פס"ד מילר
פס"ד חשוב למרות שחלק ממנו לא רלוונטי בגלל שינויי החקיקה.
עובדות:
הנפטר היה אזרח בריטי שעלה לישראל לאחר שחיסל את עסקיו באנגליה. זה מראה לנו שמרכז חייו היה בישראל. מאז עלייתו לא עזב את הארץ. ביהמ"ש קבע שהדומיסיל שלו בעת פטירתו היה ישראל.
סימן 64 – עבור מי שאינו אזרח ישראל הולכים לפי הדין הלאומי. הוא אזרח בריטי (זה לא אומר לנו איזה דין להחיל עליו – אנגלי, סקוטי או צפון-אירי – אבל לא נכנסו לפרטים האלה בפסה”ד).
המשפט האנגלי אומר שבעניני סטטוס צריך ללכת לפי דין הדומיסיל. לכן נחיל עליו את המשפט הישראלי, הדתי-יהודי. לכן החילו את מצוות ההלכה בדבר זכות האלמנה למזונות.
עו"ד מיכה כספי – היה נגד האלמנה. הוא טען שתביעת מזונות של אלמנה לא מוכרת במשפט האנגלי. לכן אי אפשר לכלול תביעה כזאת בעניני המעמד האישי. יש שני פריטים בס' 51 – ALIMONY ו MAINTANCE ושניהם לא מתאימים. רק מה שמופיע בס' 51 יכול להכנס לס' 64.
אולשן – האם ניתן למיין את הזכות היהודית לזכות למזונות שמוכרת במשפט האנגלי? אולשן עושה הבחנה בין אי-הכרה עקרונית בזכות, לבין הכרה עקרונית אך שוני בפרטים. למשל, חובת מזונות של אח לאחיו לא מוכרת כלל במשפט האנגלי. לעומת זאת במקרה זה יש הכרה אך הפרטים שונים. התכלית של המבל"פ היא להכיר במשפט של שיטות זרות, ולכן אנחנו לא דורשים זהות מלאה בפרטים. למשל, מקובל לפרש בהרחבה מושגים כמו חוזה או נזק בשיטות משפט זרות.
כיום זכויות האלמנה מהעיזבון בחוק הירושה כך שהשאלה הספציפית אינה רלוונטית.
רנוואי בפס"ד מילר
כספי טוען – צריך לעצור בדין הדומיסיל. כיוון שאין בדין הדומוסיל זכויות אלמנה מהעזבון, לא מגיעות לה זכויות.
אולשן – ההתיחסות בס' 64 לדין הדומיסיל הוא דוגמה בלבד. ניתן להמשיך ממנה הלאה. ברור שהוא מאמץ את הרנוואי לא רק לרמישן של הדומיסיל, אבל לא ברור אם מדובר ברנוואי חלקי או מלא.
זילברג טען שהלכת מילר היא כך: צריך לפסוק בעניני מעמד אישי של נתין זר כפי שהיה פוסק בימ"ש בארץ מולדתו של הזר. זה אומר רנוואי מלא. ברור שלא מדובר ברנוואי חלקי, כי ביהמ"ש של הלקס פורי בשיטה זו לא פוסק לפי ביהמ"ש של הלקס קאוזה.
שאווה מפרש את אולשן – מדובר ברנוואי חלקי.
לסיכום הנושא סבוך ולא ברור.
השאלה האקראית / אינצידנטלית / פרלימינרית / אגבית
למשל – אלמנה תובעת את חלקה בעזבון – מתעוררת שאלה אגבית האם היא היתה נשואה.
בכל מקום שיש חלוקה בין ערכאות שונות בשאלות סמכות, עולה השאלה האם ערכאה מסויימת יכולה לדון בנושא שבסמכות מוסד אחר. האם סמכות זו יכולה להתעורר בין מערכות דין שונות? למשל ההחלטה האם בני זוג הם נשואים היא ע"פ הדין הדתי, וביהמ"ש לא מוסמך לה.
אחד הנושאים החמים הוא הכושר לנישואים. השאלה האקראית היא האם אחד מהם גרוש.
המאפיינים לשאלה אקראית:
1. הנושא העיקרי צריך להיות נדון לפי כללי המבל"פ של מדינת הפורום בהתאם להוראות של דין זר. יש מדינת פורום – למשל אנגליה. יש לה כללי מבל"פ. לפי הכללים האלה, את הנושא העיקרי צריך לדון בהתאם להוראות דין זר.
2. קיימת שאלה משנית. היא יכולה להתעורר כשלעצמה, ויש לה כלל ברירת דין משל עצמה. למשל – שאלת תוקפם של גירושים קודמים. היא יכולה להתעורר כאשר זוג מגיע לביהמ"ש ומבקש פס"ד הצהרתי שהוא גרוש.
3. כלל ברירת הדין של השאלה המשנית שונה מזו של השאלה העיקרית.
עמדות לגבי הפתרון הרצוי במצב כזה:
1. להחיל על השאלה המשנית את הדין החל על השאלה העיקרית.
2. להחיל על השאלה המשנית את דין מקום הפורום
3. פתרון שתלוי בנסיבות ובמדיניות ביהמ"ש של הפורום
LAWRENCE V LAWRENCE – פס"ד אנגלי מ-1980 (ב-81 נקבע חוק לעניין)
שאלת תוק גירושין היתה משנית בדיון. בני זוג נישאו בברזיל. ברזיל היתה הדומיסיל של האשה.
האשה קיבלה פסק גירושים ב-1970 בנוואדה בארה"ב. פסק הדין של נוודאה לא הוכר בברזיל – אם היתה חוזרת לברזיל לא היו מכירים בכך שהיא גרושה.
האשה התחתנה בנוואדה. הבעל השני הגיש בקשה להכרזה על בטלות הנישואין – בבית משפט אנגלי.
לפי הדין האנגלי – אם שאלת הגירושים היתה מתעוררת באנגליה, ביהמ"ש היה מכיר בתוקף הגירושים בנוואדה.
לפי כללי ברירת הדין האנגליים – שאל תהכושר להנשא היא לפי הדומיסיל = ברזיל. לפי הדין הברזיאלי כאמור לא היה לה כושר להנשא כי היא לא התגרשה. אבל הסיבה לכך לא מוכרת ע"י הדין האנגלי.
ביהמ"ש האנגלי קבע:
אם שאלת הגירושין היתה העיקרית, היו מכירים בהם. ביהמ"ש התיחס להכשר הגירושין של נוואדה, כפי שהיה נעשה אם זאת היתה שאלה עיקרית, ולכן הנישואים השניים תקפים.
אם האשה היתה רוצה להנשא באנגליה בנישואים שניים לא היתה לה בעיה לעשות זאמת.
ביהמ"ש החיל את דין מקום הפורום.
מה אם יש מקרה שבו דין הדומיסיל שחל על שאלת הכושר להנשא קובע שהגירושין הקודמים הם בתוקף, אבל דין הפורום קובע שהגירושין הקודמים לא בתוקף?
פרשת אונגר – מקרה אנגלי מפורסם
אברהם ושרה יהודים, בעלי דומיסיל הונגריה. הלאומיות ככל הנראה הונגרית.
הם נישאו בשנת 45 בהונגריה בנישוים יהודיים-דתיים, שהוכרו ע"י החוק ההונגרי כתקפים. ב-46 עזבו את הונגריה בדרכם לישראל. בדרך הם עברו באיטליה והתגרשו שם בידי רב. הגירושים היהודיים לא הוכרו ע"י הדין האיטלקי או ההונגרי.
האשה והגרוש הגיעו לישראל. הדומיסיל של האשה היה ישראל. בעיני המשפט הישראלי, הם נחשבו לגרושים.
ב-57 האשה נסעה לאונטריו שבקנדה לבקר קרובים, והתחתנה עם יצחק. הדומיסיל של יצחק היה באונטריו. ברור שהניושאין לא היו פיקטיביים.
לאחר מספר שנים יצחק רצה להפרד, אבל היה קשה להתגרש באותה תקופה. לכן הוא רצה להוכיח שמעולם לא נישאו. הדרך לעשות זאת היא לתקוף את הגירושים.
לפי המשפט באונטריו, שאלת כושר הנישואין היא לפי הדומיסיל. הדומיסיל שלה בעת הנישואים השניים היה ישראל. לכן היא היתה כשרה להינשא.
מה היתה עמדת המשפט של אונטריו אם שאלת הגירושים היתה באה אליו במישרין? הוא היה פונה לדומיסיל של הגבר בזמן הנישואים, שזה הונגריה (לפי קביעת השופטים הקנדים). הונגריה לא מכירה בגירושים.
· שאלה אחרת לא קשורה – זוג יהודים מצרים שניתן לאשה גט בישראל ברבנות. האם היא מגורשת בעיני המשפט הישראלי? אבל כיוון שהם אזרחים מצרים, לא היתה סמכות שיפוט לביה"ד הרבני. ביה"ד היה צריך לפסוק לפי הדין האישי שלהם, שהוא הדין הלאומי שהוא הדין המצרי. האם לפי הדין המצרי יש תוקף לגירושין בגט? כן. אז הכל בסדר.
אבל איזה דין נחיל על השאלה האקראית? ביהמ"ש החליט לאמץ את הדין הישראלי על שאלת הכושר להנשא ותוקף הגירושים. הסיבה כנראה בשביל להתנקם בבעל ולדאוג לילה של בני הזוג.
לשים לב שהאשה החליפה דומיסיל. זאת דוגמה לבעיית הזמן במבל"פ.
דומיסיל המקור היה הונגריה. לא ברור מה היה הדומיסיל באיטליה. האם הם רצו להתמקם באיטליה? או בישראל? סביר שגם הם בעצמם לא ממש ידעו. האם ההחלטה לעלות לארץ לא קוטעת את הדומיסיל בהונגריה? ואולי לא היה להם דומיסיל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה