סד"א- קריאה לשיעור 13-14

1. כתב הגנה

§ רע"א 2904/95 מדינת ישראל נ' אל הוזייל, פ"ד מט(2) 40

המשיבים הגישו תובענה נגד המדינה ובה עתרו לתיקון פנקס המקרקעין לפי סעיפים 59ו-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין.

בסעיף 15 לכתב הגנתה, טענה המבקשת שלא ניתן היה לזכות במקרקעין מכח עיבוד או התישנות "מהיות מקרקעין שטרם רישומם סווגו כמקרקעין מוואת".

בטרם החל בית המשפט המחוזי לשמוע הוכחות בתובענה, עתר פרקליט המשיבים למחוק במכתב ההגנה את הטענה כי הקרקע היא מסוג מוואת, משום שלדבריו מדובר בטענה משפטית המחייבת פירוט. בתשובה לכך טענה פרקליטת המבקשת "שקרקע שאיננה רשומה ולא היתה רשומה בספרי המקרקעין היא מסוג מוואת", וכי "התשתית העובדתית עולה מכתבי הטענות. על התובע נטל ההוכחה להוכיח שהוא מצוי על האדמה בזכות ולא עלינו מוטלת התשתית העובדתית". טענה זו סבה על האמור בסעיף 155 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 שלפיו "מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג מוואת, ירשמו על שם המדינה...".

לענין זה חלוקים בעלי הדין לענין השאלה אם הטענה בדבר היותם של המקרקעין מסוג מוואת היא טענה שבעובדה או טענה משפטית.

פסה"ד:

לפי תקנה 71(א) יכיל כתב טענות "את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן". בבוא בעל דין לנסח את כתב טענותיו, מוטל עליו לעשות פעולה של מיון ולהבדיל בין ה"עובדות המהותיות" מצד אחד, שרק אותן הוא חייב לכלול בכתב הטענות, לבין "הראיות הבאות להוכיח אותן" מצד שני לבין טענות משפטיות, שאותן אין הוא חייב לכלול בכתב הטענות אך מותר לו להסתמך עליהן, כאמור בתקנה 74(ב), מצד שלישי.

השאלה מה היא "עובדה מהותית", מה היא "ראייה", ומהי שאלה שבדין, עשויה להשתנות ממקרה למקרה, וההבחנה בין שלושה מושגים אלה איננה אלא ענין שבדרגה. כאשר נתבקש בית המשפט לתת לתובע סעד מסויים, חייב האחרון לפרט את הנתונים המצדיקים הסקת המסקנה שהתובע זכאי לאותו הסעד, ונתונים אלה הם "העובדות המהותיות", הנדרשות לפי תקנה 71(א); וכאמור, יחשבו הנתונים הפרטניים שיש בהם כדי להוכיח את הנתונים האמורים כראיות שאין לכללם בכתב הטענות.

אין ספק בדבר כי בגדר התובענה הנוכחית יש לראות את הטענה שהמקרקעין שבמחלוקת הם מסוג מוואת כעובדה מהותית, והמבקשת לא היתה חייבת לכאורה, לפרט בענין זה מעבר למה שפרטה בכתב הגנתה. כאשר טוען בעל דין בכתב הגנתו טענה עובדתית, אין מקום להציג לו בגדר בקשה לפרטים נוספים את השאלה מכח מה הוא טוען את הטענה. מתשובת המשיבים נמצאתי למד שהם אינם מסתפקים גם בפרטים אלה, משום שהם טוענים ששומה על המבקשת לספק להם מה שהם מגדירים כ"טיעון עובדתי קונקרטי" לגבי המקרקעין הנדונים. אך הטעון הקונקרטי הנזכר בודאי שאינו אלא הראיות שבאמצעותן עשויה המבקשת להוכיח את טענותיה, וכאמור לא זו בלבד שהמבקשת איננה חייבת לטעון אותן, אלא גם נאסר עליה לעשות כן.

§ ת.א. (ת"א) 2356/98 איזוטופ נ' דו רנט א-קאר (לא פורסם) (פסקה ד' בלבד)

פסק דין בהעדר הגנה

הנתבעת 3 לא הגישה כתב הגנה במועד. לאחר פתיחת משפט ההוכחות הצהיר העו"ד כי הנתבעת 3 לא תגיש כתב הגנה באופן עצמאי. היא מאמצת את כתב ההגנה של נתבעות 2 ו-4.

תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:

כעיקרון אי הגשת כתב הגנה במועד (ובוודאי איחור כה גדול), יכול לזכות בפסק דין בהעדר הגנה, אולם פסק הדין צריך להינתן על יסוד כתב התביעה.

תקנה זו טעונה רענון משפטי והתאמתה להלכות המתחדשות בנושא של תום לב ודרך מקובלת ועשיית עושר.

היא טובה למקרה הברור שבו יש נתבע בודד, או נתבע שמערכת הראיות כנגדו אינה בהכרח קשורה עם יתרת הנתבעים וראיותיהם. ברגע שהמדובר בפרשת תביעה וראיות משולבות, לא יתכן שהפרוצדורה תגבר על המהות.

רק אם תימצא עילת תביעה כנגד הנתבעים אדרש לשאלה האם יש לפסוק כנגד הנתבעת מס. 3 בשל העובדה שלא התגוננה במועד.

§ ע"א 283/88 המזרח שירות לביטוח נ' מומן, פ"ד מה(2) 777

נהג מונית התנגש במכונית שנסעה בלי אורות בלילה. התובענה הוגשה תחילה נגד עזבון פחימה וכנגד מי שחשבו התובעים שהינה המבטחת - "המזרח". מאוחר יותר תוקן כתב התביעה והוסף כנתבע גם דיין יצחק, הבעלים של המכונית בעת התאונה. בשנת 1985 נעשה תיקון נוסף, בו הוספה כנתבעת גם "פיניקס", וזאת לאחר שהתברר לתובעים כי פיניקס היתה מבטחת המכונית ולא המזרח, ששימשה כסוכנות ביטוח עבור פיניקס. פיניקס הגישה בקשה למחוק את התובענה נגדה מחמת התיישנות, ובקשה זו נתקבלה.

בהחלטתו, נשוא ערעור זה, דן בית המשפט המחוזי רק בשאלות היריבות בין הצדדים למשפט, והאחריות לגרימת התאונה הקטלנית.

לענין חבותה של המזרח (המערערת בערעור שלפנינו) קבע בית משפט קמא, כי ידוע שהמבטחת היתה פיניקס, אשר התובענה נגדה נמחקה מחמת התיישנות, ולא המזרח, שהינה סוכנות ביטוח בלבד. אך מחומר הראיות עולה, ובעיקר מסעיף 24 לכתב הגנתה של המערערת, כי המזרח הציגה עצמה כמבטחת, ומשעשתה כן גרמה למשיבים להאמין כי היא אכן הצד הנכון לתובענה. המשיבים פעלו על פי מצג זה וישבו בחיבוק ידיים, ולא פעלו לתיקון מיידי של התובענה על ידי צירוף הצד הנכון. משצרפו את פיניקס לבסוף, נמחקה תביעתם מחמת התיישנות. בנסיבות אלה, כאשר המשיבים נמנעו מפעולה על סמך מצגה של המזרח, אין לפטור את המזרח מתוצאות המצג.

יתירה מזו, לדעת בית משפט קמא האמור בס' 24 לכתב ההגנה מהווה הודאת בעל דין, והודאה זו פטרה את המשיבים מן החובה להביא ראיות נוספות בדבר. טענת הגנה זו מתייחסת לאמור בסעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי. טענתה של המזרח שמובאת בסעיף 24 לכתב הגנתה היתה, כי לא ניתנה לה הודעה על העברת הבעלות ברכב ממגזימוב לדיין, ולו ידעה אודותיה לא היתה מבטחת את דיין, הבעלים החדש, ועל כן לא חלה עליה חבות לענין התאונה לאור הסייג לחבות הקבוע בסעיף 1) 13) לפקודת רכב מנועי.

פסה"ד:

האחראית לאי צירופה של פיניקס כנתבעת היתה המזרח. המזרח היתה צריכה לדעת, כי המבטחת של הרכב היתה פיניקס, ולא היא עצמה (שכן מילאה רק תפקיד של סוכנות ביטוח), ולכן היתה צריכה לטעון זאת מפורשות ולא להסתפק בסעיף הכחשה כללי. משלא עשתה כן, אלא העלתה טענת הגנה ספציפית שונה, והתביעה כנגד פיניקס התיישנה, הרי יש לראות בה כמי שהודתה בהיותה מבטחת הרכב, מכח מצגה היא.

§ ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000

העילה עליה ביסס התובע את תביעתו לזכום של 1150 ל"י היתה כי הנתבע נשאר חייב לו את הסכום הזה. הגנתו של הנתבע היתה כי הוא שילם לתובע 800 ל"י; כי לפני התביעה הציע לתובע את יתרת החוב אך הוא סרב בטענה שמגיע לו יותר; לתובע לא מגיע יותר.

הגנה זו אומרת שהוא מודה בעובדות כתב התביעה אך יש עובדות נוספות שלפיהן התובע אינו זכאי לכל הסעד. זוהי הגנה מסוג "הודאה והדחה".

על התובע נמצאית הראייה שהתשלום של 800 ל"י לא היה ע"ח החוב.

פסה"ד:

מני:

במקרים כאלה הנתבע נתפס ע"י העובדות שהודה בהן, ונטל ההוכחה על העובדות החדשות – עליו. הוא לא הצליח להוכיח את העובדות המדיחות ולכן התובע יזכה.

זוסמן:

מסכים.

הפרוצדורה צריכה ללכת ע"פ המשפט המהותי. צריך להבחין בין "הודאה והדחה" לבין מקרים דומים. למשל – אם התובע טוען שהנתבע חייב לו כסף, בעוד הנתבע טוען שזאת היתה מתנה – זה לא מקרה של "הודאה והדחה".

§ רע"א 7454/96 איזבינסקי נ' טיטלבאום (לא פורסם)

מבקשים רכשו מן המשיב דירה. הוסכם, כי מחיר הדירה יהא בסכום השווה ל78,000- דולר. לטענת המשיב, הוא קיבל לידיו סכום השווה ל60,000- דולר בלבד והיתרה לא שולמה.

המבקשים הודו בכריתת ההסכם ובתנאיו, לרבות סכום התמורה, אך טענו כי שילמו את מלוא התמורה. השופט מיקד את המחלוקת לשאלה על מי רובץ נטל הראיה, וקבע כי מדובר במקרה של "הודאה והדחה" שיסודה בטענת "פרעתי". השופט קבע, כי המבקשים מודים בכל פרטי ההסכם ומכחישים רק את טענת המשיב לפיה שילמו רק חלק מסכום התמורה, ובכך למעשה טוענים הם טענת "פרעתי" אשר בעקבותיה חל הכלל בדבר "הודאה והדחה" שלו השלכות במישור הראייתי, לפיהן עובר נטל השכנוע על הנתבע. לאור האמור, קבע שופט השלום כי המבקשים יפתחו בהבאת הראיות.

המבקשים טענו כי מדובר בתביעת המשיב לסעד הצהרתי הקובע שהסכם המכר בטל, ולגבי סעד זה אין בהודאתם משום הודאה בכל העובדות המהוות את עילת התביעה, כלומר הודאתם בכריתת החוזה, ובתמורה אינה מהווה הודאה בהפרת ההסכם בדרך של אי תשלום התמורה.

פסה"ד:

השאלה אם לפנינו "הודאה והדחה" אם לא איננה תלויה בסעד המתבקש על ידי המשיב. שאלת הסעד המבוקש היא שאלה נפרדת ומאוחרת, אשר אינה רלוונטית בשלב סיווג טענת ההגנה. אחד הרציונלים להעברת נטל השכנוע מקום שנטענת טענת "הודאה והדחה" נעוץ בכך שקל יותר להוכיח טענה חיובית (כגון "פרעתי") מאשר טענה שלילית (כגון "החוב לא שולם"). רציונל זה מתקיים באותה מידה כשמדובר בתביעת חוב וכשמדובר בתביעה לסעד הצהרתי בגין אי תשלום חוב. בנוסף, תיאור העילה כמכילה שני אלמנטים נפרדים - כריתה והפרה - באופן המצריך את הודאת המבקשים בכל אחד מאותם אלמנטים, הוא תיאור מטעה. גם כאשר מדובר בתביעת חוב בה טוען הנתבע טענת "פרעתי", הרי שלכאורה צריך התובע להוכיח הן את כריתת החוזה והן את הפרתו, במובן שהחוב לא הוחזר לו. טענת "פרעתי" מהווה הכחשה של אותה הפרה נטענת, אולם אין לומר שהכחשת ההפרה משמעה שלא היתה "הודאה" במובן טענת הודאה והדחה. זאת, מאחר שכנגד טענת ההפרה טוען הנתבע את טענתו "המדיחה".

אולם גם מצבים בהם ההפרה עצמה מוכחשת נכללים במסגרת "הודאה והדחה".

הבקשה נדחית.

§ תא (חי') 345/04 לוקי ביצוע נ' י.ב. קורמן (טרם פורסם) (פסקאות 1, 4, 5(א-ג))

הבורר נתן פסק בורר בסכסוך שבין הצדדים. בעקבות כך הגישה המשיבה "קורמן" בקשה לאישור פסק הבורר ואילו המבקשת "לוקי" הגישה בקשה לביטול פסק הבורר.

פסה"ד:

לאחר עיון בחומר הראיות שלפני הגעתי למסקנה כי המבקשת, לוקי, הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי הבורר היה קשור בקשרים עסקיים עם המשיבה, קורמן.

קורמן טענה אמנם שקשריה העיסקיים נעשו עם אדם אחר ולא עם הבורר. ברם, קורמן לא השכילה להוכיח טענתה זו. יתרה מכך, היא נמנעה מלהזמין את הבורר לעדות כדי להפריך את טענתה של לוקי בדבר הקשרים העיסקיים שבין קורמן לבין הבורר. הואיל וקורמן הודתה בקשרים עסקיים עם אדם בשם אורי פרי אך טענה כי מדובר באדם אחר ולא הבורר, הרי שניתן לראות בטענתה משום טענת הודאה והדחה. בנסיבות אלה, שומה היה עליה להוכיח את טענתה שקשריה העיסקיים היו עם אדם אחר. היא לא עשתה כן.

דברי קורמן על כך שדווקא לוקי היתה צריכה לזמן את ארבעת העדים (ובהם הבורר) לעדות, בטעות יסודם. בנסיבות העניין שלפנינו עבר נטל הבאת הראיות אל שכמה של קורמן וזו לא הרימה נטל זה.

2. קיזוז ותביעה שכנגד

§ רע"א 4998/91 מירון נ' כהן, פ"ד מו(1) 746

בהסכם בוררות נמסרו להכרעת הבורר כל הסכסוכים וחילוקי הדעות שבין הצדדים בקשר שכר טרחתו של עו"ד כהן. בתביעתו לפני הבורר תבע עו"ד כהן את שכר טרחתו והמבקשים הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד ובהם העלו טענה של רשלנות מקצועית; בהליכים שהתנהלו בין בעלי הדין החליט בית המשפט המחוזי ש"על הבורר לדון בנושא שכר הטרחה בלבד".

המבקשים הגישו לבורר כתב הגנה מתוקן בו העלו טענת הגנה של קיזוז עקב רשלנות מקצועית ולא הביאו עוד בכתב הגנתם המתוקן תביעה שכנגד. בחלוקי הדעות שבין בעלי הדין לענין השאלה אם רשאים היו המבקשים להעלות את הטענות האמורות, השיב הבורר בהן אך בית המשפט המחוזי הורה לבקשת המשיב על מחיקת כל הטענות הנוגעות לרשלנות המקצועית מכתב ההגנה. מכאן בקשת רשות לערער זו שלפנינו.

פסה"ד:

דין הערעור להתקבל. כשמסרו בעלי הדין להכרעת הבורר את הסכסוכים שביניהם בקשר לשכר טרחתו של המשיב ממילא מסרו לו גם את הסמכות להחליט בטענות הגנה שניתן לעורר כנגד התביעה לשכר טרחה; וטענת קיזוז, כמו טענה של תשלום, היא טענת הגנה.

3. כתב תשובה

§ ע"א 224/64 זיידמן נ' סרבר, פ"ד יח(4) 299

המערערת תבעה 4 משיבים על שטר. משיבה 1 טענה שכל הכסף חזר למערערת. המשיבים האחרים התבססו על הגנה זו. המערערת לא הגיבה לטענת הפרעון, ולכן השופט ראה זאת כאליו היא מכחישה את הטענה והטיל את נטל השכנוע על המשיבה. המערערת הודתה שקיבלה את התשלומים אבל תו"כ המשפט טענה שהלוותה יותר כסף למשיבה. המשיבה התנגדה לניסיון להביא הוכחות על החוב, אבל השופט התיר זאת. בסופו של דבר נפסק נגד המערערת.

פסה"ד:

המערערת היתה צריכה להוכיח את החוב השני שטענה לו. השאלה האמיתית שבין הצדדים חייבת להיות מוצגת בכתבי הטענות.

הסיבה הפרוצדורלית לדחיית הטענה שיש חוב אחר היא שזה לא עלה כתב התשובה. זוהי גם סיבה מהותית.

§ בר"ע 50/71 אברהם נ' מתנה, פ"ד כה(1) 481

בטיוטה של כתב-התשובה אשר הוצג בפני בית-המשפט המחוזי טוענת המבקשת, שהחוזה (מוזכר בכתב ההגנה) זוייף.

כל אימת שהתובע חפץ להשיב בעובדה חדשה על עובדה שנטענה בהגנה, מן הצורך להגיש כתב-תשובה כדי להעלות את העובדה הנוספת על שולחן הדיונים. מה שאין כן כאשר התובע מכחיש טענת הנתבע, ותו לא. לענין זה קובעת תקנה 68, סיפא, לתקנות סדר הדין האזרחי, שאם לא הגיש כתב-תשובה, יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב-ההגנה כמוכחשות ושנויות במחלוקת. טענת זיוף אינה אלא כפירה באמיתות החוזה.

4. תיקון כתבי טענות

· רע"א 11137/05 אליהו חברה לביטוח נ' מגן דוד אדום (טרם פורסם) (סע' 4-7)

במסגרת בקשת רשות הערעור טוענת אליהו, כי כתב התביעה המתוקן מקים עילת תביעה חדשה ושונה מזו אשר הופיעה בכתב התביעה המקורי. לשיטתה, העובדה שעל פי כתב התביעה המקורי נובעת חבותה מחלקה היחסי בשוק ביטוחי החובה לרכב, בעוד שלפי כתב התביעה המתוקן מבוססת החבות על חלקה היחסי בשיעור התביעות בגין ביטוחי חובה לרכב, מצביעה על כך שמדובר בשתי עילות תביעה נפרדות.

אליהו ממשיכה וטוענת, כי מאחר שבקשת התיקון הוגשה בשנת 2005, הרי שבעת הגשתה התיישנה עילת התביעה החדשה. ממילא, כך על פי עמדתה, לא היה מקום לאשר את תיקון כתב התביעה. דינה של הטענה האמורה להידחות. אכן, בית המשפט לא יתיר לתובע לתקן את כתב תביעתו על דרך הוספת עילת תביעה חדשה (בין במקום העילה המקורית ובין בנוסף אליה), שעה שבעת הגשתה של הבקשה התיישנה עילה זו.

התשובה לשאלת ההתינשות נגזרת מן האופן שבו יפורש המונח "עילת תביעה" לצורך הסוגיה של תיקון כתב תביעה, וכן מרמת ההפשטה בה ייבחן העניין. ברי, כי לענייננו אין לראות את עילת התביעה כמסכת העובדות שיש בהן כדי לזַכּות את התובע בסעד.

בין אם הפרשנות הראויה למונח "עילת תביעה" לצורך הסוגיה שלפנינו הינה העסקה או המעשה המובאים לדיון, ובין אם מדובר בזכות שנתבעה, סבורני כי במקרה דנא יש לקבוע שכתב התביעה המתוקן נסמך על עילה זהה לזו אשר בכתב התביעה המקורי. השוני בין כתב התביעה המקורי לזה המתוקן נוגע אך לדרך החישוב הסטטיסטית של עלות פינוי הנפגעים המבוטחים במהלך התקופה הרלוונטית. אין בבקשת התיקון כדי לשנות את המעשים אשר עומדים במרכז תביעתו של מד"א, ואף לא את הזכות עליה מבוססת תביעה זו.

בקשת התיקון הוגשה כארבע שנים וחצי לאחר הגשת התביעה ולקראת סיומו של שלב ההוכחות. בתיקון כתב התביעה בשלב כה מאוחר של ההליך יש כדי לסרבל את הדיון ולהאריכו, ועל כן אין מקום כי בית המשפט יתיר תיקון שכזה כדבר שבשגרה. עם זאת, דומה כי הנסיבות בענייננו מצדיקות מתן רשות לתיקון כתב התביעה על אף השלב בו הוגשה בקשת התיקון.

· ר"ע 330/85 אלבו נ' רבינטקס תעשיות, פ"ד לט(2) 556

אין נעתרים לבקשה לתיקון כתב-טענות - בעיקר לאחר שנערך כבר קדם-משפט - כעניין שבשגרה.

כאשר מבקשים לתקן כתב-טענות, ניצבות שתי שאלות נפרדות זו מזו לשיקול- דעתו של בית המשפט : הראשונה - האם מעמיד הנוסח המתוקן את הפלוגתא האמיתית לדיון ; השנייה - האם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול, שפיצוי כספי לא יוכל לתקן. אם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, כי אז הגישה במסגרת השאלה השנייה היא מאוד ליברלית.

כדי להניח יסוד לקיום התנאי הראשון, על המבקש להראות שדווקא כתב התביעה המתוקן הוא שיעמיד לדיון את הפלוגתא לאמיתה. חייב המבקש להראות, שבהגישו את כתב הטענות המקורי הוא טעה טעות כנה, וכי עתה התברר לו, שהפלוגתא האמיתית גלומה דווקא בפרטים הכלולים בתיקון המבוקש. זה המצב גם אם הטעות הנטענת היא לא בעובדה אלא בהערכה משפטית, אם היא טעות בתום-לב. יש צורך לפחות בראיה לכאורה לעניין הפלוגתא האמיתית. לפיכך, אם הטעות אינה בולטת על פני הדברים (כגון כתב-תביעה שאינו מגלה עילה), יש לצרף לבקשת התיקון תצהיר.

תנאי ראשוני זה לא נתקיים בענייננו. החלפת עורך-דין אינה מהווה טעם מספיק כשלעצמו לתיקון כתב-תביעה, קל וחומר "טעם מיוחד" כנדרש אחרי קדם-משפט.

· רע"א 507/97 שיכון ופיתוח נ' סביון, פ"ד נא(2) 656

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא למחוק הודעת צד ג' אשר הגישה המבקשת כנגד 15 צדדים שלישיים, עם הגשתה כתב הגנה מתוקן.

המבקשת בנתה באמצעות המשיבה השניה שני בנייני מגורים מעל מרכז מסחרי בראשון לציון. המשיב הראשון ואחרים הם בעלי דירות אשר נרכשו מהמבקשת. במהלך שנת 95' הגישו רוכשי הדירות תביעה כנגד המבקשת וכנגד המשיבה השניה בגין ליקויי בניה, ובגין מצגי שווא.

הצדדים להליך הגיעו להסכמה בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, אשר יחווה דעתו בענין ליקויי הבניה בדירות נשוא התובענה. שמיעת הראיות בתיק החלה, על פי החלטת בית משפט קמא, עוד בטרם נתן המומחה את חוות דעתו. משהוגשה חוות דעת המומחה ניצלו התובעים בבית המשפט המחוזי את זכותם, מכוח תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי לתקן את כתב התביעה ללא נטילת רשות מבית המשפט. התיקון בכתב התביעה התמצה בהוספת ליקויים אשר לא נכללו בכתב התביעה המקורי, ואשר התבררו מחוות דעתו של המומחה.

בעקבות תיקון כתב התביעה תיקנה המבקשת את כתב הגנתה, ללא נטילת רשות, על פי האמור בתקנה 94 לתקנות. רק בשלב זה החליטה המבקשת לשלוח הודעות צד ג' מכוח תקנה 216 לתקנות, כנגד 15 מבעלי העסקים במרכז המסחרי. אין מחלוקת כי משלוח הודעות אלה קשור למצגי השווא שנעשו כביכול ביחס לשעות הפעילות של החנויות במרכז המסחרי. אין לו דבר וחצי דבר עם התיקון אשר נעשה בכתב התביעה בעקבות הגשת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. בית משפט קמא מחק את ההודעות לצדדים השלישיים.

פסה"ד:

פתרון הסוגיה שבמחלוקת טמון בפרשנות תקנה 94. התקנה אינה מגבילה את תיקון כתב ההגנה לעניינים הנובעים מהתיקון אשר נעשה בכתב התביעה. הזכות לתקן את כתב ההגנה על ידי הנתבע טומנת בחובה גם את הזכות לתקן את ההגנה כולה, וכוללת את הזכות אף להגיש תביעה -שכנגד. הזכות לבקש משלוח הודעות לצד שלישי הינה זכות הנילווית לזכות להגיש כתב הגנה. לפיכך, גם כשמדובר במשלוח הודעות צד ג', אין הנתבע מוגבל למשלוח הודעות הנובעות במישרין מהתיקון שנעשה בכתב התביעה.

הפתרון לחששו של בית משפט קמא מפני סרבול הדיונים נתון בתקנה 222. תקנה זו מאפשרת לבית משפט אשר הינו סבור כי דיון בנושא ההודעה לצד שלישי עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך, להורות כי נושא ההודעה ידון לאחר סיום הדיון בתובענה, או לאחר מתן פסק דין בה, מבלי שאחווה דעה אם כך ראוי לעשות בנסיבות המקרה דנן.

ייתכנו מקרים שאת ההודעה לצד שלישי ניתן היה לבקש עם הגשת כתב ההגנה המקורי, והבקשה מוגשת עם הגשת כתב הגנה מתוקן. במקרים כאלה, בקשה למשלוח הודעה לצד שלישי עלולה לגרום לפגיעה ביעילות הדיון, ולעתים לצורך בחקירה חוזרת של העדים, כשהאחראי לכך הוא הנתבע לבדו. במקרה כזה רשאי כמובן בית המשפט, אם ימצא זאת לראוי בהתחשב בנסיבות, לחייב בהוצאות את הנתבע, אשר גרם להתמשכות הדיונים ולטרחה מיותרת.

· רע"א 3385/08 מרקט פלייס נ' טלטל ערוצי תקשוב (טרם פורסם)

עניינו של התיק - בקשה לתיקון כתב תביעה והגדלת סכומה.

המבקשת הגישה תביעה כספית נגד המשיבה בסך 400,000 ש"ח. בתביעה טענה המבקשת, כי המשיבה הפרה כלפיה את ההתחייבויות בהסכם שנכרת ביניהן בכך שהסירה את מנוע החיפוש של המבקשת מהאתר שבבעלותה, והציבה באתר מנוע חיפוש מתחרה. המבקשת הגישה כתב תביעה מתוקן ולאחריו הוגש כתב הגנה מתוקן. במהלך דיונים מקדמיים שהתנהלו בפני בית משפט השלום, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יפוצל הדיון בתיק לשלב החבות ולשלב הנזק. הוסכם, כי הכרעת בית המשפט תיעשה על יסוד החומר הקיים בתיק ללא הליכי הוכחות וחקירות, וכי אם יקבע בית המשפט כי המשיבה לא הייתה זכאית להסיר את מנוע החיפוש של המבקשת, יעבור בירור התיק להוכחת הנזק הנטען.

בית משפט השלום הוציא מתחת ידו פסק-דין חלקי לפיו התקבלה עמדתה של המבקשת ונקבע כי המשיבה הפרה את ההתחייבות בהחלטה מיום 14.2.07 קבע בית המשפט כי תמו ההליכים המקדמיים והורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית בסוגיית הנזק, ונקבעה ישיבת קדם משפט על יסוד התצהירים בסוגייה זו. עם הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם המבקשת, הגישה זו בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שסכום התביעה יעמוד על 1,000,000 ש"ח במקום 400,000 ש"ח.

לאחר תגובת המשיבה, נענה בית משפט השלום למבקשת. המחוזי הפך את ההחלטה.

פסה"ד:

לא מצאתי כי נפלה טעות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי.

מערכת השיקולים הנוהגת בתיקון כתבי טענות היא מקדמת דנא נשוא התדיינות ופסיקה. ההליך חוסה תחת כנפיה של תקנה 92. בהליך שלאחר סיום קדם המשפט רלבנטית גם תקנה 149(ב).

נהוג לומר, כי הפסיקה נוקטת "קו ליברלי", של רוחב לב, בתיקון כתבי טענות, אשר מטרתם להביא להכרעה בשאלות שבמחלוקת ה"אמיתית" בין בעלי הדין. ואולם, זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכל. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהינה קמה לו אם היתה מוגשת הבקשה מחדש.

שיקולי בית המשפט בכגון דא, הם - מעבר לעצם האפשרות להכריע במחלוקת לאמיתה, שהוא עיקר תקנה 92 - אף המועד, האפשרות לפיצוי בכסף, אי גרימת עוול, הכרחיות התיקון ותום הלב. רכיב מרכזי הוא הוגנות ההליך, המשחק "ההוגן"; יש לבחון אם עשוי צד לרכוש על-ידי התיקון יתרונות דיוניים שויתר עליהם לפני כן מטעמי נוחות, ובכך שינה הצד שכנגד את מצבו.

התמרורים, שהציבה הפסיקה כדי לשקול את האינטרסים הרלבנטיים: אינטרס בעל הדין מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית, אינטרס המשיב שיריעת המשפט לא תורחב שלא לצורך, ואינטרס הציבור; אכן, ככל שהשאלה נשוא ההליך "אמיתית" יותר, כך יגבר האינטרס לאפשר את התיקון.

אין איפוא מקום להיעתר לבקשה ולוא מטעם זה, קרי, שאין מתקיים תנאי "בדרך ובתנאים הנראים צודקים" שבתקנה 92. את המחלוקת האמיתית, המעשית להבדיל מהרעיונית, ביניהם הגדירו הצדדים בשלב הקודם - וזו הייתה בחירתם, כולל בחירת המבקשת עצמה באשר לסכום, אל מול בחירת המשיבה באשר לפרוצדורה. יש להעמידה על חזקת בחירתה, ולאפשר למשיבה לעמוד על זכותה הדיונית שבחירה זו לא תשתנה.