במהלך השנים יש התקדמות מפרוצדורה אחת לתת-פרוצדורות, מתוך הבנה שאי אפשר באמת להפריד ביניהם. אם מסתכלים באופן היסטורי, אפשר לראות שתמיד היתה אבחנה בין משפט פלילי לאזרחי. זה מתוך הבנה שהפרצדורה משפיעה על המהות, והמהות מספיק שונה בשביל לדרוש פרוצדורה שונה. דיני עבודה הוצאו מהפרוצדורה מתוך התפיסה שיחסי הכח וסוג החומר מצדיק הפרדה.
ההפרדה של דיני המשפחה היתה יחסית מאוחרת. כל הנושאים שלא היו בסמכות ביה"ד הרבני נדונו במחוזי ע"פ הפרוצדורה הרגילה. ב-95 הכנסת הגיעה למסקנה שכדי להגיעלתוצאות טובות יותר צריך ליצור פורום מיוחד. בפס"ד סנגבי מוסבר מדוע צריך פרוצ' מיוחדת:
ההליך שנבחר בין הצדדים לא מבטא בהכרח את הסכסוך האמיתי- הוא סימפטום שמעיד על מחלה. למשל חלק מהתביעות נועדו רק כדי להתנקם. לכן כל הענינים של אותה משפחה נידונים בפני שופט אחד.
לכל הכרעה יש השלכות מרחיקות לכת לגבי העתיד – אלה לא צדדים זרים
אי אפשר לנתק את הצד הטיפולי מהמשפטי. לכן הוקם גוף טיפולי בביהמ"ש (יחידת הסיוע).
מצופה ששופט בעוסק בענייין יתעניין גם ברקע של הסכסוך ויוכל להציע הצעות קוסטרונקטיביות לגבי העתיד. השופט לא אמור להתעסק רק בצד המשפטי.
כאשר מטפלים במשפחה צריך יותר גמישות מאשר בפרוצ' הרגילה. לכן יש את ס' 8 שמאפשר לביהמ"ש לסטות מדיני הראיות ולפעול בדרך שנראית לו טובה לעשיית צדק.
מדוע בכלל יש לנו תקנות סדר דין כלליות?
לפעמים יש כמה עילות על מקרה עובדתי אחד – זה עלול ליצור בעיות סמכות. ככל שחותכים יותר תחומים מהפרוצדורה הרגילה זה מביא לסכסוכי סמכות. רואים את זה כבר היום. המשמעות היא שמוציאים יותר מידי משאבים על שאלת ה"איפה". עוה"ד צריכים ללמוד יותר כללים פרוצדורליים. זאת שאלת יעילות.
קרינגטון מדבר על הפחד מפני ההשפעה של קבוצות אינטרסים על המחוקק אם נפתח יותר תחומים לפרוצ' מיוחדת. למשל, חברות הביטוח יבקשו בי"ד לעניני ביטוח וידאגו שהוא יקל עליהם. לכן צריך הצדקה משמעותית להוציא תחומים מהפרוצ' הראשית. הוא מציע להוסיף סטנדרטים לתוך הפרוצ' כדי להגמיש אותה. הטענה שלו היא רק בהקשר שבו אי אפשר לסמוך על המחוקק וכן אפשר לסמוך על ביהמ"ש.
סמכויות
כללי הסמכות קובעים לאן הפרט צריך לפנות כאשר הוא רוצה משפט. הם נחלקים ל-3 סוגים:
סמכות בינ"ל – לאיזה מדינה יש סמכות. הכללים נקבעים ע"י משפט בינל"פ
סמכות ענינית – איזה ערכאה דנה בענינים כאלה: משפחה, בי"ד רבני, בי"ד לעבודה, שלום, מחוזי,
סמכות מקומית – הערכאות מחולקות למחוזות ונפות, וצריך לפנות לסניף הנכון.
למרות שהתשובה אמורה להיות ודאית וברורה נראה שהיא לא.
למה עו"ד צריכים להחליט? למה שביהמ"ש לא יעשה את זה בשבילנו? זה גוזל המון משאבים, ומביא לבעיות חלוקתיות (כי לא לכולם יש את המשאבים האלה). תקנה 101 קובעת ששופט רשאי לדחות טענה מטעם של (2) חוסר סמכות.
היו יכולים להיות לזה הרבה יתרונות: מניעת "מירוץ" במקרה שיש סמכות מקבילה, חסכון בעלויות, פחות בעיות חלוקתיות.
פרופ' גינוסר טען שהמדינה צריכה להקים גוף אחד שיכוון את התביעה. כמו שאפשר להגיש תלונה במשטרה בכל מקום. שלמה לוין מתנגד לטענה ומסביר את הרציונל של כללי הסמכות הענינית. בעקרון התשובה למי יש סמכות אמורה להיות הכי פשוטה ונגישה. למה הכללים כה מסובכים?
שיקולי שלטון החוק – כל כח כופה דורש הסמכה מפורשת, ולכן צריך חלוקת סמכויות (מה הקשר? אין)
שיקולים ענינים ונוחות – יש טעמים טובים לחלוקת הסמכויות כיוון שהדין המהותי שונה והפרוצ' שונה (אבל זה לא עונה על השאלה)
עו"ד צריכים טקטיקה לעכב את הדיון (זאת כמובן לא הצדקה)
משפטנים אוהבים שאלות משפטיות מסובכות
זה מסביר לנו למה התפתח הנוהג שהתובע בוחר את הערכאה, אבל זה בטח לא הצדקה לכך. איסי חושב שצריך רפורמה כמו שגינוסר הציע. כמות המשאבים שנוציא על ההכרעה באיזו ערכאה העניין ידון תלויה בחשיבות שאנחנו מייחסים לאבחנה בין הערכאות.
שאלת הסמכות מאז ומעולם לוותה במאבקי כח בין גופים שונים. גם היום יש פן פוליטי נסתר יותר. למשל:
יש מאבק בין מערכת השיפוט החילונית לדתית. פס"ד עמיר נ' ביה"ד הרבני שואל האם יש לביה"ד הרבי סמכות לשבת כבורר ולהכריע בענינים שאינם בסמכותו ע"פ חוק. בוררות תלויה בהסכמת הצדדים אבל לא תמיד זאת הסכמה אמיתית. הנימוקים של פסה"ד אינם חזקים, וברור שהמטרה היא להגיע לתוצאה: למנוע מביה"ד הרבני את הסמכות.
מאבק בין הרשות השופטת למבצעת. פס"ד נתנאל – עלתה השאלה האם לשר המשפטים יש סמכות להעביר ענינים מינוריים לביהמ"ש המחוזי החדש שהוקם. מבחינת הפסיקה כללי הסמכות הם דין מהותי ולא פרוצ', ורק למחוקק מותר לשנות את מערך הסמכויות. שר המשפטים קבע סייגים לסמכות ביהמ"ש החדש כדי למנוע הצפה של תביעות לפני שממנים שם מספיק שופטים. נתנאל טען שהצווים הם בחריגה מסמכות כיוון שאלה לא כללי פרוצ'. לכללים האלה יש הצדקה מהותית בגלל שלשופטים יש הכשרה אחרת וזה עניין מהותי. ביקורת של איסי: לפי הטענה הזאת, גם לביהמ"ש אסור לשנות את הסמכות הענינית. בפועל, הוא עושה זאת כל הזמן. בנוסף יש פס"ד רבים שבהם ביהמ"ש אומר שאין הבדל בין שלום למחוזי. לכן פס"ד נתנאל הוא סתם פוליטי.
למה יש הפרדה בין המחוזי לשלום?
בפס"ד נתנאל אומרים שהסיבה הרשמית והנכונה, לפחות באופן היסטורי, היא דרישת הכשירות השונה בין הערכאות. במחוזי יש שופטים יותר טובים ומנוסים. לכן הגיוני לתת להם ענינים יותר מסובכים. יכולנו לקבוע סטנדרט שנושאים מסובכים נדונים במחוזי. כמובן שזה סטנדרט קשה מאד ליישום. לכן נקבע כלל.
לפי סכום התביעה
מקרקעין – שימוש, חלוקה וחזקה – לשלום; כל דבר אחר (בעיקר בעלות) - למחוזי
הבעיה היא שלא ברור האם אלה שאלות רלוונטיות. איסי אומר שממש לא. אין קשר לרמת המסובכות של התביעה או לחשיבות שלה בעניני המתדיינים. הבעיה השניה היא שנוצר לחץ להגדיל את הסמכויות של השלום, כי הוא יותר גדול. במהלך השנים, הסמכויות של השלום גדלו והיום מותר לו לדון בתביעות של עד 2.5 מ' ש"ח. זה מלא כסף. במקביל, בגלל הכללים, נוצרו מצבים שבהם ביהמ"ש רצה להגיע לתוצאה מסויימת (למשל כי היא יותר יעילה), ולכן נוצרו חריגים. למשל, פעם אי אפשר היה לדון בבימ"ש אחד בתביעת בעלות במקרקעין + פיצויים. ביהמ"ש התחיל לקבוע חריגים כך שיהיה מותר. לא רק שיש חוסר היגיון אינהרנטי, ולא רק שהוא גדל עם הגדלת הסמכויות, אז המצב כ"כ מורכב שאנחנו לא יודעים לאיזה ערכאה ללכת.
ועדת אור ב-97 המליצה לשנות את כל מערך הסמכויות: להפוך את השלום לבימ"ש עם סמכות שיורית, להעביר אליו את הרוב המוחלט של הענינים (למעט ענינים ממש מורכבים). להשאיר את המחוזי בעיקר כערכאת ערעור, ולא יהיה ערעור בזכות לביהמ”ש העליון. כמו בארה”ב. ועדת אור אומרת שאין סיבה להפריד בין העכאות כי גם בשלום השופטים מנוסים ומקצועיים. גם ככה בביהמ”ש שלום לעניני משפחה אין הגבלת סכום. אין שום היגיון בחלוקת התביעות לגבי מקרקעין.
הבעיה היא שהמסקנות של ועדת אור לא התקבלו בכנסת. כנראה שאין לה לובי מספיק חזק. עוה”ד לא אוהבים את המסקנות כנראה כי במצב הנוכחי יש להם יותר עבודה. רוב השופטים גם לא אוהבים אותה – זה ייתן עוד עבודה לשלום ולא יהיו להם אפשרויות קידום.
ועדת אור משמשת כלי פרשני כשזה נוח – עוד כלי למשחק הפוליטי. כשרוצים לשנות את כללי הסמכות, משתמשים בדו"ח כדי להסביר שלכללים אין חשיבות.
דרך פחות צינית להסתכל על הדברים – נפריד בין זווית מהותית לפורמלית. מבחינה פורמלית, השלום מוסמך לעשות רק מה שהוא מוסמך לעשות, והמחוזי רק מה שהוא מוסמך לעשות. זה הרעיון שמודגש בפס"ד עמיר. חלוקת הסמכויות מחייבת שהרשות המחוקקת תבצע אותה. אבל ברמה המהותית – סמכות המחוזי כוללת את הסמכות של השלום.
זה מסביר את ההבדל בין ספקטור לרובין. אין סיבה להעביר תיק מבימ"ש אחד לאחר כאשר התחילו כבר לדון בו, וברור שהמחוזי יכול לעשות זאת (רובין). אם היינו מסתכלים על רובין ברמה הפורמלית, היינו צריכים להעביר את התיק לשלום. ביהמ"ש נע בין תפיסה הפורמלית למהותית של דיני הסמכות לפי התוצאה שנראית לו נכונה.
עקרונות בסיסיים של כללי הסמכות הענינית
יש סוגים שונים של סמכות ענינית.
סמכות ייחודית – רק לערכאת שיפוט אחת מותר לדון בענין מסויים.
סמכות מקבילה – יותר מערכאה אחת מוסמכת לדון בענין. התובע או הצדדים בוחר את הערכאה. למשל, ענינים מנהליים הם בסמכות מקבילה של בג"צ ושל ביהמ"ש לענינים מנהליים (הרבה פעמים בג”צ יסרב לדון בהם).
סמכות שיורית – סוג של סמכות ייחודית. כאשר אין סמכות לאף ערכאה אחרת – מי ידון בתיק. כיום זה המחוזי.
סמכות נמשכת – נלווית לסמכות מקילה. כאשר ערכאה שיש לה סמכות מקבילה, תמשיך ותדון בענין אם הוא ידיע שוב
סמכות נגררת/שבגררא – נוצרה כתוצאה מבעיה שנגררים נושאים שונים לתוך העניין שבו דנים. זה דיון בשאלה אגבית בתיק. החוק קבע בס' 76 שאם מתעוררת שאלה שכהרעתה דרושה, ביהמ"ש רשאי להכריע גם אם העניין בסמכות ייחודית של בימ"ש אחר. זה מעלה בעיות בתחום של מעשה בי"ד – מה דינה של ההכרעה האגבית כאשר העניין מתעורר פעם נוספת? האם דנו בבעלות באופן אגבי בביהמ"ש שלום, האם ניתן לפנות למחוזי שוב לגבי אותו נושא? האם ההכרעה מהווה מעשה בי"ד? כתוב בס' שההכרעה היא “לצורך אותו עניין".
איך ניגשים לשאלה מתחום הסמכות
האם הסמכות הענינית נתונה לבימ"ש אזרחי רגיל או לערכאה שיפוטית אחרת? “מבחן העילה" – האם זה קשור למשפחה? עבודה? ברוב המקרים זה המבחן הראשון. התשובה למבחן היא בחוק בימ"ש לעניני משפחה/עבודה/בי"ד רבניים/ענינים מנהליים/חוק החברות. בעניני בוררות, ביהמ"ש המחוזי הוא בעל סמכות ייחודית. מעניינת אותנו מהות הסכסוך.
אם אין הוראת חוק שמקנה סמכות ייחודית/מקבילה לבימ"ש מסויים, מגיעים לבימ"ש האזרחי הרגיל. האם שלום או מחוזי – מבחן הסעד.
שאלת הסעד נקבעת לפי טענות התובע בכתב התביעה.
סמכות ביהמ"ש מתגבשת ביום הגשת התובענה, ברוב המקרים אירועים מאוחרים לא משפיעים עליה.
אם מישהו רוצה לקבל הכרעה לגבי בעלות, אבל בביהמ"ש השלום, הוא יכול להגיש תביעת סילוק יד. זה נותן מקום לצדדים להתחמק. מצד שני מבחן הסעד הוא קל ונוח.
סמכויות השלום
ס' 51א2 לחוק ביהמ"ש – תביעות אזרחיות למעט מקרקעין שבהן סכום התביעה לא עולה על 2.5 מ' ש"ח. לא בודקים אח"כ ריבית, שערוך, הוצאות, שכ"ט וכו' – זה אומר שביהמ"ש יכול לפסוק גם יותר מ-2.5 אם זה אחד מהפרמטרים המנויים בס'.
51א3 – תביעות לגבי חזקה, חלוקה ושימוש במקרקעין, ללא קשר לשווי. לא בתביעה לגבי חכירה לדורות או תביעות מק' אחרות. נדבר בהמשך על הפרטים. אם באותה עילה מבקשים פיצויים או שימוש – זה יכול ללכת לבימ"ש שונים.
סמכות המחוזי – שיורית. ס' 40 – כל ענין אזרחי/פלילי שאינו בסמכות בימ"ש שלום.
תוצאות חריגה מסמכות ענינית – כיוון שהמקור הוא עקרון חוקיות המנהל, ההלכה היא שזה ענין חשוב וביהמ"ש יכול להדרש לעניין מיוזמתו. היות שפס"ד שניתן בערכאה שאינה מוסמכת נידון בחוסר סמכות, באופן היסטורי התוצאה היתה בטלות: דחיית התובענה או העברתה לערכאה מוסמכת.
באופן היסטורי היה אפשר לדון בשאלת הסמכות בכל שלב, כולל בשלב הערעור.
ביהמ"ש לא אהבו את ההלכה הזאת. זה בזבוז משאבים אדיר. לכן נקבע בכלל שטענה של חוסר סמכות ניתן לטעון רק עד יום מתן פסה"ד. ועדת אור הציעה את "כלל ההזדמנות הראשונה". זה כלל שחל על המכות המקומית – צד נשחב שהוא מסכים לפורום אם הוא מעלה התנגדות בהזדמנות הראשונה.אור מגיש שזה רק להביל בין כלום ומחוזי.
גרינברג - פסה"ד הראשון שהביא את ועדת אור עסק במצב שבו הסמכות עוברת מהאזרחי למשפחה. אדם הגיש תביעה לשלום והפסיד. אח"כ הוא בא בערעור ואמר שיש חוסר סמכות – זה היה אמור להגיע לבימ"ש לעניני משפחה. ביהמ"ש מקבל את עמדת המערער – השלום לא היה צריך לדון בענין. אבל הוא לא מוכן לבטל את פסה"ד. המערער הגיש את התביעה מיוזמתו לשלום, וזה משקף את ההסכמה שלו להשפט ע"י השלום. אין להעלות טענת חוסר סמכות ענינית בכל שלב בדיון.זאת הפעם הראשונה שבה יש הלכה של ביהמ"ש מתבססת על ועדת אור.
ביקורת של איסי: הנימוקים לא תקפים. אי אפשר להתנות על הסמכות הענינית, העובדה שבחרתי ערכאה מסויימת והצד השני הסכים לא אומרת שזה נכון. ועדת אור דיברה על החלוקה מחוזי/שלום ולא אזרחי/משפחה. לשים לב, זה לא פס"ד של העליון.
כלפא נ' זהבי - פסה"ד הראשון של העליון שמצביע על שינוי מגמה. הסעדים שהתבקשו היו אכיפה, סילוק יד, 700 אלף ש"ח פיצויים. אכיפה זה של המחוזי, סילוק יד ופיצויים – שלום. בהמשך נלמד שאסור להגיש תביעה כזאת. אי אפשר לצרף אכיפה ופיצויים נמוכים. בשלב השני, סעד האכיפה בוטל והוחלף בהשבה – סמכות של השלום. הטענה היא שצריך להבעיר תא התביעה לשלום. זה נעשה בשלב הסיכומים (לקראת סוף המשפט). ביהמ"ש קובע שהטענה נטענה באיחור.
איך יודעים מתי אפשר ומתי אי אפשר להעלות טענת חוסר סמכות? במקרה זה, עברו 3 שנים, המבקש לא העלה את הטענה בהזדמנות הראשונה, ולא בהזדמנות אחרת, לאור הנסיבות יש כאן חוסר תו"ל. מכאן לא ברור עד מתי מותר להעלות טענת חוסר סמכות.
האם תו"ל מהווה כאן חזקה הניתנת לסתירה (ניתן להראות למשל שהוחלף עו"ד ומיד הגישו בקשה להעביר את התיק)? או שיש פה חזקה חלוטה שהעלאה של הטענה בשלבים מאוחרים היא חוסר תו"ל? במקרה זה לא נטענה טענת חוסר תו"ל ע"י הצדדים ולכן נראה שמדובר בחזקה חלוטה.
פס"ד שעקבו אחרי ההלכה הזאת לא הבהירו את המצב – התיחסו רק לשלב הערעור, ואמרו שרק אם "ליקוי מאורות" גרם לצדדים לא להבחין בו היה אפשר להתיחס לטענה.
פס"ד משכן נ' קפון – של המחוזי. הבנק העלה טענה של חוסר סמכות אחרי שנתיים, אבל בשלב הקדם-משפט החמישי. ביהמ"ש דחה את הבקשה, ואמר שתחת הנסיבות יש מניעות להעלות טענת חוסר סמכות. זאת ההליכה הכי קיצונית אחרי הלכת כלפא.
אין תשובה ברורה לשאלה עד מתי מותר להעלות את טענת חוסר סמכות. ברור שבשלב הערעור הסיכוי קלוש שהטענה תתקבל. בשלב הדיון עצמו, ככל שטוענים יותר מאוחר כך יורד הסיכוי שהטענה תתקבל.
אסור להתנות על סמכות ענינית בהסכמה של הצדדים. אם אין לו סמכות הצדדים לא יכולים להקנות לו אותה (אלא על דרך בוררות במקרים מסויימים). בפועל היום ניתן לעשות זאת בשתיקה – לא בטוח שביהמ"ש יעלה את חוסר הסמכות מיוזמתו.
כאשר מדובר בסמכות מקומית – הצדדים יכולים לקבוע אותה לפני או אחרי תחילת הסכסוך.
תביעות כספיות
סמכות ביהמ"ש נקבעה בס' 51 על סכום התביעה או שווי הנושא. למשל, תביעה להחזרת מכונית היא לא כספית ולא מקרקעין. תקנה 9 מכילה את הפרטים שיכיל כתב תביעה. 9(7) – צריך לכתוב את הסעד המבוקש. 9(9) – שווי הסעד המבוקש ככל שניתן לקבוע זאת. התובע צריך לשום את הערך של התביעה שלו. 2.5 מיליון זה הערך של מה שמבקשים – בימ"ש השלום יכול לפסוק יותר בגלל ריבית, הצמדה, שיערוך ושכ"ט.
כאשר בכתב תביעה אחד מאחדים מספר עילות, או כאשר יש מספר תובעים עם עילות נפרדות – איך קובעים סמכות ענינית? תקנה 46(ג) – שווי כלל נושאי התובענה ביום שהוגשה. זה גם במקרה של איחוד עילות וגם של איחוד תובעים.
אם אדם אחד מגיש 3 תביעות ב-3 עילות שונות ב-3 כתבי תביעה שונים, נגד נתבע אחד, ביהמ"ש יכול לפי תקנה 520 לאחד את הענינים כך שהם יידונו בפני שופט אחד. במקרה הזה, התביעה יכולה להישאר בשלום. פשוט כי ככה זה פורמלי – ביהמ"ש השלום קנה סמכות ומה שקורה יותר מאוחר פחות רלוונטי.
תקנה 44א קובעת שתובענה תכיל את המלוא הסעד שהתובע זכאי לו, אבל תובע זכאי לוותר על חלק מהסעד כדי להכנס לסמכות בימ"ש מסויים. תקנה 9(8) מתיחסת לסכום שהתובע הסכים לקזז או ויתור עליו. לא ניתן לחזור אל הסכום הזה בערעור.
מה קורה אם סמכות ביהמ"ש השלום משתנה תוך כדי הדיון? שר המשפטים יכול פתאום להעלות את הסכום. האם ניתן לתקן את כתב התביעה בהתאם? כן. אנחנו לא באמת פוגעים בצד השני כי הדיון התנהל על הסכום המלא.
ניתן לתקן כתב תביעה באופן שמשנה את הסמכות. יש מצבים בהם התובע מגלה תו"כ התביעה שסכום התביעה שלו נמוך יותר (צריך לוותר על עילה למשל) או גבוה יותר. מה עושים כאשר הדיון כבר החל?
ביהמ"ש קבעאת הלכת ספקטור ורובין.
ספקטור – מעבר משלום למחוזי. מותר לבימ"ש שלום לדון בשאלת תיקון סכום התביעה ולהעביר את זה למחוזי.
הרציונלים לכך:
חסכון עלויות
במקרה של פלת"ד אין בהירות לגבי סכום התביעה
רובין – מעבר ממחוזי לשלום. לכאורה התוצאה היתה צריכה להיות זהה לספקטור, לפחות מבחינת עקרון החוקיות המחוזי אינו מוסמך. אולם אי אפשר לעשות את זה. ברור לגמרי ששופט מחוזי יכול לדון בתיק. נקבע שספקטור הוא חריג.
תביעות שווי
האם ביהמ"ש יכול לטעון שאין לו סמכות בגלל שהאומדן לא נכון? צריך לזכור שהאגרה תלויה בשווי. התשובה היא שלא – מדובר בעובדות וביהמ”ש לא יכול להתערב. אבל לנתבע מותר להעלות טענות לגבי האומדן, וביהמ"ש יכול להכריע ביניהם. בנוסף לזה תקנה 100 מאפשרת למחוק על הסף אם השומה לא נכונה.
צו מניעה קבוע - כמה זה שווה? אי אפשר לדעת. צו הצהרתי על זכויות שלא שוות כסף – כמה זה שווה? או אפילו זכויות יוצרים ששוות כסף אבל אי אפשר לדעת. יש צווים הצהרתיים שיכולים לשום בכסף. ביהמ"ש לא תמיד יאפשר להגיש סעד של צו הצהרתי. למה? הרבה פעמים אנשים מבקשים צו כזה כדי לעשות מניפולציות.
פיצויים בגין נזקי גוף
תקנה 16(ג) - התובע לא חייב לפרש את הסכום שהוא תובע בעבור "נזק כללי", שזה המרכיב המרכזי של הנזק. הסיבה לכך שלא צריך לפרט היא שמצד אחד אנחנו רוצים שהתביעות יוגשו מהר ויהיה אפשר לדון בהן ביעילות, ומצד שני הרבה פעמים יש קושי לשום את הנזק בשלבים הראשוניים.
אז איך יודעים למי לפנות? לכאורה, זאת סמכות שיורית וזה צריך להגיע למחוזי. כיוון שיש הרבה תביעות כאלה, קבעו כלל שהתובע מחליט איפה להגיש. היתרון בגישה לשלום במקרה הזה – תקנות האגרות קובעות שבמחוזי צריך לשלם 40,000 ש"ח אגרה (לעומת 6,000 בשלום). אם עוברים מהשלום למחוזי באמצע צריך להוסיף אגרה.
תביעות מקרקעין
שימוש, חזקה או חלוקה – שלום. על סעד אחר – מחוזי. חכירה לדורות שווה לבעלות – 51(3).
בשלב הראשון בודקים את הסעד המבוקש (סילוק יד, צו מניעה על השגת גבול, צו למתן חזקה וכו'). למשל, אם מבקשים דמי שימוש ראוי, נבדוק מהם דמי השימוש ולא נתיחס לזה כשאלת מקרקעין. זה העקרון אבל יש חריגים.
ס' 51 קובע גם שאם יש מטלטלין קשורים (למשל משהו בתוך הבית), כדי למנוע פיצול תביעות, זה יילך עם המקרקעין. זה לא מאד חשוב כי בד"כ 2.5 מ' ש"ח מכסה תכולת דירה.
הלכת שמש
שימוש במק' הוא אך ורק שימוש תוך שמירה על גוף הנכס. שימוש שאיננו תוך שמירה על גוף הנכס אינו נחשב שימוש. כאשר הסעד מהווה פגיעה במק' (לפתוח חלון, צו הריסה, וכו') אינם "שימוש" והמחוזי צריך לדון בהם.
אף אחד לא יודע למה קבעו את ההלכה הזאת אבל זה מה יש. זאת הלכה מאד בעייתית.
זה עוד יותר בעייתי בגלל הלכת לוי נ' אקריש שקובעת שלא ניתן לצרף סעדים כספיים וסעדי מק' שאינם באותה ערכאה. כאשר מישהו פלש ורוצים צו הריסה + פיצויים בסכום נמוך, צריך לפצל את התביעה.
היתה תקופה שבה ביהמ"ש העליון לא חזר על הלכת שמש. באותו זמן הגיע למחוזי פס"ד קעדאן. שאלת הסמכות עלתה מביהמ"ש ולא מהצדדים. הש' עמית (שהוא עכשיו בעליון ואנחנו מחכים שיבטל את הלכת שמש) מבטל את ההלכה. בעקבות זאת המצב רק נהיה יותר מבלבל. יש שופטים שמסכימים איתו ויש כאלה שלא.
פס"ד מילא נ' סיני - שכנים החזיקו בדירות צמודות. אחת מהן היתה אכסניה לאומנים שעשו הרבה רעש. הם הפריעו לשכנים. השכנים פנו לבימ"ש השלום בעילת מטרד ליחיד וביקשו צו מניעה שאסור לאומנים להשתמש בדירה באופן שמפריע. למי יש סמכות לדון בזה? המערערים טענו שאם ההפרעה היא בנכס של התובע, זה "שימוש" והסמכות היא של הש לום. כאשר ההפרעה היא מנכס הנתבע זה שווי ולא שימוש. במקרה זה סמכות השווי היתה צריכה להגיע למחוזי. ביהמ"ש אמר שכיוון שהעילה היא מטרד ליחיד, וזאת עילה שענינה שימוש סביר במק', הסמכות נתונה לשלום.
ההלכה הזאת לא מסתכלת על הסעד אלא על העילה! כשזה נקבע, באופן כללי הסעד והעילה הלכו ביחד וזאת לא היתה הלכה משמעותית. אבל אם מצרפים את שמש למילא יש בעיה:
ג'מיל נ' לוי - אם יש מטרד ליחיד כאשר הסעד המבוקש הוא צו הריסה (פרגולה מנעה שימוש סביר במק'). ההלכות
האלה מתנגשות. ביהמ"ש היה צריך להכריע האם הולכים לפי מטרד או הרס מק'. ביהמ"ש קבע שהולכים לפי עילת המטרד – מטרד גובר על הלכת שמש בכל מקרה ללא קשר לסעד. זאת שאלה פתוחה מה קורה כאשר יש כמה עילות והמטרד היא רק אחת מהן. הוא חוזר גם על הטענה שהשופטים בשלום מספיק מיומנים.
צרפתי נ' אלבו – המערערים בנו בית על מגרש שצמוד למשיבים וביצעו חריגות בניה. המשיבים ביקשו מהשלום צו הריסה לבניה הלא חוקית – לא בעילה של מטרד ליחיד. ביהמ"ש אמר שזאת עילה קרובה למטרד ליחיד, תופל הלכת ג'מיל והסמכות היא של השלום למרות הלכת שמש. זה פס"ד של המחוזי
סיכום ההלכות:
האם הסעד הוא שימוש?
אם כן – האם תוך שמירה על גוף הנכס?
כן – שלום
לא – האם עילת מטרד ליחיד?
כן (או עילה קרובה) – שלום
לא – מחוזי
אם לא - מחוזי
חלוקת מק' או שימוש בהם – לשלום בלי קשר לשווי. למשל, תביעה לפירוק שיתוף במק'. אבל, הסמכות הזאת היא רק כאשר המק' רשומים בטאבו.
תביעות פירוק מק' בין בני זוג הולכות לבימ"ש לעניני משפחה.
תביעות שווי שנוגעות למק'
לא תמיד ברור האם התביעה נוגעת למק' או שהיא תביעת שווי. זכויות במק' שאינם רשומים בטאבו (למשל יש מק' שרשומים במנהל), זאת זכות אובליגטורית ולא קניינית ולכן צריך לבדוק את הסמכות לפי השווי. פס"ד שוויצר של המחוזי ביטל את ההבחנה הזאת אבל בינתיים זה לא המצב.
יש הרבה זכויות מק' שאינן זכויות קניין.
פס"ד הוך נ' גבע – המינהל היה בעלים של מק' והכחיר אותם לאגודה שיתופית. האגודה נתנה רשיון למקרקעין לאלו שיש להם חברות באגודה. זוג אחד העביר את הזכות לזוג אחר, ונוצר שם סכסוך לגבי העברת הזכויות. האם זאת תביעת שימוש או שווי של זכות? האם זאת זכות שימוש כי זה מה שהרישיון נותן, או שלא? ביהמ"ש קבע שרישיון אינה זכות מנויה בחוק המק', זאת לא זכות קנינית אלא זכות חוזית. לכן לא מדובר בשימוש.
איגוד מק' הוא תאגיד שמחזיק מק'. ניתן להחזיק בו מניות. נניח שנוצר סכסוך לגבי המניות, ומבקשים צו להעביר את המניות לאדם אחר. האם זה מכר מק'? קידר נ' בר – פס"ד של השלום קבע שזה מק'.
תביעות שכוללות מספר סעדים
עילה אחת עם יותר מסעד אחד, או כמה עילות עם כמה סעדים.
יש שלושה מצבים אפשריים:
כל הסעדים כספיים – מחברים אותם והולכים לפי השווי הכולל
סעדים במק' שאינם באותה ערכאה
סעד כספי וסעד מק' שאינם באותה ערכאה
נתחיל ממקרה 2. פס"ד קלקודה נ' אגד – הלכת הטפל והעיקר. לפי ההלכה הסעד הטפל הולך לפי הסעד העיקרי ולא צריך לפצל את התביעה. איך יודעים מה הסעד העיקרי? טובי נ' רפאלי עונה על השאלה הזאת.
בפסה"ד הזה דנו ב-3 סעדים: סילוק יד (שלום), פיצויים נמוכים (שלום) וביטול ייפוי כח בלתי חוזר שקשור להעברת בעלות במק' (מחוזי). אפשרות אחת היא להסתכל על כתב התביעה ומשם להבין מה הסעד העיקרי. אפשרות אחרת היא מבחן מהות הסכסוך בין הצדדים. במקרה זה שאלת הבעלות היתה המהות. ביהמ"ש קבע שהמבחן הנכון הוא לפי כתב התביעה. ברור שזה נותן פתח לתובע לעשות מניפולציה ולבחור את הערכאה. הרציונל לפסה"ד הוא שאם ילכו על מהות הסכסוך זה יעשה להם כאב ראש.
לכאורה ההלכה הזאת מאד ברורה. בהמשך לביהמ"ש הגיעו מקרים שהיו לא יעילים ולא הוגנים – התובעים ביקשו סעד ראשון שלא בסמכות ביהמ"ש שאליו הגישו. במקום לשלוח את בעל הדין לתקן את התביעה ביהמ"ש דן בענין ואז בערעור נטענה טענת חוסר סמכות. זה היה לפני שאסרו לטעון חוסר סמכות בערעור, אבל לא רצו לבטל את פסה”ד.
פס"ד ידיד נ' קניאל- בדיוק הבעיה לעיל. ביהמ"ש דחה את טענת חוסר הסמכות, לא התיחס לטובי נ' רפאלי. אמר שהסדר של הסעדים לא משנה. למעשה החזיר אותנו לשאלת מהות הסכסוך.
כיום ההלכה לא ברורה – האם הוא הופך את טובי או לא? לדעת איסי טובי זאת הלכה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה