התרגיל – 2 חלקים. הראשון אמיתי. בעקבותיו הוקפאו כל ההליכים המשמעתיים באונ'. זה בנושא ייחוד המקצוע שלמדנו. החלק השני הוא משהו שלא למדנו.
ייחוד המקצוע
ס' 20, 96, 98 בחוק לשכת עוה"ד. מכוונים למי שאינם עו"ד. כלל 11ב בכללי האתיקה אוסר על עו"ד לעבוד עם משרדים שאינם משרדי עו"ד ונותנים שירותים משפטיים.
המקרה של פיצוי נמרץ – הגיע למיצוי משפטי. לשכת עו"ד הגישה תביעה נ' פיצוי נמרץ. פיצוי נמרך הגישה עתירה לבג"צ לפסול את 11ב והעתירה נדחתה. בהליך האזרחי פסה"ד – ביהמ"ש מתחיל בכך שהוא חשדן באופן כללי כלפי טענות של גופים מונופוליסטיים שהם רוצים רק להגן על הציבור.
פירוש ס' 20: ס' 20(2) הוא רשימה סגורה.
הבחנה בין גוף מנהלי למעין-שיפוטי. לפני גוך מעי שיפוטי רק לעו"ד מותר להופיע, לפני גוך מנהלי רק אם הוא בס'.
היחס בין ס' 20 לכלל 11ב – הלשכה היתה רוצה שהתחולה שלהם תהיה חופפת ב-100%. כלל 11ב מתיחס לשני מצבים:
- גוף שאיננו משרד עו"ד מפנה החוצה תיקים לעו"ד
- עו"ד עובד בתוך גוף שאינו משרד עו"ד
עו"ד לא ייתן שירות משפטי לקוח, שהפנה אליו גוף הפועל למטרת רווח ומפרסם ברבים מתן שירותים משפטיים. האם מהס' הזה בהכרח עולה שאותו גוף מפר את ס' 20? אם הגוף מעביר את כל הפעילות המשפטית שלו לעו"ד חיצוני אין פה בעייה. כלומר כלל 11ב כולל יותר איסורים. הלשכה לא רוצה שעו"ד ישתפו פעולה עם הגופים האלה. למה? כי עו"ד עושים עוד דברים חוץ מייצוג משפטי (הפנייה לרופא, חוו”דים...), וזה גוזל להם את הפרנסה.
לעו"ד אסור לתת שירות משפטי ללקוח שהופנה אליו מגוף למטרת רווח שמקבל תמורה גבור השירות.
דוגמה של סוגייה עכשווית (מהדף):
- סטודנטים עוזרים למלא טפסי הוצל"פ בחינם – זה מותר ע"פ פס"ד פיצוי נמרץ. לשים לב שאלה רק טפסים מהסוג הזה. עברו 12 מפגשים – אין בעיה של איכות השירות.
- עו"ד מועסק ע"י הארגון – הארגון לא פועל למטרת רווח וגובבה תמורה (סימלית). העו"ד לא עבר על 11ב. חוו"ד של ועדת האתיקה אומרת שמהכלל נובע שמותר לעו"ד לתת שירות אם המעסיק אינו פועל למטרת רווח או גובה תמורה.
כתוצאה מכך הלשכה החליטה שאסור לעבוד אצל מלכ"רים שמקבלים תמורה סימלית. מה מטריד את הלישכה?
- הארגונים אינם נתונים לפיקוח הלשכה
- הלשכה מפחדת משינוי במבנה של גופים שנותנים שירותים משפטיים. זה מערער את המבנה הותיק והמבוסס, שאושר בשטנגר ובפיצוי נמרץ.
דוגמאות למבנים חדשים:
- אתר שמאפשר להתגרש אונליין. מי שמטפל בתיק אינו עו"ד. זה הופך את התהליך ליותר טכני. אולי זה דווקא עדיף, ככה הם לא מלבים סכסוכים.
- "הקואופרטיב" – אגודה שיתופית החברות בה מקנה להם זכויות רבות. אחד מהשירותים שמקבלים זה שירותים משפטיים. בעקרון זה באינטרנט אבל אפשר גם להיפגש עם אנשים, וזה רק לחברי הקואופרטיב.
התפיסה בארץ היא אנכרוניסטית. אין לנטע עמדה ברורה על זה, אבל זה הכיוון שהעולם הולך אליו.
רעיון נוסף – וולמארט מחליטה להרים את דגל האחריות התאגידית ולכן היא מחייבת עו"ד שעובדים עבורה גם למלא אחר כללי הוגנות ואתיקה מחמירים. התאגידים הופכים לרגולטור, ויש להם יותר כח מלשכת עוה"ד. אצלנו יש כלל שצריך לגלות יחס חברי לקולגות (ס' 26).
לסיכום הנושא:
מהם האינטרסים של הלקוחות:
- נגישות ושוויון
- איכות שירות (חובת נאמנות)
- איכות שירות מבחינה מקצועית
איך מבטיחים את הדברים האלה? צריך רגולציה ולא להשאיר את זה לשוק החופשי.
- פיקוח,
- הסמכה, רישיון
- מנגנון בירור תלונות
- כללי אתיקה (חובת סודיות, איסור ניגוד ענינים)
האם בשביל זה צריך את הסידור המונופליסטי של הלשכה?
יש הרבה מקצועות שיש להם את 4 התנאים הנ"ל כמו רופאים. כמו שראינו באנגליה מותר לעסוק בהרבה נושאים משפטיים ויש רק רגולציה בלי צורך בהסמכה כעו"ד. צריך לבדוק האם התחום דורש עו"ד או לא. אלה לא השאלות ש' 20 שואל – הוא מתיחס רק ל"ידע משפטי" או "אופי משפטי". לדעת נטע אלה השאלות הלא-נכונות.
ייצוג
מתיחס למשולש שוק-מדינה-חברה אזרחית. בחברה שלנו רוב השירותים המשפטיים הם בשוק הפרטי. במדינה יש את התביעה, הסנגוריה, הסיוע המשפטי. בחברה המשפטית יש גופים שונים. ההכרעה שרוב השירותים המשפטיים יהיו בשוק הפרטי היא הכרעה ערכית. למשל אכיפת החוק היא רק בתחום המדינה. אנגליה בשנות ה-80 העבירה הרבה עו"ד מהשוק הפרטי למדינה, בכך שהרחיבה את הזכות לקבל עזרה משפטית ע"ח המדינה באמצעות השוק הפרטי.
הזכות לייצוג
כוללת את הזכות לבחור עו"ד – ס' 22 לחוק לשכת עו"ד. אדם שייפה כוחו של עו"ד זכאי להיות מיוצג על ידיו. הפסיקה הולכת ומכירה בזכות לייצוג כזכות יסוד.
המשמעות השנייה היא הזכות לקבל ייצוג. שני החוקים המרכזיים הם חוק הסנגוריה הציבורית (פלילי) – מזכה ע"פ קריטריונים לקבל עו"ד ע"ח המדינה. הקריטריונים הורחבו במשך השנים. וחוק הסיוע המשפטי (אזרחי). מעניין שהסיוע המשפטי חוקק לפני הסניגוריה הציבורית, אבל יש הרבה יותר משאבים לסנגוריה. יחסית למדינות אחרות בעולם יש ייצוג מינימלי באזרחי. אנחנו במקום הכי נמוך בעולם בתחום באזרחי ובמקום טוב בתחום הפלילי.
תחום הייצוג הפלילי עבר הצברה (=הפוך מהפרטה). היום יש משרדי עו"ד שלמים שתמקיימים מתיקי סנגוריה ציבורית. הסנגוריה הציבורית בנויה כך שיש מעט עובדים והרבה עו"ד שמוכרים ע"י הסנגוריה ע"פ מינוי. להתקבל לסנגוריה זה מאד נחשב.
זכאות לסיוע משפטי היא ע"פ מבחן הכנסה – צריך להיות מאד מאד עני. בהליך הפלילי אין מבחן הכנסה. הסיוע המשפטי האזרחי נאבק על מעמדו. עו"ד שם מרוויחים פחות. הסיוע המשפטי מפעיל גם שיקולי סיכוי לתביעה.
הסוגיית הסיוע המשפטי היא לא פוליטית. הסיוע המשפטי מוכן גם לייצג את האזרחים כנגד המדינה.
בארה"ב בשנות ה-80 הסיוע המשפטי LSC היה גוף מאד חזק. הם היו מגישים תביעות ייצוגיות גדולות נגד המדינה. כאשר רייגן נהיה נשיא הוא הטיל הרבה מגבלות על הLSC – אי אפשר לתבוע את המדינה, אי אפשר לתבוע בנושאים קונטרוברסלייים (למשל הפלות). לכן זה הפך להיות כלי פוליטי.
בארץ הסיוע המשפטי מאד רוצה להרחיב את המנדט שלו.
איך נוצר ייצוג
לב פעולת ההראה הוא מתן ייפוי כח – מתן הרשאה. אנחנו מחילים את חוק השליחות על יחסי עו"ד-לקוח. ס' 1,2,5.
אז חוק השליחות על על יחסי עו"ד-לקוח אבל זאת שליחות מסוג מיוחד כי על עו"ד חלים דינים מיוחדים. אותם דינים שמסדירים את יחסי עו"ד-לקוח יוצרים שליחות עם מגבלות. לדוגמה, כלל 34 לכללי האתיקה אוסר על עו"ד להטעות את ביהמ"ש, למשל ע"י הצגת עד שהוא יודע שהוא משקר. השליחות נקטעת בהיבט הזה, עוה”ד לא יכול למלא את רצון הלקוח.
פס"ד נוי – עו"ד הגיע לבימ"ש ורצה להפסיק לייצג את הלקוח, אז הוא טען שאין ייפוי כח בתיק. ביהמ"ש אמר שהיה מצג של הרשאה כלפי ביהמ"ש. זה עניין דיוני ולא מה שיוצר את המחוייבות כלפי הלקוח.
הרשאה יכולה להגדיר את היקף שליחות – למשל בייפוי כח אפשר לכתוב איפה בדיוק העו"ד יכול לייצג.
ס' 91-92 נותנים הוראות טכניות על איך נראה ייפוי כח. חתימה על תצהיר והעברת ייפוי כח טעונה את הסכמת הלקוח.
כלל 82 בכללי האתיקה – אסור להעביר ייפוי כח אלא עם הסכמה מפורשת של הלקוח בכתב.
כלל 12 – עו"ד רשאי לא לקבל לקוח לפי שיקול דעתו.
הפסקת ייצוג – מוסדרת בכלל 13 – עו"ד לא רשאי להפסיק את הטיפול בעניין אלא אם:
- נתגלעו חילוקי דיעות עם הלקוח
- בעייה חוקית או אתיקה
- אי תשלום שכ"ט
- "סיבה אחרת"
העו"ד צריך להפסיק את הטיפול. אם העניין בביהמ"ש הפסקת הטיפול צריכה להיות "בכפוף להוראות כל חיקוק".
לוועדת האתיקה מגיעות הרבה תלונות על עו"ד שהפסיקו ייצוג באופן ח"צ באופן שפגע בלקוח, ויש על זה גם העמדות לדין. כלומר יש חובה רצינית לפגוע כמה שפחות בלקוח. בבימ"ש הסיפור יותר מורכב. יש דין שונה בבהליך אזרחי מול פלילי. רוב המקרים הבעייתיים הם כאשר עו"ד פלילי מנסה להשתחרר מייצוג במהלך המשפט.
ס' 17 לחוק סד"פ – סניגור צריך את אישור ביהמ"ש להפסקת ייצוג. הגיעו הרבה מקרים בנושא הזה לביהמ"ש, וביהמ"ש לא תמיד מסכים גם כאשר הלקוח והסניגורים מסכימים. בפס"ד רובין – עוה"ד ניסו להשתחרר כי הם לא עומדים בעומס. ביהמ"ש קבע שעוה"ד הם לא ככלל השליחים ויש עליהם חובות לא רק בתחום
האזרחי. יש להם אחריות שהטיל עליהם המחוקק כלפי הלקוח וכלפי ביהמ"ש.
גם בבג"צ דנה ויצחק (דרעי) – חזרה על הקביעות הנ"ל.
אלא אם ביהמ"ש משתכנע שעוה"ד לא יכול לייצג – הוא לא ישחרר אותו. העו"ד צריך לקחת ברצינות את ההחלטה שלו לייצג לקוח. ביהמ"ש חושש שההסכמה בין עו"ד ללקוח על הפסקת הייצוג היא לא אמיתית. בהרבה מקרים התמשכות ההליכים הם אינטרס של הנאשם, וזה רק ניסיון דחייה.
פס"ד פלדמן- הסניגורים של קצב – עוד תיק שנקבע לשמיעה רצופה. מצד אחד זה מה שההוראות קובעות, מצד שני אף פעם אין שמיעה רצופה. ביהמ"ש הכיר בזה אבל לא הסכים לשחרר אותם – כי זה היה תיק קצב. הם קיבלו הודעה מראש והיה להם זמן להערך, והם שלושה.
לפעמים יש מצבים של אי שת"פ עם העו"ד. ס' 17 לחוק סד"פ – אם ביהמ"ש הרשה לעו"ד להשתחרר מייצוג כי הנאשם לא משתף פעולה, אז הוא יכול גם לא למנות סניגור חליפי אם אין בכך להועיל.
פס"ד הסניגוריה הציבורית – נהג אוטובוס עשה תאונה קשה שנהרגו בה 18 תלמידים. הוא לא רצה סניגור מהסניגוריה הציבורית. הוא לא שיתף פעולה עם שלושה מהם. הוא טען שהוא רוצה עו"ד "מהשורה הראשונה". המחוזי לא שחרר את העו"ד השלישי והסניגוריה פנתה לבג"צ. היה צריך להחליט האם הכרחי לתת לו סניגור ולעשות משהו או שמשאירים את הלקוח בלי ייצוג? בין ההחלטה שלא שחררה לבין הבג"צ, העו"ד פנה ללשכת עוה"ד ושאל מה לעשות.
הלשכה אמרה לו – תעשה כמיטב יכולתך. הואלא יכול לנהל מו"מ לעסקת טיעון אבל כן יכול להשתתף בדיונים.
בג"צ קבע שלסניגוריה מותר להשתחרר (ברוב דיעות). רובינשטיין כתב שמצבים כאלה הם בלתי נסבלים ולכן צריך לאמץ את שיטת "עו"ד כונן" שיהיה תמיד בביהמ"ש, ואם יש מצבים שבהם אנשים לא מיוצגים הוא ינסה לייצג אותם.
בהליך של ברגותי – סרב לשתף פעולה עם ביהמ"ש. מבחינתו לקבל ייצוג זה לתת לגיטימציה להליך. אם סניגור נאמן לאינטרס של הלקוח הוא צריך לא לייצג אותו. מצדד שני הוא כן חלק מהשיטה. גם פה כפו עליהם את אותו הסידור – אהם לא באמת מייצגים אבל מותר להם להתנגד להשמעת עדות שמיעה וכאלה.
הפסקה ייצוג בהליך אזרחי – תקנה 473 סד"א – מותר ללקוח להחליף עו"ד אם מוסרים הודעה לביהמ"ש ולבעלי הדין האחרים. עוה"ד לא רשאי להפסיק ייצוג אלא ברשות שופט/רשם.
פס"ד בלטר – אינדיקציה מתי ביהמ"ש ישחרר עו"ד בניגוד לרצון הלקוח. במקרה זה הלקוח לא שילם. נק' המוצא לבקשה לשחרור היא שאין לכפות על פרקליט לייצג אם הלקוח לא משלם. אבל עדיין צריך לקחת בחשבון את השלב שבו נמצא ההליך והנזק שייגרם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה