דנ"פ 2192/00 עו"ד נוי נ' אמינוף, נד (2) 138.
המשמעות של היעדר ייפוי-כוח בכתב מאת נאשם לסניגורו.
דאלי עומד לדין באשמת סחר בינלאומי בסמים מסוכנים. העותר (עורך-דין) החל לטפל בעניינו של דאלי סמוך לאחר הסגרתו, ואף ייצגו בהליכי המעצר עד תום ההליכים. משלא מינה דאלי את העותר (או עורך-דין אחר ) כסניגורו במשפט, מינה בית המשפט את הסניגוריה הציבורית לייצגו. בישיבה הבאה הודיע דאלי לבית המשפט, כי מינה את העותר לייצגו במשפט. העותר, שנתבקש להגיב על הודעת דאלי, כתב לבית המשפט, כי "נכון לכתיבת שורות אלו הוסדר באופן סופי עניין הייצוג עם הנאשם בכפוף לקביעת תאריכים על-ידי בית-משפט נכבד זה, אשר טרם נקבעו".
מכאן ואילך המשיך העותר לייצג את דאלי בהליכים פרלמינריים שונים. אך משקבע בית המשפט את שמיעת הראיות למועדים שלא נראו לו, הודיע העותר לבית המשפט כי איננו מייצג את דאלי. בית המשפט קבע כי העותר קיבל על עצמו את ייצוגו של דאלי, ושוב אינו רשאי לסגת מייצוגו ללא רשות בית המשפט. נגד החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית המשפט העליון. בערעורו טען העותר, כי משלא הציג ייפוי-כוח בכתב בחתימתו של דאלי, לא היה בית המשפט רשאי לכפות עליו חובות המוטלות על סניגור.
פסה"ד:
דין העתירה להידחות.
בין בעל-דין לבין עורך-דין, המייצגו לפני בית המשפט, שוררים יחסי שליחות. סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, מורה, כי "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על-ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". אף הרשאת בעל-דין לעורך-דינו עשויה להיקנות באחת הדרכים הללו.
גם מהוראות החיקוק, עליהן הסתמך העותר, לא נלמדת מסקנה אחרת. בניגוד לנטען, סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין אינו מתנה את הרשאת עורך הדין לפעול בשם לקוחו בקיום ייפוי-כוח בכתב. סעיף 91 אך קובע, כי ייפוי-כוח שניתן לעורך-דין לפעול בעניין הקשור לשירותו המקצועי ללקוח, ושחתימת הלקוח עליו אושרה על-ידי עורך הדין, "אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין".
הוראת סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי - שהיא היחידה מכלל ההוראות הנוגעת לענייננו - קובעת כי "לא ישמש סניגור אלא מי שמוסמך לכך כדין והנאשם הביע את רצונו בכתב שייצגנו, או ייפה את כוחו לכך או שבית המשפט מינהו לכך לפי סעיף 15". המסקנה הפשוטה הנלמדת מכך היא, שבידי הנאשם לייפות את כוח סניגורו בכל דרך בה ניתן ליצור הרשאה לפי חוק השליחות.
ככלל, הרשאה מטעם השולח, בהיותה פעולה חד-צדדית, אינה מחייבת את השלוח לפעול על-פי ההרשאה; וחיובו של השלוח לפעול על-פי ההרשאה מותנה בקיום הסכם, בינו לבין השולח, המחייבו לעשות כן. דין כללי זה חל, כמובן, גם על יחסי עורך הדין עם לקוחו. אך על מינויו של עורך-דין כסניגורו של נאשם - בין אם מונה על-ידי הנאשם ובין אם נתמנה לכך בהחלטת בית המשפט - חולשים גם דינים נוספים, שיש בהם כדי להגביל ולסייג את חופש הבחירה הנתון להם במערכת יחסיהם הפנימית. שכן, מעת שמונה או נתמנה, שוב אין הסניגור רשאי להסתלק מן הייצוג כרצונו - ואף לא עקב ביטול הרשאתו על-ידי הנאשם - ויכולתו להסתלק מותנית ברשות מפורשת של בית המשפט. הגבלה זו, על יכולתו של סניגור להסתלק על-פי רצונו מייצוג נאשם, לא רק שהיא מעוגנת במפורש בסעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אלא שקיומה מתחייב ממהות שירותו המקצועי של הסניגור, מחובת נאמנותו לנאשם ומחובתו האתית כלפי בית המשפט.
משהמשיך להופיע בשמו של דאלי בשלב הטענות המיקדמיות, וייצג אותו כסניגור הלכה למעשה, העיד על עצמו בהתנהגותו כי היה לסניגורו במשפט העיקרי, וההסתייגות בה תלה את הסכמתו בתחילת הדרך שוב לא עמדה לו.
בג"ץ 4974/92 עו"ד רובין נ' השופט סגלסון, מו (5) 772.
המשיבים מס' 2 ו3 העמידו לעצמם את העותרים כסניגוריהם ליצגם במשפט הפלילי המתנהל כנגדם בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, לפני כב' השופט סגלסון (המשיב מס' 1). האישומים כנגד המשיבים מס' 2 ו-3 בהם מדובר אינם מחייבים יצוג על ידי עורך דין. לאחר שנשמעו ראיות בתיק כבר עת רבה עמדו המשיבים מס' 2 ו-3 וכתבו לבית המשפט המחוזי מכתב:
"הרינו מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד על ביטול יפוי הכח שניתן על ידינו לעו"ד וינשטיין ורובין (העותרים) ושוב אין הם מוסמכים לייצגנו בתיק הנ"ל. העילה לביטול יפוי הכח מבוססת על כך שעוה"ד הנ"ל אינם מסוגלים לייצג אותנו כהלכה בנסיבות שנוצרו על ידי החלטת בית המשפט לקבוע את הדיון במשפטנו מיום ליום החל ב-24.10.92 וכלה ב-31.12.92.
בהסתמכו על סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי, החליט בית המשפט ביום 14.10.92 שלא להתיר לעותרים להפסיק את יצוגם של המשיבים מס' 2 ו-3 במשפט והורה להם להתייצב בעוד מועד לכל ישיבות בית המשפט, כפי שנקבעו על ידו; העותרים פנו לבית המשפט בכתב ובו טענו כי משבוטל יפוי הכח שוב אין הם מוסמכים או רשאים להופיע במשפט בשם המשיבים מס' 2 ו-3.
פסה"ד:
החלטנו לדחות את העתירה
כתב האישום שבו מדובר הוגש כנגד המשיבים מס' 2 ו-3 בחודש נובמבר 1991 ולעותרים, שהינם עורכי דין ממשרדים שונים, שקבלו עליהם את ניהול הגנתם, ניתנה הזדמנות לעיין בחומר החקירה הקיים כנגדם כבר זמן רב לפני כן ובשלבים מסויימים של ההליכים הם נעזרו על ידי עורכת דין נוספת. מלכתחילה ידעו הסניגורים "שמדובר במשפט מורכב ומסובך שיופיעו בו עדים במספר רב ביותר... ו(הסניגורים) היו שותפים לדעה שבמשפט זה יש לקבוע 70 עד 80 ישיבות וגם נלקח בחשבון שהמשפט יתמשך מעל לאותן ישיבות...".
בהודעתה של לשכת עורכי הדין שהוגשה לנו הודגשה זכותו של עורך הדין שלא לקבל עליו יצוגו של לקוח שאין הוא מעוניין בו וכן זכותו להפסיק את הטיפול בעניינו של הלקוח אם קיימת סיבה לכך. לדעת הלשכה "יש בקביעת המשך משפט מיום ליום משך חמישה ימים בשבוע על פני תקופה של למעלה מארבעה חודשים רצופים, וזאת ללא תיאום עם הסניגורים משום "סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול"" והוא הדין בביטול יפוי הכח של הלקוח לעורך דינו. לדעת לשכת עורכי הדין יש ליתן לסעיף 18 לחוק פרשנות מרחיבה ולהחילו גם על מקרה שבו נאשם מבקש לייצג את עצמו במשפט ולא רק על מקרה שבו הוא מבקש להחליף את סניגורו, ועל כל פנים אין לעשות שימוש בסעיפים 17ו-18 לחוק "כדי לאלץ נאשם להיות מיוצג על ידי סניגור שאינו מיופה כוחו, שעה שאין הנאשם חייב כלל להיות מיוצג על ידי סניגור, או כדי לאלץ עורך דין להמשיך ולייצג לקוח נגד רצונו של עורך הדין".
כמה מערכות דינים חולשות על היחסים שבין לקוח לבין פרקליטו.
מערכת אחת מצויה בחוק השליחות. לפי סעיף 14(א) לחוק האמור מסתיימת השליחות "בביטולה על ידי השולח או השלוח...". סעיף 19 לחוק זה קובע ש"חוק זה אינו בא לגרוע מהוראות כל דין המסדיר סוג מיוחד של יחסי שליחות". מערכת שניה מצויה בדינים ספציפיים המסדירים יצוגו של לקוח על ידי עורך דין לפני בית המשפט. מערכת הדינים השלישית מוסדרת בחוק לשכת עורכי הדין.
כל אחת ממערכות הדינים האמורות מסדירה פן אחר של יחסי עורך דין ולקוחו: המערכת של דיני השליחות - את מערכת היחסים החוזית שביניהם, המערכת השניה מטילה על עורך הדין חובות כלפי בית המשפט ועשויה לסייג או לשנות את מערכת היחסים הראשונה והמערכת השלישית קובעת את יחודיות מקצוע עורך הדין את זכותו של הלקוח ליצוג משפטי, הוראות בנוגע לשכרו, וכן את דרכי ההתנהגות שמצפים להן מעורך דין.
מערכות הדינים הראשונה והשלישית כפופות לפרשנותה הנכונה של מערכת הדינים השניה, שכן מחד גיסא כפופות הוראות חוק השליחות, כאמור להוראות הדין המיוחד החל על יחסי עורך דין - לקוח, החלות על הסוגיה שלפנינו ומאידך גיסא קובעת הוראת כלל 13(ג) לכללים כי אם "היה ענין תלוי ועומד לפני בית משפט, לא יפסיק עורך דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק". לפיכך יש לבחון אם הוראות החוק מסמיכות את בית המשפט שלא להתיר לעורך דין במשפט פלילי לחדול מלייצג את לקוחו (שאלת הסמכות) ולחלופין אם הסמכות נתונה, האם החלטתו של בית המשפט בנסיבות הענין בדין יסודה (שאלת שיקול הדעת).
משקיבל עורך דין יפוי כח מלקוחו ליצגו במשפט פלילי כבר אין הוא חפשי ללא סייג להשתחרר מן היצוג, שאין עורך דין כשאר השליחים, ומוטלות עליו חובות נוספות ומיוחדות הן כלפי בית המשפט והן כלפי הלקוח.
שמיעתו של משפט כזה למקוטעין, במשך שנים רבות, לא תשרת את מטרת הצדק ובסופו של דבר עשויה לגרום לעיוות דין למשיבים מס' 2 ו-3 ונזק לציבור. בנסיבות אלו אין מקובלת עלי עמדת העותרים וגם לא עמדת הלשכה שקביעה רצופה של המשפט במשך חדשים אחדים יש בה כדי להעמיד את הסניגורים לפני גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה; מדובר בסניגורים מוכשרים ועתירי נסיון שבקבלם את יצוגם של המשיבים מס' 2 ו-3 כבר ידעו מה עומד לפניהם.
רע"א 15/05 עו"ר בלטר נ' יגאלי, (23.8.05).
המבקש ייצג בעבר את המשיב בהליכים משפטיים שונים וכיום הוא מייצג אותו בשני תיקים. הסכסוך בין המבקש למשיב מקורו בטענת המבקש כי המשיב אינו משלם שכר טרחה. ביום 16.8.04 הודיע המבקש למשיב על הפסקת הטיפול בתיקים הנוגעים לסכסוך שבין המשיב לבין הקיבוץ בשל אי תשלום שכר טרחה. ביום 31.8.04 מסר המבקש למשיב 28 קלסרי מסמכים, המכילים, לטענת המבקש, את כל המסמכים המצויים במשרדו הנוגעים להליכים אלו. הודעת המבקש על התפטרותו מייצוג המשיב נמסרה לבית המשפט המחוזי ביום 6.9.04, כאשר מועדי הוכחות בתביעות המאוחדות היו קבועים לחודשים דצמבר 2004 וינואר 2005. אולם, ביום 2.12.04 החליט, כאמור, בית משפט קמא שלא להתיר למבקש להתפטר מייצוג המשיב, ומכאן בקשת רשות הערעור דנא.
בדיון שנערך הסתבר, כי הסכסוך בין המשיב לקיבוץ נמצא כיום בהליך של גישור וכי המבקש מסכים להמשיך לייצג את המשיב בהליך הגישור ותו לא. היה והגישור ייכשל, יחדש בית המשפט המחוזי את הדיון בתיקים המאוחדים. מדובר בהליך מורכב, שרחוק מסיומו וצפויים להעיד בו עוד עשרות עדים. בנסיבות אלה טוען המבקש, כי אין לחייבו להמשיך לייצג את המשיב ללא תמורה. המשיב מצדו טוען כי שילם את כל שכר הטרחה עליו הוסכם.
סעיף 13(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע באילו מצבים יהיה עורך דין רשאי להשתחרר מייצוגו של לקוח. אחד מאותם מצבים אפשריים הינו כאשר הלקוח לא שילם שכר טירחה והוצאות וזהו לכאורה המצב הרלוונטי לענייננו. סעיף 13(ב) לכללי האתיקה קובע כי: "החליט עורך דין להפסיק טיפול בענין לפני סיומו, יתן, ללא דיחוי, הודעה על כך ללקוחו, וחובה עליו, במידת האפשר, להפסיק את הטיפול באופן שלא יפגע בעניניו של לקוחו". סעיף 13(ג) לכללי האתיקה הקובע: "היה ענין תלוי ועומד לפני בית המשפט, לא יפסיק עורך דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק". בענייננו החיקוק הרלוונטי הינו תקנה 473(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. השאלה המתעוררת, אם כן, הינה האם היה על בית המשפט במקרה דנא ליתן רשות למבקש להשתחרר מייצוגו של המשיב.
יש לענות בחיוב על השאלה האמורה. נקודת המוצא לבקשת שחרור מייצוג בהליך אזרחי צריכה להיות, שאין לכפות על פרקליט להמשיך לייצג את לקוחו בעוד הלה אינו משלם לו את שכר הטרחה לו הוא זכאי. נקודת מוצא זו מבוססת על יחסי האמון שאמורים לשרור בין בעל דין לבא כוחו. סירוב לשחרר את עורך הדין מייצוג הלקוח מהווה, למעשה, אכיפה של "שירות אישי", בהתאם לסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות). שיקול אחד שעומד כנגד שחרור עורך הדין מייצוגו של הלקוח הוא הדחייה בהמשך ההליך המשפטי, שעלולה להיגרם כתוצאה מהשחרור. שיקול נוסף, שלדעתי יש לייחס לו חשיבות הוא השלב בו נמצא ההליך.
השופטת מ' נאור:
מסכימה.
אחד השיקולים ששוקל בית המשפט בדיון בבקשת עורך דין להרשות לו להשתחרר מן ייצוג הוא שיקול הדחייה בהמשך ההליך המשפטי. זהו לדעתי שיקול כבד משקל.
"ייצוג: ייצוג נאשם בפלילים למרות התנגדותו" אתיקה מקצועית 21 עמ' 5-6 (ינואר 2007).
עובדות
עורך הדין הפונה מונה מטעם הסניגוריה הציבורית להגן על נאשם. הנאשם מסרב בכל תוקף לכל הגנה שהיא מהסניגוריה הציבורית. הסניגור פנה לבית המשפט המחוזי, בו מתנהל התיק, ובקש להשתחרר מהייצוג נוכח הנסיבות. מהפרוטוקול שצירף הפונה לבקשה עולה, כי הנאשם טען כי הוא מעוניין באופן אישי לשבת עם התביעה בכל משא ומתן להסדר. בית המשפט המחוזי אסר על הפונה להתפטר והורה לו להמשיך לייצג.
שאילתא
האם מותר לעורך הדין הפונה לשבת באולם בית המשפט ובניגוד לדעתו המשפטית, לא לשאול שאלות ולא להשיב לשאלות פרוצדוראליות או לחילופין, האם מכוח מינוי בית המשפט חייב עורך-הדין לעשות מלאכתו אף בניגוד לעמדת והוראות הלקוח?
החלטה ראשונה
- כל עוד לא שוחרר הסניגור מייצוג על-ידי בית המשפט עליו להפעיל את שיקול דעתו המקצועי, בנסיבותיו של התיק ובנסיבותיו של הלקוח שאותו מונה לייצג.
- הפעלת שיקול הדעת תיעשה תוך בחינת טובת הלקוח בנסיבות המיוחדות של העניין, ללא התייחסות לרצונותיו והוראותיו של הלקוח.
- נוכח עמדת הנאשם כפי שהובעה בפרוטוקול הדיון, לא רשאי עורך הדין לנהל משא ומתן להסדר טיעון עם התביעה, שלא בנוכחות הלקוח.
המשך העובדות
עורך הדין הפונה המשיך והגיש ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה המורה לו להמשיך ולייצג. דעת הרוב החליטה שאי אפשר לחייב ייצוג על מי שאיננו רוצה אותו ולכן הפונה רשאי להתפטר מהייצוג.
החלטה שנייה
לאור החלטת בית המשפט העליון בפרשה זו, מוסר הנושא מסדר היום.
ע"פ 4865/09 עו"ד פלדמן, עו"ד אמיר נ' בית המשפט המחוזי בת"א [ניתן ב- 9/7/09]
שלושת המערערים הינם עורכי דין. הם משמשים יחדיו כסניגורים בהליך פלילי שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד נשיא המדינה לשעבר משה קצב. בית המשפט קבע, כי שמיעת המשפט תחל ביום 1.9.09, כי ההליך יידון ברציפות וכי ייערכו ארבעה ימי דיונים בכל שבוע. בעקבות קביעה זו של מועד השמיעה וקצב השמיעה עתרו הסניגורים לשחררם מייצוגו של הנאשם.
בחנו את היתרונות של שמיעה רציפה בעיקר מנקודת מבט של מערכת בתי המשפט וכן של המשתתפים בהליך השיפוטי, תוך התייחסות קצרה לעניינם של עורכי הדין. ראוי להרחיב עתה ככל שמדובר באלה האחרונים.
עורכי הדין כפופים לשורה של חובות וללחצים מנוגדים. היחס בין עורך הדין ללקוחו הוא יחס חוזי, שחלים לגביו אף דיני השליחות. בצד החובות החוזיות של פרקליט עלולה להיות מוטלת עליו אחריות מכוח דיני הנזיקין. נוסף על כך כפוף עורך הדין אף לחובות אתיות. חובות אלו חלות הן במישור היחסים של הפרקליט עם לקוחו והן במישור היחסים שבין עורך הדין לבית המשפט.
בצד החובות האמורות יש לזכור חובות מתחום אחר לחלוטין שלא ניתן להתעלם מהן, ואשר המערערים אף הזכירו אותן בטיעוניהם. הכוונה לחובות של עורך הדין, ככל אדם, כלפי בני משפחתו. המערערים טענו כי קצב שמיעה של ארבעה ימים בשבוע יפגע במחויבויותיהם המשפחתיות. עניין נוסף שחובה להזכירו, ושלעיתים מתעלמים ממנו, הינו ההיבט הכלכלי והאישי. אין ספק בדבר, כי האינטרס הכלכלי של עורך הדין הוא לייצג קליינטים רבים ככל האפשר. דא עקא, עומס יתר של עבודה על עורך הדין, כתוצאה מכך שעליו לטפל ביותר מידי עניינים, עלול לפגוע ביכולתו ליתן שירות מיטבי ללקוחותיו.
צדק בית המשפט המחוזי משלא נעתר לבקשתם של המערערים לשחררם מן הייצוג. הבקשה לשחרור נתלתה כל כולה בכך שנקבעו ארבעה ימי שמיעה מידי שבוע ושתחילת השמיעה נקבעה לראשיתו של חודש ספטמבר 2009. אין כל צידוק להתערבות של ערכאת הערעור בהחלטה לגבי מועד השמיעה וקצב השמיעה. על כן, אף אין עילה לשחרר את הסניגורים מן הייצוג. עם זאת, ניתן להניח שבתקופה הראשונה של השמיעה, היינו בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2009, יהיה בית המשפט נכון לגלות גמישות מסויימת, כפי שאף הציעה המדינה. מדובר בשלושה סניגורים המייצגים נאשם אחד. נתון זה נותן אפשרות תימרון לסניגורים, שהרי לכאורה אין צורך ששלושתם יהיו נוכחים בבית המשפט בכל עת ובאופן רצוף. הסניגורים יודעים כבר מאז אמצע חודש מאי האחרון על החלטתו של בית המשפט. היה עליהם להביא זאת בחשבון שעה שנטלו על עצמם התחייבויות חדשות.
כשל בייצוג/היעדר ייצוג
רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, נא (5) 375.
המבקשת והמשיב הם בני זוג הנשואים זה לזו. בית משפט השלום באילת, בשבתו כבית משפט לענייני משפחה, נעתר לתביעתו של המשיב, הורה לפרק את השיתוף בדירתם של בעלי הדין ומינה את בא כוח המשיב ככונס נכסים לצורך ביצוע הפירוק. המבקשת ערערה על פסק דינו לפני בית המשפט המחוזי.
לא היתה המבקשת מיוצגת על ידי עורך דין. לעומתה היה המשיב, בעלה, מיוצג על ידי עורכת דין שמונתה לפי חוק הסיוע המשפטי. בבית המשפט לענייני משפחה וכן בבית המשפט המחוזי חזרה המבקשת וביקשה לדחות את הדיונים לצורך מינוי עורך דין. בסופו של דבר, אחרי פרשות של דחיות שלא הועילו לא נדחו הדיונים עוד, והמבקשת נאלצה לטעון לעצמה. לא הובאו לפניהן במהלך הדיונים כל הטענות שהיו בפי המבקשת וכן טענות נוספות שעורך דין הבקיא במחלוקות כגון דא היה מן הסתם משכיל לטעון.
כאשר מדובר בפירוק השיתוף בדירת בני הזוג חייב בית המשפט בזהירות כפולה ומכופלת, בבואו לקבוע את ממצאיו ובבואו לשקול אותם בטרם יסיק את מסקנותיו. חובת זהירות זאת אינה יכולה להתקיים במצב של חוסר שוויון קיצוני כזה בין המתדיינים, כאשר אחד מהם טוען לעצמו בלשון עילגים ואילו השני, בלשון פרקליטים מלומדת. הליכים בענייני משפחה הם בעיני בגדר "דיני נפשות" ממש.
בש"פ 3031/04 יושבייב נ' מדינת ישראל (8.4.04).
העורר הואשם לפני בית-משפט השלום בעבירות פריצה לרכב וגניבה מרכב. עם הגשת כתב-האישום נגדו ביקשה המאשימה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מי שהייתה סניגוריתו של העורר במועד הדיון בבקשה לא חלקה כי יש ראיות לכאורה להאשמת העורר וכן עילה למעצרו.
על החלטה זו ערר העורר לפני בית-המשפט המחוזי. בדיון בערר שוב לא יוצג על-ידי הסניגורית שייצגה אותו לפני בית-משפט השלום, אלא על-ידי עורך דין ש' בלומנפלד, המייצגו גם בערר שלפניי. בעררו לפני בית-המשפט המחוזי טען סניגורו של העורר כי להאשמת העורר אין ראיות לכאורה וכי הסכמת סניגוריתו הראשונה של העורר לקיום ראיות כאמור, לא פטרה את בית-משפט השלום מחובתו לבדוק את חומר הראיות ולהיווכח בעצמו אם אכן יש בהן כדי לבסס לכאורה את אשמת העורר.
פסה"ד:
דין הערר להידחות.
יותר מטרידה היא השגת הסניגור על עמדת הסניגורית הראשונה, שראתה להודות לפני בית-משפט השלום בקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר. אינני אומר שהשגה כזאת היא לעולם בלתי-אפשרית. דא עקא שבשנים האחרונות משתרשת תופעה מתרחבת והולכת, שפרקליטי נאשמים הטוענים בערר, או בערעור, אינם מהססים להטיל דופי בשיקול-דעתם המקצועי של פרקליטים שטענו לאותם נאשמים לפני הערכאה הראשונה. הטענה בדבר "כשל בייצוג", שבעבר הלא רחוק נחשבה לטענה נדירה ויוצאת דופן, הפכה לטענה שגורה ושכיחה, שברוב המקרים אין בה יותר מאשר ניסיון לחפות על היעדר נימוקים ראויים לשמם לתקיפת ההחלטה השיפוטית העומדת לביקורת. מן הראוי להבהיר שככלל מצופה סניגור, המקבל על עצמו לייצג נאשם בערר או בערעור, להתאים את עצמו לעמדה הסניגוריאלית שנקט פרקליטו של הנאשם לפני הערכאה הראשונה. חריגה מן הכלל הזה עשויה להיות מותרת רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ועליה להתבסס על נימוקים כבדי משקל. אם לא אלה פני הדברים, כי אז הטלת דופי בשיקוליו של עורך-הדין אשר ייצג את הנאשם במסגרת שלב קודם של אותו הליך משפטי, ראויה בעיניי להיחשב כחריגה מכללי ההתנהגות המחייבים עורכי-דין ביחסיהם זה כלפי זה.
ע"פ 635/05 דענא נ' מ"י, ניתן ביום 26.11.2007.
השופט ד' חשין:
בהכרעת דינו מיום 9.9.04 הרשיע בית המשפט את אמג’ד דענא בעבירת רצח, ואילו את חוסאם דענא הרשיע בעבירה של סיוע לרצח. השניים הורשעו על יסוד הודייתם, במסגרת הסדר טיעון,בעובדות כתב האישום המתוקן.
בתאריך 28.7.04, כחצי שעה לפני חצות, פגש חוסאם את המנוח בשכונת סילוואן בירושלים, שבה בבית המשפט קמא יוצגו אמג’ד וחוסאם בידי אותו סניגור (עו"ד מנחם בלום). כתב האישום המקורי ייחס את עבירת הרצח לכל אחד מהשניים. במסגרת הסדר טיעון שנעשה בין הצדדים, תוקן כתב האישום באופן שעבירת הרצח יוחסה רק לאמג’ד, ואילו חוסאם הואשם בו אך בסיוע לרצח, מבלי שהצדדים הסכימו ביחס לעונש שיבקשו להטיל עליו. כאמור לעיל, השניים הודו בכתב האישום המתוקן, ובית המשפט הרשיעם בהתאם והשית עליהם - לאחר שמיעת טיעונים בעניינו של חוסאם - את העונשים שצויינו לעיל.
אמג’ד מוסיף וטוען, כי הן הוא והן אחיו יוצגו בפני בית המשפט קמא בידי אותו סניגור, שניסה לשכנעו כי יודה הוא בביצוע עבירת הרצח, ובכך יוכל למנוע הטלת מאסר עולם גם על אחיו. במציאות זו, כך אמג’ד, היה כשל מובנה בייצוג.
עולה ממכתבו של עו"ד בלום, כי טרם הסכמתו לעסקת הטיעון היה אמג’ד נתון לשכנועים שהופעלו עליו מצד אחיו ומצד בא כוחו.
פסה"ד:
בנסיבות המקרה שלפנינו יש להתיר למערער לחזור בו מן ההודיה, שעל בסיסה הורשע בעבירת הרצח. הסדרי הטיעון, שבמסגרתם הודו שני האחים שלפנינו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, היו הסדרי טיעון מותנים, שקיומו של האחד תלוי בקיומו של השני. כבילה זו יצרה, ללא ספק, מכבש לחצים שהופעל על אמג’ד.
קיימת בעייתיות רבה באופן בו היה מיוצג. ייצוג משותף של מספר נאשמים, אף שלעצמו אינו פסול ולעתים אף מועיל, מלווה מטבעו בסכנת ניגוד אינטרסים, שעלולה לפגוע בכל אחד מן הנאשמים ולקפח את הגנתם. המבחנים העיקריים לקיומו של ניגוד אינטרסים בסיטואציה של ייצוג משותף כבר נקבעו בפסיקתו של בית משפט זה:
ראשית - יש לבחון האם אכן היה ניגוד אינטרסים בין הנאשמים שהיו מיוצגים על ידי הסניגור; שנית - אם התשובה חיובית, על הטוען לפגיעה בשל כך להראות, כי 'ניגוד האינטרסים' תרם בפועל לפגיעה עניינית בזכותו לייצוג הולם ולתוצאה שאליה הגיע בית המשפט ושלישית - יש להקפיד שלא לערב טענה של 'ניגוד אינטרסים' בטענה של 'ייצוג רשלני' או 'ייצוג כושל'.
במקרה שלפנינו אינני מתקשה כלל לקבוע כי נוצר ניגוד אינטרסים בין שני האחים, שיוצגו בידי אותו סניגור. כן ניתן לקבוע כי ניגוד האינטרסים תרם בפועל לפגיעה עניינית בייצוגו של אמג’ד. בנוסף, הכשל בייצוגו של המערער שלפנינו הוא תולדה ישירה של אותו ניגוד האינטרסים. נמצא, כי לפי כל שלושת המבחנים התקיים ניגוד אינטרסים בייצוגו של אמג’ד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה