורום הטבעי" של הדיון.
V. המסלולים לפתיחת ההליך האזרחי
א. תובענה הנפתחת בכתב תביעה
- כתב תביעה
§ ע"א 685/81 ליסנסס וג'נרל נ' בורכרד ליינס, פ"ד לח(3) 421, 424-429, 432-433
ראשית דבר מן הראוי לעמוד על טענה דיונית, שהעלה בא-כוח המערערת, והיא, כי בכתב-הגנתה לא סמכה המשיבה את טיעונה לדחיית התביעה על סעיף 27 לשטר המטען ולא הפנתה לתניה זו, ורק בשורה האחרונה של סיכומיה של הנתבעת-המשיבה בבית המשפט קמא מעורר בא כחה את תחולת סעיף 27 לשטר המטען.
תשובת בא-כוח המשיבה לטענה זו היא, כי אך מחדלה של המערערת, שלא צירפה לכתב-תביעתה את שטר המטען על-אף היותו "ענין מהותי במשפט" כמשמעותו בתקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוא שגרם למשיבה שלא להזכיר במפורש את ההגנה, העומדת לה מכוח סעיף 27 לשטר המטען. המשיבה טענה בכתב-הגנתה, כי כתב התביעה פגום, מחמת שלא צורף אליו שטר המטען או העתק ממנו, ועל-אף זאת לא הוגשו שטרי המטען על-ידי המערערת אלא בעת הדיון. משהוגשו שטרי המטען, "עמדה לכל צד מן הצדדים הזכות לטעון כל הטענות בהתייחס לכל הזכויות, ההגנות, החסינויות וכד' העומדים להם מן החוזה". ואמנם טען הוא בסיכומו, כי עומדת למשיבה ההגנה שבסעיף 27 לשטר המטען.
אכן, לא קיימה המערערת את מצוות תקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, משלא הביאה בכתב התביעה את נוסח שטר המטען ולא את קטעיו המהותיים, כשם שלא צירפה אותם אל כתב התביעה. מאידך גיסא לא ניתן למנות בין "קטעיו המהותיים" של המסמך את סעיף 27 שבו, שכן קטעים מהותיים של מסמך לצורך התקנה הנ"ל אינם אלא אותם קטעים, המהווים את עילת התביעה והמזכים את התובע בסעד המבוקש על-ידיו. אך מובן הוא על-כן, כי משלא שימשה תניית הפטור שבסעיף 27 לשטר המטען עילת תביעה למערערת, לא היה עליה להזכיר סעיף זה בכתב התביעה, להביא בו את נוסחו או לצרפו כדי לסמוך את עילתה עליו. ואם תאמר, כיצד יכולה הייתה המשיבה להתגונן כראוי על-פי סעיף 27 הנ"ל, שלא בא זכרו בכתב התביעה, הרי שלא די היה לה למשיבה, כי תטען בכתב ההגנה "כי כתב התביעה פגום מחמת שלא צורף אליו שטר המטען או העתק ממנו כחוק", כשהיה בידה לדרוש מהמערערת לעיין בשטרי המטען, שנזכרו בכתב התביעה, ולהעתיקם על-פי תקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי.
זאת ועוד, גם בעת הגשת שטרי המטען כראיה לא טען בא-כוח המשיבה (שלא התנגד להגשת המסמכים), כי יש בהגשת מסמכים אלה בשלב זה של הדיון כדי לפגוע בהגנתו ולא ביקש את דחיית הבירור, כדי שתהא בידו שהות ללמוד את הכתוב במסמכים ולתקן את כתב-הגנתו במידת הצורך. שכן לא יכול להיות ספק, כי על-פי הוראת תקנה 85 לתקנות סדר הדין האזרחי היה על המשיבה לציין בכתב-הגנתה (המקורי או המתוקן) את הפטור, שמעניק לה סעיף 27 לשטר המטען.
דא עקא, כי מחדל זה של בא-כוח המשיבה נתרפא בכך כי בא-כוח המערערת לא התנגד להעלאת טענת הפטור האמורה בשלב הסיכומים, כשהתנגדות כזאת לא נמנעה מבא-כוח המערערת, אם כי היה ראשון המסכמים (מאחר שהמשיבה לא הביאה ראיות), כשם שלא ביקש מבית המשפט להרשות לו להשיב לעניין זה על-פי תקנה 159 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
משביקשה המערערת לטעון לבטלותו של סעיף 27 של שטר המטען (או של כל תניית פטור אחרת שבו) בהיותו תנאי מקפח או בהיותו נוגד את "תקנת הציבור", כי אז היה עליה לטעון טענה זאת בכתב התביעה ולהוכיחה. במקרה דנן לא טענה המערערת בכתב התביעה, כי התניה שבסעיף 27 לשטר המטען (או בסעיף אחר) בטלה על-פי החוק או מטעם אחר. רק בסיכומיו טען בא-כוח המערערת, בהתייחסו לחותמת שעל שטר המטען, כי "לא ייתכן שמוביל יוציא שטר מטען, שהוא למעשה חוזה אחיד יפטור עצמו בצורה כזו מקיפה. לדעתי הסעיף לא חל בשל היותו נוגד את חוק החוזים האחידים".
טוען בא-כוח המערערת, כי "הטענות כנגד תוקפם של סעיפי הפטור הינן טענות משפטיות גרידא", ולפיכך לא היה עליו לטענן בכתב התביעה. ולא היא, כפי שכבר הוסבר לעיל. נטל הראיה, כי נתמלאו יסודותיו של סעיף 14 לחוק, שהם יסודות עובדתיים - נטל זה מוטל על כתפי הלקוח, ואין הוא יוצא ידי חובתו בכך כי רק יראה כי התנאי הוא מגביל לפי סעיף 15 לחוק. בכל מקרה לא ניתן ללמוד על קיפוחה של המערערת מתוך התנאי המגביל, כשהוא תלוש מיתר תנאי החוזה ומהנסיבות האחרות, שמהן ניתן לברר אם אוזנה ההגבלה שבתנאי.
המשנה לנשיא מ' בן-פורת
גם לדעתי החמיצה המערערת את השעה להעלות את טענת הבטלות של תניית הפטור, הכלולה בסעיף 27 לשטר המטען.
במידה מסוימת שונה הלך המחשבה, המוביל אותי למסקנה זהה; אבהיר את עמדתי:
דבר קיומו של שטר המטען הוא עובדה קיימת. השטר אף הוגש במהלך הדיון כחלק מחומר הראיות של המערערת. כמו כן אין חולק, שסעיף 27 לשטר המטען כולל תניית פטור (בין היתר) למקרה של חסר.
בנסיבות אלה - לפי אותו רעיון המונח ביסוד ההלכה דלעיל - אין התובעת יכולה לעצום עיניה לתניית הפטור ולהלביש את עילתה בלבוש תמים של עילת רשלנות (תוך הסתמכות על כלל "הדבר מדבר בעדו"), שהרי עניין זה מצוי כל כולו בתחום הפטור (כל עוד לא נמצא בטל). כמוסבר לעיל, אפילו הייתה טענה ההגנה, הנשענת על תניית הפטור, מועלית בכתב ההגנה, שוב לא היו מניחים למערערת להעלות טענת בטלות (או איון) בכתב-תשובה, שלא נועד מעצם טיבו להרחבת היריעה של העילה (מנזיקית "טהורה" לנזיקית מכוח בטלותו של הפטור המצוי בחוזה, קרי "שטר המטען"). מכאן גם ברור, שלא היו מניחים למערערת לתקן את כתב התביעה, שהוא רק בגדר עקיפת המחסום להגיש תשובה.
לכאורה שיחק לה מזלה, למערערת, כאשר המשיבה לא השעינה משום מה את הגנתה בכתב ההגנה על תניית הפטור. אולם משלא התנגדה להעלאת טענה זו במסגרת הסיכומים ולא ביקשה להשיב לפי תקנה 159 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. יתרה מזו, מצבה לא הורע לעומת המצב בו הייתה נמצאת, אילו העלתה המשיבה (כמבואר) אותה טענה עצמה בכתב-הגנתה (שהרי לא היו מרשים לה ממילא להגיש תשובה בעניין זה). יתרה מזו, בו בזמן שהמשיבה העלתה טענה משפטית גרידא (תוך הסתמכות על עובדת קיומו של הפטור), היה על המערערת להניח יסוד עובדתי בכתב התביעה לטענת הבטלות של הפטור, היינו, שהתניה היא בגדר תנאי " מקפח", כפי שפורש בהלכה הפסוקה.תשתית זו לא יכלה המערערת לפרוש במסגרת סיכומיה, גם אילו הייתה היא המסכמת האחרונה.
§ ר"ע 218/85 "אריה" חברה לביטוח נ' שטמר, פ"ד לט(2) 452 (קריאה חוזרת)
§ ע"א 794/86 החברה המרכזית לשיכון נ' פינק, פ"ד מד(1) 226 (סעיפים 1-9)
טוען ב"כ המערערת כי הכרעת הדרגה הראשונה מושתתת על עילה שכלל לא בא זיכרה בכתב התביעה. לסברתו טענת העדר תום הלב לא הועלתה כלל, לא בתובענה ולא במהלך הבאת הראיות. המשיבים השתיתו עילת תביעה אך ורק על הטענה בדבר "מצג שוא" באשר לשטח החלקה, והרי מצג שוא כזה לא הוכח.
טענה זו דינה להידחות.
אמנם הלכה היא כי בית המשפט לא יפסוק בעילה שלא נטענה. אלא במה דברים אמורים? בהבאת העובדות על ידי התובע שהן הן אלה המגבשות את עילת התביעה ולפיכך הן הצריכות תיאור מפורט בכתב התביעה. לא הכותרת המשפטית לעילת התביעה היא הטעונה הבהרה והתיחסות מבראשית בכתב התובענה, אלא העובדות המקימות עילה כזו. עובדות אלו, אליבא דכולי עלמא נטענו על ידי המשיבים ואף הובאו ראיות בעניינן במהלך המשפט.
העובדות המבססות מצג שווא - שזו היתה עילת המשיבים כפי שהועלתה בכתב התביעה, הן בסופו של דבר גם העובדות שיש בהן לבסס תשתית עובדתית לקביעת העדר תום לב בגדר ס' 12 לחוק החוזים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה